avi meller

@8593880chaia תודה איש יקר. אני בסדר. אתה מרגש

@avimeller איזה כיף לשמוע אותך, חולה עליך. אגב, מתעניין בשלומך ובבריאותך, פעם דאגנו לך. אנא בשר בשורות טובות.

@yuvalzaushnicar אם ניתן היה לבחור, הייתי בוחר באורית לכל דבר: אמא, בת זוג, בת. מה שהיה מתאים

אורית האמא המדהימה של רועי ביקשה שאעביר כמה מילים ממנה: אינני יודעת איך זה מרגיש להיות בת זוג שכולה. יודעת רק איך מרגישה אמא. לכל אלו שבחרו להגיב או העדיפו שלא.. >>

@adin_dan ברור. נדרסנו. ואומרים שיש אמבולנס שאולי יגיע מתישהו. אבל גם הוא נחטף ו

לתחושתי מה שנשבר לא ניתן לאיחוי. מבחינתי — איבדתי אמון במדינה, בתחושה של אמפתיה וערבות הדדית לשבטים אחרים (דתיים לאומיים, חרדים), באמונה שניתן להתחבר שוב תחת ממשלה אחרת. כמו שחביתה לא יכולה להיות שוב ביצה. לא מעניינית אותי המדינה — רק הציבור שלי — הליברלי. עוד מישהו מרגיש כך?

@YarkoniNeri נפלנו קורבן למחרחרי מלחמה, אוכלי מוות, עריצים נטולי מצפון, ומהנדסי תודעה שמשרתים אותם תוך השעיית מוחם וליבם. זה נראה אבוד

זו אינה מחאה מהנדסי תודעה זו זעקה לעזרה..!

@shaulig כנרת אהרוני. איזו בושה

חברת הנהלת ההתאחדות לכדורגל כנרת בראשי, מחזיקה בתפקיד יו"ר מכבי חולון נשים (עוד בובה של). הולכת לראות עם יו"ר ענף כדורגל נשים ומנהלת ענף כדורגל נשים את המשחק של ברצלונה נגד אנגליה מחר בגמר היורו. איזה טוב השם.

@LehmanSagi The dead sea - my grandfather killed it

סבא רבא שלי היה המפקד של רבין בפלמח

@Eldude86 איזה מנהל מחנה דפוק. אם יש לך יהלום בכספת, תחכה שאפשר יהיה לפתוח אותה ואל תתן לה אולטימטומים. לא הגיע לירושלים? תזמין אותו לקולורדו. התנהגות ממש לא אמריקנית. והוא לא יודע עד היום מה הוא הפסיד. גם אתה לא. כי אם היה מחכה, היית כותב היום את הטקסט הזה באנגלית ממסצ'וסטס קומדי קלאב

