Eran Heffetz

את יום האישה נקדיש לטייסת שהטיסה אותי כשנפצעתי, נ׳ את אלופה

מקומות שלחיילים ולחיילות מסוכן להיכנס אליהם: 1. כפרים פלסטיניים 2. בני ברק ישראל 2026

By studying samples analyzed by the Curiosity rover, scientists have taken another step toward understanding whether life could have ever existed on Mars. A new study suggests that non-biological sources cannot fully account for the abundance of organic compounds found in a sample collected by the rover. Dig into the details: go.nasa.gov/46AGzG5

I really love this: "If your plan is to keep doing exactly what you’re doing, then yes, a machine that can do it faster and cheaper is terrifying. But if your plan is to do something dramatically bigger, then the machine is the best news you’ve ever gotten."

היי אנשים. זה ציוץ לא שגרתי: לפרוייקט ציבורי בעל חשיבות אני מחפש 1-2 מתנדבים שיעבדו איתי צמוד. מתכנתים בעלי נסיון בתכנות מבוסס AI (יעני וייב קודינג) איכותי. אם יש לכם חצי יום בשבוע או יותר לתרום והעתיד של ישראל חשוב לכם, תרגישו חופשי לפנות אליי.

בערוץ הרעל 14 החליטו לתקוף את סא"ל אור בן יהודה. אתם חייבים לקרוא מה הגיבורה הזו עשתה בשבעה באוקטובר ועל מה קיבלה צל"ש אלוף פיקוד: "אני מסתכלת, מרימה את הראש לשמיים, מורידה את הראש חזרה, מסתכלת שוב הצידה – איזה חמישה טנדרים, בדרך אליי, מלא אופנוענים, יש שם מחבלים שעושים דילוגים בין החולות, ובין העצים, וכולם עם ווסטים ומדים, ומתחילים להתקדם לכיוון שלנו, ואני לא מצליחה אפילו לספור את זה בעין, זה מאות! זה מאות! ומאחורה, בציר הרחוק רחוק, אני רואה שיירות של אזרחים עזתים, שפשוט צועדים לכיווננו, חלקם עם נשקים, חלקם בלי, ואני אומרת לעצמי, "זהו, פה אני אמות, ממש פה איפה שאני נמצאת כרגע, פה אני אמות". ואז אמרתי לעצמי, בסדר, אם כבר זה הסוף, אז אני אסיים את זה יפה. אני אמות כמו גדולה, אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה. ואני אלחם עד טיפת הדם האחרונה שלי. אז אני מסתובבת לחיילים שלי, חבורה של שנים עשר לוחמים גיבורים, שמחכים שאני אגיד להם מה לעשות, אני מסתובבת אליהם עם חצי חיוך, הם סיפרו לי אחר כך שחייכתי, אני לא זכרתי את זה, ואני אומרת להם "קדימה, בואו נפרק אותם!" והם כולם, "יאללה!!!". והם באים לסוללה עם מאגים, עם כל מה שהם יכולים להביא, ואנחנו מתמקמים שם על הסוללה, ומתחילים לירות בכל מי שמתקרב לכיוון המוצב, אנחנו יורים כמו מטורפים, ובשלב מסוים, היה איתנו טיל לאו, אז אנחנו יורים אותו לכיוון אחד הטנדרים של החמאס, והטנדר מתפוצץ בפיצוץ אדיר, משהו קיצוני, היו שם כנראה הרבה מאוד חומרי נפץ, והפיצוץ הזה לוקח איתו כמה אופנוענים שהיו שם, ומפה לשם, אני קולטת פתאום שהרבה מהם מתחילים לסגת, להסתובב ולברוח חזרה. והבנתי פתאום שכן, אנחנו עושים פה משהו משמעותי. היינו שם חצי שעה בערך, ואז, בתוך כל הבלגן של הסיטואציה, אני שומעת פתאום שרשראות של טנק מאחוריי. זו