Danielle Roth Avneri דניאל רוט אבנרי

מכירים את זה שהילד לא רוצה לעשות את מה שאתם מבקשים, ואז מתחילים בספירה: אחת, שתיים, שלוש...? נו, מה קורה אצלכם כשהמספר שלוש מגיע? הימור: בדרך כלל שום דבר. הילד בשלו, ואנחנו ממשיכים בשכנוע עקר. אבל יש פעמים ספורות שבהן בעל הבית (כלומר, אנחנו ההורים) משתגע. שאנחנו מממשים את הכוונה. שאנחנו הולכים עד הסוף. הירגעו, זו לא פתיחת טור על שיגעון ההורים בחופש הגדול. זו פתיחה על פוליטיקה. עוד תשעה ימים נותרו. ימים אחרונים למושב הכנסת, עד שתצא לפגרה. מה כבר יכול לקרות בשבוע וחצי? אלא שכאן אנחנו חיים, ובישראל, בפרט בפוליטיקה שלנו, אין רגע דל. השבוע פרשו בזו אחר זו המפלגות החרדיות מהממשלה. עזיבה מהדהדת שהיא כולה זעקה לתשומת לב. זורקים את המפתחות, יוצאים מהבית, טורקים את הדלת. שיטת ה"תחזיקו אותי" המילולית לא ממש עבדה עכשיו, וההנהגה החרדית מראה סימנים של הפיכת האיומים למעשים. אלא שגם לאיומים, בוודאי לפוליטיים, יש דרגות. האינטרס הפוליטי חי לצד לוח השנה. מנעד מנופי הלחץ הוא גדול, ועכשיו המפלגות החרדיות זרקו בלון ניסוי לראש הממשלה בנימין נתניהו. יודע כל חבר כנסת זוטר שמי שעושה בלגנים לראש הממשלה, צפוי להתמנות לסגן שר. נתניהו מנהיג אמיץ בכל מה שקשור בביטחון (ראו תצוגת התכלית המרשימה באיראן), אבל לרוב לחיץ מול הנבחרת שמקיפה אותו. או מוצא פתרונות יצירתיים. תלוי איך מביטים. אופתע באמת אם בתשעת הימים הללו המפלגות החרדיות יפילו את הממשלה. קר שם בחוץ, ושום דבר מרגש לא מחכה להן. מה עושים החרדים? כמו שמענישים ילד בחופש הגדול, הם שולחים את נתניהו לחשוב טוב בחדר בזמן הפגרה. בזמן הזה צפויה כאן הפסקת אש בתצורה כלשהי, ובמקום המלחמה שהפכה למרכז חיינו, נעסוק בחיים עצמם. חוק הגיוס, או ההשתמטות, למשל. * מתוך הטור במעריב סופהשבוע.