רגע אחרי מלחמת לבנון השנייה, מישהו בצה"ל החליט שזה בדיוק הרגע לשלוח אותנו - מחלקה מותשת שלא ביקשה כלום חוץ מקצת שקט - למוצב הכי מבודד בהר דוב: מוצב דליה. גוש בטון קפוא שתקוע בקצה ההר ונראה כאילו תוכנן על ידי אדריכל שגולנצ'יקים הרביצו לו. כי מה באמת מרפא את הנפש אחרי טראומה מלחמתית? נכון - בידוד מוחלט מהעולם בגובה 2,000 מטר, אי שם בין שלג, ערפל ותחושה כללית שאתה כבר לא חלק מהאנושות. פעם בשבועיים הייתה מגיעה משאית עם אוכל. הנהג היה פורק את הארגזים כמה שיותר מהר, בלי ליצור קשר עין, בלי מילים מיותרות - כאילו כל שנייה נוספת לידנו עלולה להדביק אותו בשפיות הדועכת שלנו. הוא זרק את המצרכים וסגר את הדלת כאילו היה נהג מילוט בשוד בנק. מניע, מסתובב, נעלם בענן אבק - ומשאיר אותנו לבד עם השימורים, הקור, והשקט שרק מוצבים מבודדים יודעים לייצר. אף אחד לא שלח טבח. את האוכל הכנו בעצמנו. בשבועיים הראשונים עוד שמרנו על מין תורנות רופפת, שבה כל אחד בישל את שני הדברים היחידים שידע, אבל בחודשים הבאים התחיל כאוס קולינרי פראי: תזונה בלתי מאוזנת שכללה בעיקר וריאציות מוזרות של טוסטים וחביתות שכל אחד הכין לעצמו במסגרת הלו"ז ההזוי שהשמירות הכתיבו לו. כשסיימנו 21 יום במוצב ויצאנו ל־4 ימי חופשה (שמתוכם יומיים הלכו על הנסיעה בקו 845 הארור, שהתעקש באדיקות בלתי מוסברת לעשות קונקשן בעפולה), הייתי כמו גרסה דהויה של עצמי - כמו חולצה שאיבדה צורה אחרי יותר מדי סחיטות. הגוף התקלח, אבל הנפש עוד התנדנדה על פסגת הר דוב. ואז, מתוך העפר והאבק - קריית שמונה. המקום הכי אפרורי בארץ הפך פתאום לפריז של הצפון. התחנה המרכזית נראתה לי כמו שדה תעופה בינלאומי. הבחורות המקומיות נראו כמו דוגמניות של ויקטוריה'ס סיקרט. כל שווארמה הרגישה כמו ארוחה במסעדת מישלן. אפילו הפיצוצייה ליד התחנה המרכזית, עם הניאון המרצד והאבטיחים על הרצפה, שידרה איזה קסם אקזוטי של תרבות ואפשרויות. 21 יום. זה אולי נשמע כמו כלום, אבל כשאתה סגור בחדר בלי חלונות, במקום שבו אין יום ואין לילה - רק לופ אינסופי של 4 שעות שמירה ואז 8 שעות של ״מה לעזאזל אני אמור לעשות עם עצמי עכשיו״ - הזמן מפסיק להתנהג כמו זמן. הוא נהיה רעיון מופשט, כמו פנסיה או שירות לקוחות ללא זמני המתנה ארוכים מהרגיל. אנשים התחילו לאבד את זה בצורות יצירתיות. דוד, למשל. פעם אחת לפני שעליתי לשמירה של 4 שעות, ראיתי אותו עומד על ההליכון. ההליכון אפילו לא היה מחובר לחשמל. כשחזרתי אחרי 4 שעות, הוא עדיין עמד שם. בדיוק באותה תנוחה. בוהה בדלת הברזל הכבדה כאילו היא פורטל ליקום מקביל. במשך שנים אחרי שהשתחררתי, עוד הייתי פוגש את דוד הולך ברגל בכבישי הארץ. פעם חזרתי מהופעה בלילה וראיתי אותו הולך על איילון. ניסיתי לעצור, לצפור, לקרוא לו, אבל הוא לא שמע. המשיך ללכת בקו ישר לכיוון לא-ברור, כמו רוח רפאים שתקועה בלופ. היינו יוצאים למארבים בשלג, 48 עד 72 שעות בתנאים שמוחקים לך את רוח הנעורים. אחרי עשר דקות אתה כבר לא מרגיש את הבהונות, אחרי שעה אתה שואל את עצמך אם הן עדיין שם. זה לא היה כמו מארבים רגילים שכולם נרדמים אחרי רבע שעה - כאן אי אפשר היה להירדם. הקור היה מנסר לך את המחשבות, נכנס לך לתוך הגולגולת כמו רעש רקע שאתה לא מצליח לכבות. היינו משתינים לתוך שקיות ומודדים עם שעוני ג’י-שוק כמה זמן לוקח לזה לקפוא. זו הייתה רמת הבידור. מדע-שתן-עממי. ניסויים בתנאי מעבדה של ייאוש. במוצב לא היה חדר אוכל. אבל כן היה בית כנסת. כי ברור שקו ישיר לאלוהים זה הרבה יותר חיוני ממקום לשבת ולאכול כמו בן אדם. וכשאתה תקוע שם בגובה שהאוויר דליל והמחשבות עוד יותר, אתה מתחיל להבין למה אנשים מתפללים. על הקיר בעמדת השמירה המזרחית מישהו כתב בטוש אדום ענק: "אוויר של שוויץ, אווירה של אושוויץ". קמפיין התיירות הכי טוב ומדויק שאי פעם ראיתי. השאכטה הראשונה שלי הייתה בעמדת השמירה הצפונית, שמשקיפה