אנחת רווחה מטורפת. אמרתי לסמ"פ שלי, "תישאר פה! אני לא יודעת של מי הטנק הזה, אני רצה להביא אותו!" השעה הייתה כבר אחת עשרה בערך, ואני מתחילה רגע לדלג לאחור, להתקדם לכיוון הטנק, דרך הבטונדות, ופתאום אני קולטת מחבל קופץ עליי, מטווח אפס, כאילו עוד שנייה הוא מחבק אותי. והמזל שלי זה שאני עם כדור בקנה, עם אצבע על ההדק, וזה היה ממש מי יורה ראשון, ואני יריתי ראשונה, והמחבל נופל מולי, ואני נעצרת, קפאתי קצת בסיטואציה, כאילו, מה זה, מה קרה פה עכשיו, ואני שומעת את הסמ"פ שלי מאחורה צועק "מג"ד, מג"ד! מג"ד את בסדר?", ואני מסתכלת על עצמי, אני בסדר! ואני מסתובבת אליו אחורה ואני מסמנת לו עם היד, הכול תחת שליטה, והוא מדלג ככה אחריי, והוא בא, ומסתכל עליי ואומר לי, "מה, כאילו, מה היה ביניכם עכשיו, מה קורה פה", ואני אומרת לו, "בדיוק מה שעובר לך עכשיו בראש". אבל הטנק! אני נזכרת, אסור לי שהוא יברח, אנחנו צריכים אותו. רצתי מהר לכיוון שלו, ובגלל שאני מתורגלת עם הטנקיסטיות שלי, אני מתחילה לסמן לו את כל השפת סימנים של הטנקים, ומסמנת לו "מחבלים, שם, מאחוריי, תעשה את זה, פגז לשם!", והוא איתנו, הוא בעניינים! ואז יש לי פעם ראשונה איזה כוח נוסף שחובר אליי. אנחנו עושים שם איזה איגוף כזה, תופסים עמדה טובה, ופשוט יורים לכיוון שממנו המחבלים מגיעים. אנחנו יורים ויורים, והם מתרחקים משם, נסוגים, ואני מבינה, כולנו מבינים, שאם אנחנו לא נמשיך פה עכשיו בלחימה הזאת, המחבלים האלה יעברו אותנו, ופשוט יגיעו לכל היישובים מאחורינו. בשלב מסוים הסמ"פ שלי והקשרית שלו חוטפים אר-פי-ג'י ונופלים לרצפה. אז אנחנו מוציאים אותם משם, ואני מתקשרת לחברים שלי שהם טייסים, עם מסוקי יסעור וינשוף, ואני מבקשת מהם שיבואו וינחתו במנחת ליד המוצב, כי חילצתי לשם פצועים, ואני חייבת שהם יפנו לנו את הכוחות, וזה באמת קורה! הם מגיעים, הם נוחתים שם, ומפנים לי משם פצועים. והתאג"ד שלי שם, כל הזמן מטפלות בפצועים, מעמיסות אותם, ומחלצות אותם למנחת. הצלחנו להביא לשם, למנחת, גם את הפצועים מהאכזרית שראינו, וגם את הפצועים של הגדוד שלנו, ועוד כמה אזרחים שאספנו בדרך, שברחו מקיבוץ סופה, ומפרי גן, ומכל מיני מקומות, והם בעצם כולם מקבלים טיפול מהתאג"ד המטורף שלי, של המלאכיות האלה, והמסוקים שהקפצתי מפנים אותם לסורוקה. ושם בבית חולים כבר מטפלים בהם כמו שצריך. היו שם גם הרבה הרוגים באירוע הזה. היו שם הרוגים. ואני זוכרת, היה איזה רגע, בסוף, כשהכול נגמר, כמה דקות לפני שבאו לפנות אותם, היה רגע שהם שכבו ככה, אחד ליד השני, ואני עברתי שם ביניהם, וככה נגעתי בפנים שלהם בעדינות, ליטפתי אותם רגע, ואמרתי להם שאני מצטערת, ועצמתי להם את העיניים. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי באותו רגע, שהאנשים האלה, שעושים עכשיו את הדרך האחרונה שלהם, הם גיבורים מטורפים. הם נלחמו שם כמו אריות, כדי להציל את קיבוץ סופה. הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה שלהם". מתוך הספר 'יום אחד באוקטובר', של אפרכסת - Oriya Mevorach Yair Agmon.

