עמיחי אתאלי@attaliami
הלכנו עם הבנות לבקר משפחה שכולה שאנחנו לא מכירים.
שלשום בבוקר נתקלתי בפוסט של חגי לובר שנפתח במילים המנוקדות: לְעוֹלָם לֹא תִּשָּׁאֲרוּ לְבַד, מִשְׁפַּחַת מַדְמוֹנִי!
המשפחה של סרן נועם מדמוני הספיקה לשבת עליו שבעה במשך יום וחצי, ואז הגיע ליל הסדר וקטע את ימי האבלות.
וחגי שקבר בעצמו בן במלחמה, מספר שההורים של נועם, שרונה ובועז, מבקשים: בואו!
וברגע שהראיתי את זה לאלישבע, היה לנו ברור שזאת הפעילות הכי משמעותית שאנחנו יכולים לעשות ביום הראשון של חול המועד.
אז באנו.
והנסיעה נראתה בדיוק כמו כל נסיעה משפחתית בחול המועד: חילופי צעקות במושב האחורי בין שתי ילדות, שהסלימו לכדי נשיכות. וילדה שלישית עם בחילה, שגם הקולה שקנינו לה לא הועילה.
וגם הפעם, למרות הנסיבות, זה לא נגמר בלי עצירת הקאה בצד הדרך. כי תמיד יש מחיר ליותר מדי ארוחות על האש עם יותר מדי מרשמלו צלוי.
והמשכנו. עד למשעול גולני מספר 14 בשדרות.
ועל השער בחוץ מודבקת מודעה שבה צבא ההגנה לישראל מודיע בצער על נפילת סרן נועם מדמוני, ומודבק שם גם סטיקר שכבר הספיקו להדפיס לנועם.
ועל דלת הכניסה לבית יש איזה 30 מגנטים עם תמונות: נועם ביום הראשון של חטיבת הביניים, ומגנטים מבר מצוות של חברים, וברבים מהם, נועם היפיוף, הלוחם עם הזיפים, הוא עדיין ילד ממושקף עם לחיים שמנמנות.
ורק באחד המגנטים הוא כבר על מדים עם אלונקה על הכתף, חיוך בטוח על הפנים שלו.
ואנחנו רק נכנסים פנימה, ולמרות שאנחנו בבית האבלים, זה לא מפסיק להתנהג כמו יום רגיל של חול המועד, כי כמובן שהקטנה לוחשת לי בצעקה "אבא יש לי פיפי דחוף".
ואחרי השירותים אנחנו מצטרפים למעגל, מקשיבים לסיפורים של מורה שלימד את נועם בבית הספר, ואז לרב שהגיע עם דברי נחמה.
ובין לבין שרונה נאנחת ואומרת לעצמה בקול "הייתי צריכה ללמד אותו שלא תמיד רצים קדימה".
ואחרי רגע עונה לעצמה "הוא היה רץ בכל מקרה. איזה ילד, איזה ילד".
ואז אנחנו ניגשים לשרונה ובועז, ואומרים להם שאנחנו סתם ישראלים, שמענו על נועם ובאנו לומר לכם תודה.
ובועז מחייך אלינו ואומר "אין דבר כזה סתם ישראלים". והוא מחבק אותי, והוא מחבק את הבנות שלי, ושרונה מחבקת את אלישבע, והם אומרים תודה שבאתם.
ואני שלצערי כמעט אף פעם לא מזיל דמעות, אבל אבא שכול שאני לא מכיר, אבא של גיבור כמו נועם שמת בשבילי בלי שהכיר אותי, אבא שמחבק אותי ואת אשתי ואת הבנות, ועוד אומר לנו תודה, זה כן גורם לי לבכות.
ובועז ממשיך להתייחס אלינו, ומכיר לנו את אביה הבת שלו, שיושבת על הספה עם חולצה של יחידת אגוז שעליה כתוב "צוות מדמוני".
ובועז אומר שאם אביה לא היתה עסוקה עכשיו עם האורחים, היא היתה מפעילה את הבנות ועושה להן חגיגה.