לכניסה לבסיס. יצרתי קשר עין עם החייל של החיזבאללה שעמד בעמדה שלהם, ונשפתי את העשן ישר לתוך הפרצוף שלו. עד היום אני לא יודע אם התמסטלתי מהחומר או מהגובה והבידוד. אולי שניהם. אולי זה אותו הדבר. החלק הקשה לא היו השמירות. להפך, הן היו הדבר הכי טוב שהיה לי שם. הייתי לוקח פנס, מכין קנקן תה גדול, ולוקח ספר - השילוש הקדוש של הישרדות במוצב. יושב בקור, קורא בפנס, שותה תה, ומרגיש כמו איזה נזיר טיבטי שהחליט להיות גם שומר. פעם אחת הייתי כל כך שקוע בהכנות לקריאה, שרק כשירדתי מהשמירה גיליתי ששכחתי לקחת את הנשק. "אם חיזבאללה רוצים לכבוש את המוצב - הם עושים את זה תוך ארבע דקות" - זה היה המשפט הלאומי שלנו. אמרנו את זה כל כך הרבה פעמים שזה הפך למנטרה. כמו "שמע ישראל" - רק הרבה פחות מחזק את הביטחון העצמי. ואז, יום אחד, אבא שלי התקשר ואמר לי משהו שנשמע כמו מתיחה: מנהל מחנה הקיץ בארה"ב שהיינו טסים אליו כל שנה מתכנן לגייס ישראלים כשליחים ויש מצב שהצבא יסכים לשחרר אותי לתקופת הקיץ בתור שליח, ושזה אפילו ייחשב לי כחלק מהשירות הצבאי. זה היה נשמע טוב מדי. לא מציאותי. כאילו קיבלתי כרטיס יציאה VIP מהגיהינום + פופקורן. הכנתי נאום. יותר נכון לומר מניפסט. יצירת אמנות נאומית. שבועיים שלמים של חידוד כל מילה כמו יהלום, של התייעצות עם כל מי שפגשתי בחיי. עשיתי חזרות מול המראה השבורה במוצב כאילו אני מתכונן לדבר באו"ם. שיננתי את זה עד שיכולתי להגיד את זה עם עיניים עצומות, בעמידה על יד אחת, בזמן שמישהו צורח עליי בערבית. זה היה אמור להיות נאום חיי. חיכיתי לביקור הבא של המ"פ – היום היחיד שבו המוצב שלנו הופך מבונקר של דיכאון קולקטיבי למקום שנראה כמו קו ההגנה הראשון של המדינה אל מול ארגון טרור רצחני. היום היחידי שבו כולם התחילו להתנהג כמו חיילים בצבא כלשהו. כשהמ"פ סוף סוף הגיע, הלב שלי החל לפעום כמו מכונת כביסה במצב סחיטה משוגע. התיישבתי מולו, נשמתי עמוק, ופתחתי בנאום המוכן מראש: "תקשיב, יש משהו מאוד חשוב לי כישראלי, כיהודי, וכחייל בצה"ל..." הוא קטע אותי בלי למצמץ: "מה אתה רוצה? דבר. בלי הקדמות". כל הנאום שהכנתי נמס. אמרתי בקול רועד: "אני רוצה לצאת לשליחות במחנה קיץ שיש לי אליו חיבור רגשי עמוק." "קיבלת". הוא אמר. זהו. השיחה נגמרה. חוויתי את אחד מרגעי האושר הגדולים בחיי. הכנתי נאום נוסף לפגישה עם מנהל המחנה שהיה אמור להגיע לארץ. לא למדתי כלום. ההתרגשות הייתה בשיאה. ספרתי את הימים, הדקות, הקלוריות – עד שבתחזית הודיעו שביום חמישי, היום שבו אני אמור לרדת מהמוצב ולפגוש את מנהל המחנה - תכה בצפון סופת שלגים. לא "גשם מקומי" או "ממטרים פזורים", אלא סופה. עם שם. ביום הראשון של הסופה עוד היו לי יומיים עד לפגישה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה יעבור: "זה ישראל, לא סיביר". אבל השלג לא התרגש מההיגיון הגיאוגרפי שלי. הוא רק הלך והתחזק, במקביל לקצב שבו התקווה שלי נסוגה, ממש כמו קו השיער שלי באותה תקופה. ביום שלפני הפגישה הלכתי למ"פ ואמרתי, בחצי רצינות חצי ייאוש, שאם צריך אני ארד ברגל. 15 קילומטר בשלג. הוא הסתכל עליי ואמר: "המוצב הזה באמת דופק אנשים אה?". ביום הפגישה התמקמתי בחמ"ל, ליד חלון בגודל חפיסת קלפים, וראיתי את השלג יורד כמו דמעות של יקום שנמאס לו ממני. זה לא היה שלג של חורף באירופה עם סיידר חם ושמיכות, אלא שלג נקמני, קר, לא אישי אבל מאוד ספציפי. ב־15:00, שעה שבה הייתי אמור ללחוץ יד לאדם שישנה את המומנטום של השירות שלי, ישבתי במוצב כשכל מערכות התקשורת קרסו, כל הדרכים נחסמו, ואף רכב לא הורשה לזוז. השלג פשוט מחק לי את הפגישה מהיומן. חמישה ימים. חמישה ימים של שקט לבן, קפוא, בלתי נגמר. חמישה ימים שבהם מנהל המחנה חיכה לי בירושלים, איבד תקווה, ועלה על מטוס חזרה לארה"ב. והזדמנות חיי? היא לא נמסה. היא קפאה. נשארה קבורה שם, איפשהו מתחת לערימות הקרח של הר דוב.