גלית השקרנית, ל״אחים לנשק״ אין שום קשר לתביעה. כל שקל שנתרם יושקע אך ורק בהוצאות המשפטיות של התביעה נגדך. כפי שציינתי בגוף הגיוס, כל יתרה, אם תהא, תיתרם בצורה מסודרת אך ורק לשיקום העוטף. המקום שאת וחברייך אחראיים להפקרתו. כך אעשה גם עם הפיצויים וההוצאות שתשלמי. התגובה הציבורית החריפה נגדך אינה קמפיין, אלא שיקוף של מה שאנשים חושבים עלייך. את בלחץ ומפחדת מתוצאות הערעור, ובצדק. נתראה בבית המשפט. נ.ב בשם ההגינות, ביקשתי לסגור את הגיוס ברגע שהגענו ליעד. אני לא כמוך.

אוקיי זה לא צחוק. שמבוגר אחראי יכבה את זה

נסו לדמיין פעיל שמאל חוסם את רכבו של הרב הירש או הרב לנדו, דופק עליו וקורא לו "אפס" ו"חמינאי". אחר כך דמיינו את גנץ ובנט ויאיר לפיד מחבקים את הפעיל הזה ומחזקים אותו, על כך שהוא מציב תמונת ראי לפעילי ימין. חשוב לי שתראו את זה מול העיניים, בצבעים חיים, את הרב המבוגר יושב ברכב, כשחבורה הוללת מקיפה אותו בצעקות. ואת הפוליטיקאים הבכירים שמתחרים ביניהם מי יעלה עם נציגי החבורה תמונה לסטטוס. מרגישים את התחושה בבטן? אז ככה.

1/6 ‼️אתמול היה במכון ויצמן מפגש של המועצה המדעית וועד המדענים, לדיון על תיקון חוק המל"ג של אביחי בוארון. אני יודע שזה כרגע לא בראש סדר העניינים, אבל מדובר פה בתקציב של 15 מיליארד שח שהממשלה רוצה להשתלט עליו, והאפשרות של שליטה פוליטית באקדמיה, כמו בהונגריה. זה הרס את האקדמיה והמחקר שם. אסור שזה יקרה פה. עלו בדיון כל מיני רעיונות איך להלחם בהצעת החוק הזו – רובן כוללות פעולות חלשות לדעתי האישית. אני חושב שחייבים להכנס בכל הכוח – שביתה, בשילוב עם ארגוני הסטודנטים, ולגייס גם ארגונים עתירי ידע אחרים – הייטק, ביוטק, רופאים, עו"ד ועוד. כל מגזר כלכלי/מקצועי שנהנה מפירות האקדמיה. למה אני חושב שזה חשוב? אני אנסה לתמצת פה את עיקרי השינויים והמשמעות שלהם, לפי הבנתי מהדיון (אם יש טעות – זה בהבנה שלי, אינני משפטן), ולמה חשוב שכל חברי המדענים והאקדמאים יהיו מודעים לזה ומוכנים לקרב. (קישורים בציוץ האחרון) >>

גיבור ישראל רני גואילי הושב הביתה! תודה לנשיא טראמפ שהבטיח להחזיר את כולם עד החטוף האחרון. תודה לכוחות הביטחון ולכל מי שעסקו בהשבתו ובהשבתם של החטופים החללים לקבורה ראויה אל אדמת ישראל. המעגל הזה נסגר! וכעת, הגיע זמן תיקון. הגיע הזמן שכל מי שידו הייתה על ההגה בשבעה באוקטובר ייצא מחיינו. התיקון עלינו

