יהודה גזבר־פניגשטיין@Yehuda_Gizbar
שבוע הספר הוא זמן טוב להזכיר שכל אחד יכול לכתוב ספר. גם כל אחת. למעשה, כל אחד ואחת כותבים את הספר שהם יכולים. יש גם AI שעוזר לכתוב לאלה שאין להם זמן או כח או ניסיון. באופן כללי אם יש לך פרוטה בכיסך סביר להניח שתצליח להוציא ספר בשוק הספרים הנוכחי, מה שאומר שיש, כמובן, ספרים מעולים ויש ספרים גרועים, באמנות כמו באמנות. ממילא אפשר לומר שהתואר 'סופר' או 'הוציא ספר' איבד מזוהרו - נו, מילא, הוצאת ספר, אפשר לחשוב.
קורא, לעומת זאת, הוא עניין אחר. חישבו על כך: כל כך הרבה מסיחי דעת יש בעולם. אני כותב את הפוסט הזה והטוויטר מתעקש שאפסיק כדי שאצפה בפעם השלושים בריבאונד ההתקפה שנתן את המשחק הזה לניקס. יש סדרות ופודקאסטים וסרטים וסרטונים ורילסים ורשתות והודעות בוואטסאפ, כל כך הרבה דברים, ובכל זאת אדם בוחר לעצור הכל ולשקוע בתוך ספר לכמה שעות. והוא עושה את זה שוב, ושוב, ושוב. מדהים, לא? אפילו מבחינת הסופרים עצמם הדבר החשוב ביותר הוא קוראים. קורא, אם כך, הוא תואר כבוד. תואר אצולה אפילו.
ולכן מבחינתי שבוע הספר הוא חג לקוראי הספר, לא לכותביו. אפשר כמובן ללכת לקנות את הספרים בהנחה על המשקל, או לשמוע את הסופר האהוב עליכם מהרהר איזו פיצה הוא רוצה לאכול (עם גבינה כחולה ונקטרינה, ברור), אבל באמת צריך להעמיד את הקוראים על הדוכן ולתת להם את הבמה. לקורא שקרא הרבה ספרים להעניק פרס פלטינה ותעודה נאה. קורא שבחר ספרים מתוך הקפדה על האיכות יקבל את פרס נופך (שהוא כמו פרס ספיר אבל לקוראים, חבל שצריך להסביר), ומדי פעם יתנו מיקרופון לאיזה איש או אשת רוח, נביאה לבית ישראל, קוראת מובחרת, כדי להוכיח בשער.