צריך היה לראות השבוע את החיוך של בנימין נתניהו, מאוזן לאוזן על אמת, כשהוא יוצא מהרכב שהוריד אותו אל תוך זרועותיו המושטות של הנשיא דונלד טראמפ בוושינגטון. איזה ביקור היה לו שם. על אדי ההליום מהניצחון על איראן, שתי פגישות פסגה עם נשיא אמריקאי שלא היה טוב ממנו לישראל (ולנתניהו), זוכה לסיקור עולמי מכובד, ממצב את ישראל כשותפה מספר אחת של ארצות הברית, חתיכת אירוע. מה עוד צריך? אז זהו, מתברר שיש עוד משהו. מתוך כל המסרים שהעביר נתניהו מתוך לוקיישנים נוצצים באמריקה, היה חשוב לקרוא בין השורות. מרקרתי לי כותרת אחת: "לא נאפשר עוד איום חטיפות מעזה". נתניהו סימן בעצם את מה שמבחינתו עומד עכשיו מעל הכל: השמדה של חמאס. חשבנו שההתקפה על איראן חותמת את מורשתו של נתניהו. אבל מתברר שיש עוד אחת בדרך, והיא התחבאה השבוע בתוך הדיבור על השבת החטופים, נורמליזציה, מזרח תיכון חדש, ושבחים לנשיא טראמפ. כתם 7 באוקטובר ירדוף את נתניהו לעד. גם כדי לנסות להסירו, ינסה ראש הממשלה להבהיר לטרוריסטים בדרך הקשה: חטיפות לא משתלמות. משימה לא פשוטה לנוכח הרפיסות הישראלית בתחומים רבים. העניין הוא שבדרך יש עוד 50 חטופים בשבי חמאס. התפילה לחזרת כולם היא חלום, שהלוואי ויתגשם. אבל בצד השני יש אויב אכזר, שמילה אחת של אמת לא יוצאת מפיו, שיחזיר את האחים שלנו, רק אחרי שייכנע. זאת הסיבה שכרגע, כשחמאס עוד בחיים, כל הטיוטות שעוברות בדוחא מצד לצד, כולל טראמפ שמספר לנו שיש מצב לעסקה עוד השבוע, לא מדברות על כולם, אלא רק על מחצית מהחטופים החיים. בתמורה אנחנו עומדים לשחרר פה כמויות אדירות של מחבלים, שלא יהפכו ליוני שלום, אלא רק יתעצמו בשנאתם אלינו. הם יתכננו את החטיפות הבאות, ויוציאו אותן לפועל. כך שבכל הכבוד לטראמפ, שכמֵה לצאת גדול ולסיים את המלחמה, ולתקווה המוצדקת של כולנו שכל החטופים יחזרו, צריך להבין אחרי קרוב לשנתיים שהאויבים שלנו לא חושבים כמונו. רחוק מכך. איתם, בעסקאות בלבד האירוע לא יסתיים. ויש עוד דבר. עתיד המדינה שלנו לא נחתם בשנת 2025. יש לנו עוד הרבה שנים להיות פה, וגם לילדים ולנכדים שלנו. לצד החוב המוסרי שאנחנו חווים לאחינו ואחותנו בשבי, ואולי בדיוק בגללו, אנחנו על סיפה של הזדמנות היסטורית (שיהיה לה כמובן מחיר גבוה) להבהיר לאויבים שלנו במזרח התיכון שמי שיתעסק איתנו – יגמור רע. נתניהו לא פראייר, הוא מבין זאת גם בתוך קוקטיילים נוצצים ומוזיקה אמריקאית במקום שבו כולם כבר רוצים לקפל את המלחמה. מקווה שהוא לא ישכח. * מתוך הטור במעריב סופהשבוע.

ראיון מיוחד עם עדו נתניהו: ״טראמפ מבין שיש סכנה עצומה לא רק לישראל - אלא גם לארה״ב״ | @rothdanielle

אחותו של הלום הקרב דניאל אדרי ששם קץ לחייו: "הוא זעק לעזרה - ולא היה מענה" | @rothdanielle

ארי הרו, לשעבר מנהל לשכת רה"מ: "הקשר התמידי שיש בין לשכת רה"מ לבכירים בבית הלבן הוא יום-יומי, ולכן אין מקום להפתעות בביקור" | @rothdanielle