עבורי זה אחד הסרטונים הכי חשובים שיש. ממש מבקש לשתף. הדרך הכי טובה שיש כדי להתמודד עם ערימות השקרים שאנשים מאמינים בהם, זה בלהתעקש על העובדות.. #תסבירו_לי #explain_to_me

רומי גיבורת על

הבן שלי המלש״ב מתרוצץ כל היום בדיונות בגלל יום הסיירות המטופש. ברצוני לדווח שהוא השתתף באינספור הפגנות נגד ממשלת ה 7 לאוקטובר ואפילו נצפה בחולצה של אחים לנשק. אעביר לך בפרטי את מספר הזהות שלו. אשמח שתשחררו אותו מהצבא. יש לי מספיק דאגות, גם בלי שמטומטם כמוך ישלח את הבן שלי לקרב. תודה ושבת שלום.

האמת שהתלבטתי אם לשתף אבל מכיוון שאני באמת כבר לא יודע מה לעשות, ומכיוון שזאת הבמה שלי והמקום שבו אני מבטא את עצמי, ומכיוון שביסמוט חשף את חוק ההשתמטות המזעזע שלו אתמול, אספר שלפני כשלושה שבועות ביקשתי ממפקדיי שלא להגיע לסבב המילואים הקרוב, החמישי במספר מתחילת המלחמה. לא במחאה על שום דבר. לא בהצהרות מפוצצות. פשוט מילואימניק מותש ומתוסכל אחרי 300 ימי מילואים שהתחיל עבודה חדשה רק לפני חודש וחצי, מנסה לסדר מחדש את חייו אחרי רעידת האדמה הלאומית והפרטית שנמשכת כבר שנתיים, ומרגיש שזה נהיה גדול עליו כל הסיפור הזה. שמרגיש שזה כבר כבד מדי על הכתפיים והנפש שלו. נכון לרגע זה לא שחררו אותי. נטען שאין שחרורים כאילו לא ראיתי שדווקא כן היו לא מעט שחרורים בסבבים האחרונים. נאלצתי לכתוב מכתב למג"ד, שלא נענה עד רגע זה, כשהסבב מתחיל ממש בקרוב, כי מה זה כבר החיים שלי והיכולת שלי לחיות בוודאות כלשהי? בקטנה אה? אותי אפשר להותיר באוויר, אני סך הכל כלי על מגרש המשחקים, והתוכניות שלי ימתינו. החיים שלי בממתינה. וזה גדול עליי. אני חנוק. אני רוצה את חיי בחזרה. רוצה עתיד כלכלי יציב. רוצה להתקדם. רוצה לחיות. אבל אי אפשר כשיש לי על הראש 3-4 חודשי מילואים בשנה. פשוט אי אפשר. זה גומר אותי. זה חוסם לי את האופק. במקום שצה"ל יבוא לקראתי ויבין מילואימניק שהגיע למיצוי וזקוק לקצת אוויר לנשימה, אני מרגיש שמנסים לנפנף אותי. שמנסים לתת לזמן לעבור עד שנגיע לרגע האמת ואהיה חייב להגיע מחשש שאהיה נפקד. מחשש מפני הסנקציות שקיימות רק על אזרחים סוג ב' כמוני. ישראל השנייה האמיתית, לא זאת מהתאוריה המוחורטטת של אב"ח. זאת שנדרשת לשלם מיסים, שנדרשת לשרת בצבא בסדיר ואחר כך במילואים, ואחר כך עוד פעם במילואים, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. זאת שנדרשת לתת גם כשאין לה כבר מה לתת עוד ואחר כך עוד באים אליה בטענות ובתלונות. זאת שמגזלטים לה את הצורה ומכפישים אותה, זאת שהשלטון ותומכיו בזים לה ומטנפים את שמה מעל כל במה. ישראל החבוטה והעייפה. המצוקה הזאת אמיתית. היא לא פוליטיקה. אני לא במצוקה כי אני נגד ביבי וממשלת הטבח שלו. אולי בשבילם המצוקה שלי היא פוליטיקה. זה מה שהם מספרים לעצמם כדי להשקיט את המצפון המקולקל שלהם בזמן שהם מוודאים שמילואימניקים כמוני ימשיכו לקרוס תחת הנטל הבלתי נתפס הזה, רק כדי להישאר על הכיסא שלהם עוד כמה רגעים. רק כדי שהשר לענייני חרטא יוכל לחלק עוד כמה ג'ובים לבנים שלו או לחברים שלו. רק כדי שביבי יוכל להמשיך להיות ראש ממשלה. זה גם מה שביסמוט סיפר לעצמו כשבהוראת ביבי הביא את חוק ההשתמטות המחורבן שלו אתמול. כבר אין לי מילים לתחושות שלי ונגמרו לי הקללות לכל הארורים שאחראים למציאות הקפקאית הזו. אני רק יודע שהחרפה הזאת חייבת להיעצר לפני האסון הבא שהממשלה הזאת עוד תמיט עלינו