ולמרות שעד לפני כמה דקות בכלל לא הכרנו, אנחנו נפרדים מהם בעוד חיבוק ויוצאים החוצה כדי להבין שהרכב שלנו תקוע מאחורי שיירת האבטחה של נשיא המדינה שבדיוק נכנס פנימה.
אז אנחנו מכינים לעצמנו קפה, ומתיישבים בחצר ליד הצוות של נועם ששירת איתו באגוז.
הראש שלי מייד מתחיל לקטלג: החיילים של נועם מסיירת נחל נלחמים כרגע בלבנון, החיילים שהוא פיקד עליהם באגוז עדיין בצבא אז אין סיכוי שיהיה להם שיער ארוך, ואני מבין שזה הצוות שגדל עם נועם באגוז והשתחרר לא מזמן.
ובלי לדעת עליהם כלום, רק מלראות אותם אני יודע שהם כולם נלחמו במלחמה הזאת כמו אריות בכמה חזיתות.
ובלי לדעת אני יודע שהם נתנו את הנשמה, ואני בטוח שהם נשרטו מזה בגוף ובנפש, ובלי להכיר אותם אני אוהב אותם כל כך. ואני שמח כל כך להיות שייך איתם לאותו גורל.
ובגלל שהם לוחמים משוחררים טריים, זה השלב הזה שלכל אחד מהם יש גוף שהוא כמו מקרר ארבע דלתות, אבל לרובם יש פרצוף של ילד.
והם כולם עם חולצות צוות משלבים שונים של המסלול. וחוץ מהשיער הארוך המוזר של חיילים משוחררים, לחלק מהם יש שפם משונה או זקן שצומח חלקית. והם מעשנים בשרשרת ומדברים על נועם ועל התקרית שבה הוא נהרג.
ובתור אח שכול עם פז"מ, ממש בא לי לומר להם שלעולם לא ירפו מהמשפחה של נועם, כי אני יודע כמה זה משמעותי לנו שהחברים של אלחנן אחי לא מרפים מאיתנו כבר 35 שנה. אבל אני לא אומר כלום, כי רק מלראות אותם ברור לי שזה מה שהם יעשו.
ואחרי איזה חצי שעה הנשיא יוצא, וניגש אליהם ושואל: במה נועם היה הכי מיוחד? ולפחות חצי מהם עונים לו ביחד "בהכל".
ואני מכיר את הנשיא מימיו כחבר כנסת, אז הוא עוצר לידנו, ואני לא אומר לו "אחי אתה חוסם אותי" כי הוא הנשיא.
ולמרות הנסיבות המאוד לא שגרתיות, אני ממשיך להיות אבא של חול המועד, וילדות עם הפרעת קשב אינהרנטית, שעות שינה לא מאוזנות כבר יותר מחודש, והרבה יותר מדי מרשמלו צלוי בדם, מטפסות לי על הגב תוך כדי שיחת נימוסין עם נשיא המדינה בחצר הבית של משפחה שכולה.
ואני מבין שבשביל חלק מהאנשים זה יכול להישמע כמו בילוי קצת הזוי לחול המועד, לקחת ילדים לבית של משפחה שכולה שאתה לא מכיר ולהיתקע מאחורי השיירה של הנשיא ליד לוחמים משוחררים שמעשנים.
אבל זה הדבר היחיד שיכולנו לעשות ברגע שראינו את הפוסט של חגי לובר.
והאמת היא שזה בשבילי תמצית מה שהוא בעיניי יהודי-ישראלי-ציוני, וזה השיעור המעשי המזוקק של החינוך שאנחנו רוצים לתת לבנות שלנו וגם לעצמנו בימים האלה.
להעריך מכל הלב את מי שלוקח אחריות ורץ קדימה.
לחבק ולומר תודה לאמא שבורה שמתוך הכאב העצום מתחרטת שחינכה אותו כל כך טוב.
ולהעלות על נס את מי ששילמו את המחיר הכי כבד שאפשר להעלות על הדעת - בשבילנו.
לא יכול לחשוב על אף פעילות יותר משמעותית שיכולנו לעשות ביום ראשון של חול המועד.
