Benny Dagan 🇮🇱

I have observed Hamas conceal explosive charges in rooms, underground, in a washing machine and now between two floors in a building. The purpose, of course, was to ambush IDF troops who entered the building.

Då har det varit dags för Palestinademonstration. I dag förgylldes huvudstadens gator av hyllningar till terrorregimen i Iran, gatuteater där en jude med kalott framställdes som bloddrickande bödel, och banderoller med flygplanskaparen Leila Khaled. Hur länge ska dessa galenskaper tillåtas fortgå?

🚨FAKE Journalist exposed: Hamas released today a martyr video proving that another "journalist" was a Hamas fighter. Muhammad Khaled Al-Shorbagi is not listed by CPJ, but on other lists of Gaza "journalists." The evidence is indisputable: Hamas abused the press for combat.

"מניעה וקוץ בה" בנאומו המוקלט של ראש הממשלה ליום העצמאות, בלט המיקוד בעוצמת הכוח הצבאי ובהפעלתו נגד אויבינו ("ריסקנו", "פגענו", "קמנו כלביא" "שאגנו כארי", "אגרוף ברזל" ועוד). מצד שני, לא מוזכרים הסדרים והסכמים או חתירה אליהם. זה לא מקרה. הדברים משקפים שינוי עמוק ובעייתי בתפיסת הביטחון המסורתית של ישראל. בתום שנתיים וחצי של מלחמה רב-זירתית, כבר ניתן לומר שההיפוך בתפיסת הביטחון, במוקדו ניצב רעיון המניעה, לא רק שלא מביא לישראל יותר בטחון, אלא כנראה פחות. מהי מהות ההיפוך? איך הגענו אליו? איך נראה מאזן הבטחון שהושג על בסיסו? איפה טעינו בדרך והאם והיכן צריך לחזור לאחור ולתקן? לאור חשיבותה הרבה של הסוגייה בעיני, מעלה פוסט ארוך מהרגיל (אבל לא יותר מדי), שאני תקווה שיעורר דיון. תודה לחברי, המלומדים ממני בנושא, על הסיוע בהערות, תובנות ורעיונות. מתחילים... היפוך תפיסתי בעקבות טראומת ה-7 באוקטובר מדינת ישראל, הממשלה והצבא, שינו את תפיסת הבטחון של ישראל מן הקצה אל הקצה. ההיפוך הזה קרה תוך כדי מלחמה, ללא דיון אמיתי, בניגוד לשנים עברו בהן עסקה ישראל בנושא לעומק ובכובד ראש, למשל בוועדת מרידור. תפיסת הבטחון ששירתה היטב את ישראל במשך 70 שנה התבססה על הנדבכים המוכרים של הרתעה, התרעה והכרעה, כשבהמשך התווספה אליה "רגל" ההגנה. עיקרי התפיסה הזו נוסחו עוד בימי בן גוריון ועודכנו במעלה השנים. בן גוריון הבין כי ישראל, כמדינה קטנה מוקפת אויבים עם מגבלת משאבי הון וכוח אדם, זקוקה לתקופות ארוכות של שקט, משק מתפקד וצמיחה כלכלית, כדי להיות מסוגלת לקיים את עצמה ולהתפתח, ובתוך כך גם לצבור את המשאבים הנדרשים למלחמות שייגזר עליה לנהל. על רקע זה, בן גוריון חתר למלחמות קצרות ככל האפשר וחד-זירתיות, שיאפשרו לישראל למצות את יתרונה בכוח מחץ זמין, שיעביר את הלחימה לשטח האויב; ולהאריך ככל הניתן את תקופות השקט והיציבות שבין המלחמות. על בסיס תפיסתי זה נולד הצורך בהרתעה חזקה שתמנע מלחמות תכופות מדי, בהתרעה מודיעינית, שתאפשר לכוחות צה"ל להיערך לבלימת האיום במקרה שההרתעה כשלה, ויכולת הכרעה צבאית שתקצר את משך המלחמות. בעקבות ועדת מרידור נוסף לתפיסת הבטחון גם נדבך ההגנה על ממדיה השונים. בן גוריון ראה בגיבוי ובתמיכה של לפחות של מעצמה עולמית אחת, רכיב קריטי נוסף בתפיסת הבטחון. בעקבות טראומת ה-7 באוקטובר תפיסת הבטחון עברה היפוך דה-פקטו שבמרכזו רעיון המניעה – הכחדת איומים בהתהוותם, בכל החזיתות, באמצעות הפעלת כוח עצים, לעיתים לא פרופורציונאלי, ללא התחשבות במסגרת משאבית. הרעיון הוא למנוע התפתחות כל איום שעלול להתנפץ על ישראל בהפתעה, כפי שקרה לנו ב-7 