🚨🚨 חשיפה: בעקבות כשל אבטחה חמור, מערכת ניהול המשימות של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר חשופה ברשת בפני הציבור הרחב. הפלטפורמה האינטרנטית - שבה מופיעות פגישות עבודה וסיורים מתוכננים של השר (כולל מיקומים), לצד משימות מקצועיות ומטלות פוליטיות שחילק לעצמו ולכוורת הקרובה שלו - נגישה ופתוחה לכל אדם שמחזיק בכתובת המייל של בן גביר, כתובת שבן גביר עצמו מפרסם ומחלק כבר שנים לציבור הרחב, ושמופיעה גם בדפים השונים שלו ברשתות החברתיות. בנוסף, ביומן מופיעים גם סיכומים והערות שכתב בן גביר לאחר פגישות עם אישים פוליטיים, עם גורמי מקצוע במשטרה ובמשרד לביטחון לאומי, וכן עם עיתונאים ואנשי תקשורת. אדגיש: בגלל שהגדרות הפרטיות של החשבון לא שונו מ-"פומבי" ל-"פרטי", אין צורך בסיסמה (שאין לי כמובן) כדי להיחשף לכל המידע. המשמעות: כל חוקר אוסינט או סתם אדם עם חיבור לאינטרנט ומעט סקרנות, מאיראן ועד תימן, יכול היה בשנתיים האחרונות לדעת את הלו"ז של השר לביטחון לאומי של מדינת ישראל. פניתי כמובן למשרד לביטחון לאומי והתרעתי על פרצת האבטחה, והיא טופלה בטרם הפרסום כאן. עוד אדגיש: האפליקציה הזו, שהינה אזרחית ומסחרית, כבר נחשפה בשנים האחרונות כבעייתית מבחינת אבטחת מידע, כאשר מידע של משתמשים ומוסדות נחשף לציבור באותן נסיבות בדיוק. תגובות בסוף השרשור. מה יש ביומן? >> 1/17

במשך מאות שנים היה נדמה שהם פטורים מחוקי הפיזיקה בזכות הזריזות והרפלקסים שלהם. מדענים בעלי שם לא מצאו הסבר מניח את הדעת כיצד הם (כמעט) תמיד נוחתים על רגליהם. פתרון החידה היה פורץ דרך. חתולים היו חבריהם הטובים ביותר של הפיזיקאים... הרבה לפני ששרדינגר שם אחד מהם בקופסה. שרשור🧵🐈⬇️