דווקא הוא, האפור לכאורה, הלא מנוסה פוליטית, זה שמטיחים בגנותו תמיד שהוא לא ממש רוצה לנצח, דווקא הוא לחץ השבוע על ההדק והזניק את המרוץ. ח"כ (לשעבר) גדי איזנקוט נפנף גוד ביי לשותפו, בני גנץ, ופרש מהמפלגה. טיימינג הוא הכל בחיים, כך אומרים. בפוליטיקה, למשפט הזה יש משמעות כפולה. וכך, למעשה, הושקה לה מערכת בחירות 2026. ומי עדיין זוכר את הפרק הקודם, שהסתיים לפני שבוע בדיוק - נצח נצחים במונחים ישראליים - כשראש הממשלה בנימין נתניהו, עטור בזרי הניצחון על איראן, העמיד את כולם על קו המרוץ. אז עכשיו השניים, גנץ ואיזנקוט, עמלים דרך סובביהם לספר עד כמה הם חברים טובים (זה דווקא נכון). אבל חברות בצד, בתרגום לפוליטיקה - גנץ, שהרוויח בשעתו את הרמטכ"לות בזכות הסירוב של איזנקוט לקחת את התפקיד, עלול לאבד עכשיו את הסיכוי שהיה לו להיות ראש ממשלה בגלל אותו איזנקוט. מנהיג כחול לבן (גנץ החזיר השבוע את השם) טוען שאיזנקוט מעוניין לאחד את מחנה השמאל עם יאיר גולן, הקפלניסט, שמזהה תהליכים מטעם עצמו - אירוע שאצל גנץ, לטענתו, לא עובר. ואיזנקוט? אל תיתנו לשקט להטעות. הוא מריץ סקרים, מריח את הציבור, ומבין טוב מאוד שלהיות מס' 2 של גנץ לא יסלול לו את הדרך למעמד ראש הממשלה. האיש שאוהב להגיע לתפקידים שלו אחרי בישול ארוך על פתילייה, סיים את תקופת החפיפה הפוליטית, ולמרות הנבואות (כולל של כותבת שורות אלו) שהוא לא יחזיק מעמד בגלל אישיותו המיוחדת, גם הוא שואף בסוף לשדרג את הדירה בהרצליה בבית בבלפור. לאיזנקוט יתרונות ברורים על גנץ. הוא טרם אכזב כמנהיג מפלגה, והוא יגיע לבחירות הקרבות מאוד עם "הילת ההבטחה", ששווה מנדטים רבים רק פעם אחת. העובדה שהוא רמטכ"ל לשעבר תמיד עוברת טוב בציבור הישראלי, וגם הידיעה ששילם את המחיר הכי כבד – בנו, גל, ששכל במלחמה – ולמרות זאת בחר להמשיך - תגייס אליו (בצדק) את האמפתיה הציבורית. איזנקוט הוא הסיפור הישראלי. יש בו ענווה מרשימה, וככל שהוא מתבטא פחות כך הוא יותר מסקרן ושווה יותר מנדטים. למרות הקילומטראז' הקצר יחסית בפוליטיקה, הוא מבין זאת היטב. בינתיים איזנקוט מתחמש באנשים טובים. ח"כ מתן כהנא הוא בהחלט אחד כזה. אין הרבה כמו כהנא, לוחם בסיירת מטכ"ל ומפקד טייסת קרב, ששמרו על המידות הטובות בתוך הג'ונגל הפוליטי הקשוח. כהנא הוא בכלל איש של בנט (השניים סחבו ביחד אלונקות בצוות גיורא ב"יחידה"), ולכן סיכוי טוב שנראה את איזנקוט ובנט רצים יחד, ואת כהנא מדלג מאחוריהם עם הפרחים שיגיעו לו, בצדק, על השידוך.מעל כולם, בגוש רק לא ביבי, משקיף זקן השבט, איווט ליברמן. בשנה האחרונה עלה במחנה הזה רעיון הגון למדי: המפלגה שתסיים עם מספר המנדטים הגבוה ביותר, תציג את ראש הממשלה הנבחר. גנץ חשש להפסיד, וסירב. לפיד, כמו לפיד, בבועה שלו ויחליט בסוף. גולן לא שלל וליברמן חתך את ההצעה והודיע לכולם "תסתדרו מאחוריי". אז נכון שזה היה השבוע של איזנקוט, ונכון שבמערכת בחירות 2026 צפויה עוד דרך ארוכה, אבל ניתוח שלי: מאחורי הקלעים ליברמן מנהל את כל האירוע, ובבחירות הבאות הוא ימצב את עצמו ראש בראש מול נתניהו, האיש שפעם, מזמן, היה הבוס שלו. בינתיים ליברמן מאפשר לאיזנקוט, למורת רוחו של גנץ, לאחד את הגוש תחת כותרת של מכנה משותף. והסיפור הזה שמסתובב על כך שגנץ נכנס עוד שנייה לממשלת נתניהו? אוי הליכוד, נו בחיאת. * מתוך הטור במעריב סופהשבוע.

צבי יחזקאלי: "יכול להיות שאנו הולכים להפסקת אש של 60 יום, לא כל החטופים ישוחררו, ובסופה ישראל תצטרך לחדש את הלחימה" | @rothdanielle

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר: "הפסקת הלחימה זו טעות, אני מצפה מסמוטריץ' להצטרף אליי למניעתה" | @rothdanielle

"יחד ננצח" זו כבר לא סיסמה - זאת עובדה: סיכום השבוע עם @rothdanielle

סקר i24NEWS ודיירקט פולס עם הדירוגים שהציבור נתן לדרג הביטחוני בניהול מבצע "עם כלביא" | @rothdanielle

הפרשנות של צוריאל שרון: "נתניהו מקבל מספרים פנומנליים בסקר"| @rothdanielle

סקר i24NEWS ודיירקט פולס עם ציוני מנהלי המלחמה מול איראן - איך הציבור מדרג את תפקודם של נתניהו, כץ ודרמר במערכה? | @rothdanielle

במאי הסרט "עוד נחזור לרקוד" שזכה באמי: "ערב לפני זה זכו רק דברים שעסקו בעזה - הפתעה ענקית" | @rothdanielle