@itaylands @tuvipollack דרוש נס. לא יקרה

אני אגיד לך למה הדברים ישתנו. לאט אבל ישתנו. פשוט בגלל שאין ברירה. המדיניות שמובילה ממשלת החורבן בכל תחום, היא חורבן. כללי. אי אפשר יהיה לחיות באזור של חורבן. (ראה עזה כדוגמא) . מה שנראה לנו, כרגע, כחורבן - הפיכה משטרית, הפקרה ביטחונית שהביאה טבח והפקרת החטופים, קריסה כלכלית וכל המטומטמים שנכנסו לממשלה ומנהלים את חיינו, זה רק קצה קצהו של החורבן. מצביעי נתניהו עוד רואים רכבות נוסעות ומטוסים ממריאים, רואים נשיא אמריקאי שמזמין רהמ ישראלי, רואים שבתי הספר עוד פתוחים והצבא עוד תוקף בעזה. אלה סימני חיים מבחינתם. נדמה להם שלא יהיה רע יותר. אבל המציאות תביא אסון גדול יותר. כולנו נחטוף. גם הם. אבל החורבן המלא יביא התפקחות. פשוט כי אי אפשר יהיה לחיות כאן כשהכל ייעצר . יתפרק. יוחרב. גם בעזה הבינו באיחור שחמאס לא מביא ניצחון או עתיד, אלא חורבן. זה יקרה גם פה. סליחה על ההשוואה אבל בני אדם הם יצורים מוזרים. רק אסונות גורמים להם לשנות עמדות.

>> . מיעוט נרדף. מיעוט נכחד. אני אומר את זה לקומץ עוקביי כאן ולכל מי שיקרא את זה, כי אני מזהה את טרנד ה"אנחנו נתגבר... זו תקופה קשה והיא תחלוף... תמיד הכי חשוך לפנות עלות השחר... החיים הם גלגל ענק... יש כאן רוב שפוי... הכל בגלל מרב מיכאלי... גנץ בגד... גדעון סער גנב מנדטים..." >>

@LealIris_ גם העברית שלו השתבשה? משפחות החטופים הם....