זה באמת בלתי נתפס בעיני, בצלאל, שאתה מסוגל ביום כזה לכתוב לגדי איזנקוט, שבנו נפל במשימה לחיפוש חטופים, שהוא צריך ״להתכסות בדום שתיקה, להצטער, להתבייש, לבקש סליחה״. איך אפשר בצלאל, באמת איך אפשר לפנות לאב שבנו המילואמניק נפל ולומר לו שבזמן שאחרים מסרו את נפשם הוא עסק בפוליטיקה. ועוד ממי שהשבעה באוקטובר קרה במשמרת שלו, אבל בא בטענות לאחד הבודדים שהזהירו ערב המלחמה שמצבנו גרוע משהיה ערב מלחמת יום הכיפורים. השכול לא הופך את איזנקוט לצודק בהכרח. אבל הוא תובע קצת צניעות. מותר כמובן להתנגד לעסקה. גם אני רואה בה פגמים רבים. מה שהוא אנטי מנהיגות זה גם להתנגד וגם להישאר על הכיסא. בדיוק כמו הקוים האדומים הריקים על גרגרי החיטה. בדיוק כמו ההצהרות על אובדן אמון ברצון וביכולת של נתניהו לנצח, אבל איכשהו להמשיך לשבת בקבינט שלו. עולם הפוך ראיתי.

ב-12 לאוגוסט 1986 נולדה בחיפה שלישיית תאומים: נטע, ענבל ואסף. היום מציינות ענבל ונטע את יום הולדתן ה-39, לראשונה ללא אסף, שישאר לעד בן 38. אסף דגן הוא אדם יוצא דופן. ליבו כל כך רחב, שאי אפשר שלא לתהות איך גופו הצליח בכלל להכילו. כבר מצעירותו התנדב אסף בכל הזדמנות שהייתה לו - ליווה ספורטאים פאראלימפיים באימוני ההכנה לאולימפיאדה, התנדב ב-3 בתי אבות שונים, התנדב בענף החקלאות, לקח חלק בתוכניות ״אקים״ בחיפה ו״פלורנטין בסיר״ בתל אביב, דאג לבעלי חיים בכל מקום אליו הגיע. אסף דגן היה מצטיין בכל רמח אבריו: מבית הספר היסודי, לתיכון, לשירות הצבאי, לקורס קצינים, לקורס טייס, לתואר הראשון ולתואר השני. בשנת 2005 התגייס אסף לצנחנים (זאת למרות שהוצעו לו כל יחידות העילית האפשריות). אסף סיים בהצטיינות קורס מ״כים וקורס קצינים והגיע לתפקיד סמ״פ. בשנת 2008, לקראת סיום השירות, החליט אסף להסב את שירותו הצבאי והתגייס לקורס טייס. אסף עבר בהצלחה ובהצטיינות (כמובן) קורס נווטי קרב. חבריו לקורס ראו באסף אח גדול, מנהיג, מושא לחיקוי והערצה. בשנת 2020 השתחרר אסף משירות קבע כנווט קרב והתקבל למסלול דוקטורט במדעי המוח במכון ויצמן. זאת תוך המשך שירות מילואים רציף ביחידתו. שנת 2020 הייתה גם השנה בה הכל החל להשתנות: אסף החל להתרחק, לשקוע, להתנתק, להתבודד. משפחתו הבינה כי אסף הלום קרב וסובל מפוסט טראומה. במשך שנים ניסתה אימו של אסף, מירי, להסב את תשומת ליבם של הגורמים המקצועיים הרלוונטיים בצבא, להזהיר אותם, לבקש שיתערבו, שיעזרו…זאת ללא הצלחה. למרות מצבו, התייצב אסף ביחידתו לשירות מילואים מיד עם בוקר השבעה באוקטובר. אך לבסוף, הנפש הכריעה אותו. בבוקר ה-23 באוקטובר 2024, כאשר היה בדרכו לזימון מילואים נוסף, שם אסף קץ לחייו. אסף הוא גיבור, שהקדיש את חייו לצבא, ונפל בקרב. פשוט קרב מסוג אחר. למרות זאת, הצבא ומשרד הביטחון מסרבים בתוקף להכיר באסף כחלל צה״ל ולהעניק לו את הכבוד לו הוא כל כך ראוי. משפחתו של אסף לא יכולה להתאבל על האובדן של הבן, האח התאום, החבר הקרוב, עד שהצדק יעשה ואסף יוכר כגיבור, כחלל צה״ל שנפל בעת מילוי תפקידו, לאחר 20 שנים של שירות והצטיינות. בנות משפחת דגן - אתן לא לבד. נאבק לצידכן ולמען אסף, עד שיזכה להכרה שמגיעה לו. הצבא נטש את אסף כשהזדקק לעזרה - לא נאפשר שינטוש אותו שוב גם לאחר מותו. נעמוד לצד הלומי הקרב והסובלים מפוסט טראומה, נחבק, נסייע, ונלחם עבור הזכויות והעזרה שמגיעות להם. @Activistwin @Asafdagansister