באוקטובר. למעשה, ממדיניות שחתרה להאריך את תקופות השקט שבין המלחמות על בסיס ניהול סיכונים מול האיומים וחתירה להסדרים, ישראל עברה למדיניות שמשמרת רצף של מלחמות ללא הפסקה וללא מהלכים מדיניים, תוך זלילת משאבי המדינה הכלכליים והצבאיים והטלת עומס הולך וגובר על הסדיר, המילואים והמשק. יתרה מכך, די מהר תפיסת המניעה עלתה מדרגה והפכה ל"הגנה קדמית" (יופמיזם של כיבוש שטח) באמצעות יצירת "רצועות ביטחון", בעזה, בסוריה ובלבנון. ברמה הגבוה יותר הדרג המדיני החל לייצר אתוס של חיים תחת איומים קיומיים המרחפים כל העת מעלינו ושיש להכחידם באמצעות "ניצחון מוחלט", תוך גיוס זכר השואה לחיזוק הנרטיב. לא פלא שבצל תפיסה מסוג זה ראש הממשלה כינה את ישראל "סופר ספרטה". בסיס שגוי איך הגענו להגיון של מניעה, במשמעותה הרחבה ביותר? מגמת ההתרחקות מתפיסת הבטחון המסורתית החלה, בתהליך הדרגתי, שנים לפני ה-7 באוקטובר, וביטוייה המרכזיים היו שינוי הכיוון בצה"ל שהלך והתמקד באופרציה על חשבון אסטרטגיה. אחד מהביטויים הבולטים לכך הייתה תפיסת המב"מ (מערכה בין המלחמות), מעין "מיני מניעה" בה סיפרנו לעצמנו שאנחנו גורעים איומים על ישראל באשר הם, למרות שפעלנו רק בזירות בהן סיכוני ההסלמה היו נמוכים (בעיקר בסוריה, ובכלל לא בלבנון). התפתחות הגנה משופרת על העורף (כיפת ברזל) ועליה דרמטית בהספקי התקיפה ויכולת המהלומה של חיל האוויר, סיפקו למקבלי החלטות ולצה"ל יותר חופש פעולה בהפעלת הכוח בזירות השונות, ואולי גם "שכבת הגנה", שאפשרה לדרג המדיני לנהל סכסוכים מבלי לפתור אותם באמצעות הסדרים מדיניים. אבל היפוך התפיסה השלם מגיע רק בעקבות הטראומה של ה-7 באוקטובר - "סופה מושלמת" של כשל מערכתי, בלתי ניתן להכחשה, בכל נדבכי תפיסת הבטחון. האסון הזה, מוביל לתגובת נגד תפיסתית, בלא מחשבה עמוקה, כפי שנדרש מנושא שהוא בנפשה של המדינה. תפיסת הבטחון לא עבדה ב"רגע האמת" כי ישראל וצה"ל כשלו במימוש רכיביה ועקרונותיה, אחרי תהליך השחתה איטי והדרגתי של שנים, שלא שמנו אליו לב, ולא כי היא שגויה מיסודה. כך, ישראל "שפכה את התינוק עם המים" והלכה לתפיסה חדשה, שהייתה זמינה עבורה (יותר כוח...), במקום לבחון, בעומק הנדרש, את כשלי התפיסה ה"קלאסית", ובלא לחשוב שאולי צריך לחזור ליסודות מהם סטינו. מה קרה לתפיסת הבטחון ב-7 באוקטובר? ישראל התבססה יתר על המידה על הרתעה, ובשל קונספציה שגויה לא זיהתה את הסימנים לסדיקתה. יתכן שזה קשור גם למעבר של ישראל, במרוצת השנים, מתפיסה של הרתעה בסיסית מול האויבים, להרתעה טקטית ומוגבלת, שמצריכה סבבי לחימה לתחזוקתה. כשההרתעה קורסת המודיעין חייב לממש את ייעודו העליון ולספק התרעה למלחמה. אבל, בשל אותה קונספציה עמוקה לא ניתנה התרעה קונקרטית מול עזה (בניגוד להתרעה אסטרטגית שסופקה לדרג המדיני בשורת מכתבים). גם רכיב ההגנה בתפיסת הבטחון כשל באופן מחפיר ב-7 באוקטובר, בין היתר אחרי שעבר השחתה בעקבות הסתמכות יתר על בניית מכשולים וטכנולוגיה. אם הייתה היערכות הגנתית הולמת סביב עזה, למול הכוח הצבאי של חמאס בשטח ולא על בסיס ניתוח כוונותיו - אחד הלקחים המרכזיים של מלחמת יום כיפור - טבח ה-7 באוקטובר היה עשוי להימנע במידה רבה. ולבסוף ההכרעה. במונחים צבאיים צה"ל הכריע את חמאס, אבל את מטרות המלחמה בעזה, ובראשן החלפת שלטון הארגון ברצועה, לא ניתן להשיג רק בכוח צבאי ללא פעולה מדינית, שתאפשר את ההגעה למציאות האסטרטגית הרצויה. כאן הדרג המדיני, שלא הפסיק לדבר על "ניצחון מוחלט", כשל, אבל מנסה להפיל את האשמה על הצבא. מאזן המניעה בתום שנתיים וחצי בחתך זירתי תפיסת המניעה, בין