פרלמנט במקלט: החבורה הירושלמית מסכמת את המערכה האיראנית | @rothdanielle

יש לנו, העיתונאים, קטע כזה, להתנתק רגשית מאירועים. כדי שלא יכאב. פסיכולוגים יכנו את זה ודאי "מנגנון הגנה". במקצוע שלנו הנגיעה בצער, בשכול, בחטיפות, בחוסר המזל וברוע שהחיים מביאים, היא יומיומית. אפשר לפעמים להשתגע. לא כביטוי, באמת. אני בחרתי במקצוע העיתונאות, אבל התנתקתי מהניתוק. קיבלתי את העובדה שאני אחרת. לוקחת הכל ללב ולבטן, חיה, נושמת וחולמת את הזוועות שמשתפים איתי המרואיינים שלי, ותמיד חוששת שמא יאונה לאהוביי משהו רע. השבוע, בזמן ששהיתי כמו כל עם ישראל בממ"ד (הודות לחמותי המהממת נירית, שמארחת אותנו אצלה בלילות), דווחתי בחמ"ל הערוץ שבו אני משדרת על נפילה בסביבת הבית של אמא שלי, הבית שבו גדלתי אני כילדה. הזעקתי את אחיי שגרים בסביבה אל הבית האהוב שלנו. הם חיכו לאמא ביציאה מהמקלט, בין ההריסות, במה שהיה נראה עד לפני רגע כמו לובי של בניין והפך בשנייה לאתר זכוכיות והרס. אומרים שהומור הוא כנראה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם קושי. אצלי בבית זה תמיד היה כך. הבית אומנם חטף כהוגן, אבל לחלונות ולדלתות שלום. אמא שלי, מהצעירות בבניין, פרגית שתחגוג בשנה הבאה 70, הודיעה לי חגיגית שהיא לא מתפנה לשום מקום. יש לה בית אחד והיא תיהנה מארבעה כיווני אוויר, אשכרה, עם חלונות עקורים ובריזה שלא מפסיקה לבדר את השיער. ממני ביקשה אמא לא להגיע לנקות את הבית כי "חבל על הציפורניים שלך - אל תדאגי", לחשה לי בחיוך לשפופרת, "לאחים שלך יש כאן אינטרס. יש להם ילדים קטנים משלך. הם צריכים את הבייביסיטר שלי, וחייבים ש'הפעוטון' שלי יחזור לפעול. הם ינקו מהר ממך". ואז הנחיתה את הפאנץ': "את, עם החיוכים שלך, לכי לשידור כרגיל ותרימי את המורל בעם", ולבסוף קינחה: "גם ככה את לא מנקה משהו". בחיי ששמעתי את אבא שלי ז"ל צוחק מהקבר על השיחה הזו. כשהגעתי הביתה, נכנסתי לחדר ילדותי. זה לא היה נעים, הוא היה שבור. את התיעוד לנזקים בבניין תוכלו למצוא באינסטגרם של איתי אנגל, השכן שלי, שהוריו מתגוררים עדיין מעל אמא שלי. אני צופה בתיעוד של איתי אל תוך הלילה כדי להבין כמה מזל היה לאמא. ואיזה מזל יש לי, שיש לי אמא כזו שהודפת כל קושי עם בדיחה, ואחים מהממים כאלה שהם צוות ניקיון עוטף וחם. אומרים שהמלחמות נותנות לנו להבין מה חשוב באמת. בדיוק ככה. משפחת רוט, תודה שאתם מזריקים בכנפיי את המורל. * מתוך הטור במעריב סופהשבוע.

גיא הוכמן קורע את האולפן: ״האיראנים סידרו לנו את המשפחה, נפל טיל על הבית של סבתא שלי והיא קיבלה דירה חדשה״ | @rothdanielle

עיתונאית איראנית, מודירי, בראיון מיוחד: ״איראנים רבים מקווים לצמיחה הדדית של ישראל ואיראן - אך זה אפשרי רק אחרי המוות של חמינאי״ | @rothdanielle @PanteaModiri

בני סבטי על גישת האיומים של איראן: "את יודעת כמה פעמים שמעתי על סגירת מצרי הורמוז? יש להם היבריס" | @rothdanielle

קונסול ישראל בניו יורק אופיר אקוניס: "ישראל נאבקת עבור כל העולם החופשי" | @rothdanielle

ריאיון עם השופט בדימוס פרופ׳ חנן מלצר על משפט זדורוב: ״פעם ראשונה שאני מתראיין בטלוויזיה על הנושא״ | @rothdanielle