אני לא מצליח להוציא את זה מהראש, שיאיר נתניהו, הילד של ביבי ושרה, בן שלושים וארבע, גר במיאמי, בלי עבודה, בלי שירות משמעותי, בלי דאגה אחת אמיתית על הראש הוא אחד האנשים הכי רועשים ומשפיעים במדינה הזאת. ואני לא מתכוון משפיעים כאילו הוא הוגה דעות או משהו. משפיעים במובן הכי בזוי שיש: כל ציוץ שלו גורם לאנשים להתווכח, לשנוא, לפחד. כל גחמה שלו הופכת לכותרת. כל עלבון שלו מקבל מענה. הוא מדליק שריפות, שופך בנזין, וטס חזרה לבריכה. אני לא מצליח להבין איך זה קרה. איך הפכנו למדינה שבה הבן של ראש הממשלה, לא חבר כנסת, לא איש ציבור, לא מפקד, לא לוחם חי בכלל מעבר לים, ממומן על חשבוננו, תוקף רמטכ״ל, עיתונאים, שופטים, אזרחים ועדיין מתייחס לעצמו כקולו של העם. מה הוא עשה בשביל המדינה הזאת? מה הוא הקריב? איפה הוא היה כשאתם רצתם בלילה עם הילד לממ״ד? הוא לא היה. הוא לא פה. אבל הוא גם לא הולך. וזה מה שמפחיד, שהוא לא איזה קוריוז חולף. הוא לא עוף מוזר. הוא תוצאה. תוצאה של בית שמאמין שהכול מגיע לו. של אמא שלא סומכת על אף אחד. של אבא שלא יודע לשחרר. ושל מדינה שיותר מדי זמן אומרת ״עזוב, זה רק יאיר״. אבל זה לא ״רק יאיר״ זה העתיד שלנו, אם לא נעצור. כי יש ילדים שגדלים עכשיו על הרעל הזה. על הרעיון שאפשר לברוח מהארץ, ולצעוק עליה כאילו היא שלך. שאפשר לא לשרת, לא לעבוד, לא להזיע, ועדיין ללמד את כולנו מה זה ציונות, ומה זאת בגידה. וכל זה לא היה קורה אם הוא לא היה הבן של. לא היו שומעים לו. לא היו מאבטחים אותו. לא היו סופגים ממנו. אבל הוא הבן של. אז הכול עובר. וזה שורף לי את הלב. כי אני באמת אוהב את המדינה הזאת. עם כל הכעס והבלגן והייאוש, אני עוד מחזיק מעמד. אבל לראות את יאיר נתניהו הופך לדמות לגיטימית בשיח הציבורי, למישהו שצריך להתחשב בו, לפוליטיקאי בהמתנה, זה מרגיש כמו בדיחה רעה שאף אחד לא טרח לצחוק ממנה. אני לא מפחד ממנו. אני מפחד ממה שהוא מייצג. מכמה שאנחנו התרגלנו .מכמה שכבר מאוחר. כי אם הוא העתיד אז אנחנו העבר. ואני לא מוכן להיעלם כל כך מהר.