או קיי, פיצחתי את זה: השי גולדשטיינים והאבישי מתייאים הם אנשים שאף אחד אף פעם לא סבל אז הביביסטים העמיסו אותם לפאנלים שלהם בתורת שמאלנים לשעבר והם שמחו להשמיע את הדעות הכי מחליאות כי ממילא לא היה להם מה להפסיד

לפני חצי שנה בערך הקמתי בעזרת חברי @GranekandCo @Roi_Weinberg את פודקאסט שלושת האריות ב@sport5il ולחגיגה הצטרף גם סר אבי מלר האגדי @avimeller והיום הקמנו קהילת ווצאפ שבה יהיה הכל מעדכונים ועד רגעים שנפלו בעריכה הלינק בתגובות>>>>

@AsafPatay תודה אסף. המחשת

דובב גבאי, מכבי יפו לודוביק אז'ורקה, ברסט #הופרדו_בלידתם קרדיט: @avimeller

@liliLongstockin זה נפלא ברמות. מוכרת?

אחת הקבועות בשוק, שאני מכירה מהיווניה אבל גם מהקפה של אלירן, הפתיעה (בקטע וואו😯😯) והביאה לי מתנת יומולדת. אף אחד מהילדים שלי לא התרשם, אז טוויטר.

@RonnyLinder @hadarse בדיוק. במקום עינוי סיני אמור מעתה עינוי ישראלי

העסקה בטיפטופים הזאת, עם קריעה של חטופות וחטופים זה מזה, עם חוסר מידע, שמועות ומפחי נפש, זה חתיכת דבר אכזרי וחולני. כגודל השמחה על שובן של נעמה, קרינה, דניאלה ולירי - כך גדולה החרדה לארבל, לאגם ולעשרות החטופים הנותרים. מציאות בלתי נתפסת

@YossiUzrad לו רק ידעתי מהיכן אתה מגייס את האופטימיות הזו, יוסי יקר. לא יקרה

ואני רק שאלה? לימור סון, אמיר אוחנה, צבי סוכות ושאר ההזויים ימניים קיצוניים. האם גם את נתניהו הם יבואו לבקר בכלא?

@adin_dan אין. ואתה יודע את זה כבר הרבה זמן

גידי וייץ מפרסם תחקיר פצצה על נשיא המדינה המטיל צל כבד מאד על התנהלותו ומעורר *לכל הפחות* שאלות קשות על בחירתו (באמצעות ״תמיכה פאסיבית״ של נתניהו שלא הציב מולו כל מועמד) — ואף כלי תקשורת לא מהדהד את הבום העל-קולי הזה. אף אחד מחוץ לטוויטר לא שמע על כך. יש פה עדיין תקשורת חופשית?

@yotam_koren אולי Breast lovers שזה כמעט כולם

לאוהדי ברסט קוראים ברסטלבים? @avimeller תענה

@ehad1haam די יוסי. הוא שותף מלא למצבנו הנואש. ובמיוחד לחטופינו שיחזרו בארונות. יכול היה לעשות מעשה למען עמו, ובחר להישאר חבר בעדת המנוולים המובילה אותנו אל פי תהום. כאשר ניפול לתהום - נשמע אותו צועק מהתחתית "אבל אל תשכחו שאני בסדר. אני הייתי בעדכם".

יואב גלנט הוא איש השנה. לא איש של מילים, לא איש של נאומים, בלי מייק אפ, בלי פוזות, ובלי מצלמות. ראשי זרועות הביטחון סומכים עליו. כבר שנה הוא עומד נחוש ובלי למצמץ בראש מערכה קשה, בדרום מול החמאס, בצפון מול החיזבאללה, מול אירן, ומול החותים. בכל הזמן הזה ביבי והביביסטים יורים ותוקעים סכינים בגבו. נ.ב גלנט הוא גם ההוכחה שאפשר להיות שר בליכוד בלי לוותר על עמוד השדרה ולהפוך לאסקופה

יום כיפור הזה הוא זמן הולם וחשוב במיוחד לחשבון נפש באשר לשינוי הקיצוני שחל במשמעות המלה "שופר"

הבעיה של המחנה הליברלי, ההומני, הנאור, השפוי ודורש טובת העם בישראל - היא שהוא רק 7/10

@ChasmanShachar @RadmanMoshe קיור-טוס!

@RadmanMoshe שרת הקיורטוש

איך הייתם קוראים לשרה שמטיילת בעולם על חשבוננו (בטיסה המי יודע כמה שלה בזמן מלחמה) בזמן שחיילים נלחמים וכל המדינה במקלטים? שוט