היתר, הביאה עלינו רצף של לחימה רב-זירתית, ומהלכים צבאיים קרקעיים מתמשכים. אלו גבו תשלום מחירים כבדים והיעדר בטחון בעורף, ונעצרו רק בשל לחץ חיצוני ובעיית משאבים, בהיעדר יוזמה מדינית מצד ישראל. למעשה, תפיסה של מניעה, באמצעות האשליה שניתן להכחיד באופן מוחלט איומים רק בכוח צבאי, לא הותירה מקום לחתירה להסדרים מדיניים. הדוגמה הבולטת היא עזה, שם לא רק שהממשלה לא פעלה לקדם הסדרים, היא ניסתה לסכל אותם, תוך התעקשות לא לעסוק ב"יום שאחרי" המלחמה וניסיון לקדם כיבוש מלא של הרצועה. כך נקלענו בעזה ל"מלחמת שולל" בה צה"ל השיג הכרעה צבאית בשטח, אבל בהיעדר מהלך מדיני שישלים אותו, באמצעות בניית חלופה לשלטון חמאס, ברגע שצה"ל יצא מאזור לחימה, רק חמאס היה בשטח כדי לשוב ולמלא את הוואקום. כך, צה"ל מצא את עצמו חוזר פעם אחר פעם לאותן ג'באליה, בית חנון, ח'אן יונס ושמות רבים נוספים, שהפכו מוכרים מדי לאזרחי ישראל. סוריה היא דוגמא מובהקת להרחבת מרכיב המניעה ל"הגנה קדמית" מונעת, תוך יצירת איומים מיותרים, ובאופן המסכל את האפשרות הזמינה והריאלית להסכם אי-לוחמה היסטורי עם סוריה. במקומו, צה"ל נכנס לאזור החיץ בגולן ולכתר החרמון הסורי - נוכחות שלא משרתת צורך ביטחוני הגנתי חיוני. הסכמי ההפרדה, שרקח קיסינג'ר ב-1974, שרתו היטב את ישראל ואפשרו לצה"ל להגן ביעילות על יישובי רמת הגולן, ולשמור את הגבול עם סוריה כאחד השקטים ביותר במשך חמישים שנה. לקו 1974 יתרון טופוגרפי חשוב והוא מוגן היטב בתעלות נגד טנקים ובאמצעי תצפית ואש. בתנאים אלו, אם צה"ל הפיק את לקחי ה 7 באוקטובר - הוא יוכל לעצור כל איום קרקעי על הגולן. בלבנון, ישראל חזרה למציאות של רצועת בטחון, שלא סיפקה בטחון לפני 25 שנה, וצפויה עוד פחות לספק אותו כיום. רצועת בטחון לא תפתור את האיום תלול-המסלול כשרוב הירי לישראל מתבצע מצפון לליטני, לא תפרק את חזבאללה מנשקו, שנמצא גם הוא בעומק ובבקאע, ולא תשמש מנוף על ממשלת לבנון, לאור ההערכה, המפוכחת, שהיא חלשה מדי כיום מכדי לפרק את חזבאלללה. במקום אלו, רצועת בטחון תספק לחזבאללה הזדמנות למלחמת גרילה שתזנב בכוחותינו בשטח, ולשיקום מעמדו הנחלש בלבנון, כמי שנלחם ב"כיבוש". ובאיראן? סיכול הצטיידות ביכולת גרעין צבאית של יריבינו במזה"ת, הפך להיות חלק חצי רשמי מתפיסת הבטחון של ישראל וזכה לכינוי "דוקטרינת בגין", שיושמה בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007. מבצע "עם כלביא" ב-2025 יכול אולי להיחשב כמניעת איום גרעיני, אבל מבצע "שאגת הארי", ב-2026, כבר נועד להסיר לחלוטין את האיום באמצעות שינוי משטר באיראן, ופירוק מאגר הטילים של איראן. אלו הן שתי מטרות שהשגתן, אם היא בכלל אפשרית באמצעים צבאיים, מחייבת מלחמת נצח או סבבי התשה בלתי נגמרים. נזקיה של תפיסת המניעה לא נגמרים כאן; ומשפיעים גם על מצבה וחוסנה הפנימי של ישראל ועל מעמדה הבינ"ל ויחסי החוץ שלה. נזקים מבית בתום שנתיים וחצי של מלחמה כבר ברור כי תפיסת בטחון המבוססת על מניעה במובנה הרחב לא מתכנסת עם מסגרת המשאבים הזמינים למדינת ישראל, פוגעת בחוסן כלכלתה ובגיוס השקעות (ירידה בדירוג האשראי, בריחת מוחות) והביאה את הרמטכ"ל להרים "עשרה דגלים אדומים" ולהזהיר כי הצבא "קורס לתוך עצמו". וכל אלה, למרות שתקציב הביטחון יותר מהוכפל לעומת 2023 (ל-160 מיליארד שקל), על חשבון תחומים אחרים, קריטיים לא פחות לחוסן הלאומי ולכושר התחרות של ישראל. התבססות על מניעה והגנה קדמית, בכל מקום ולאורך זמן, תפגע בצמיחה הכלכלית וביכולת מימון בניין הכוח וכושר ההכרעה הצבאי בשדה הקרב של מלחמות העתיד. זאת, במיוחד בעידן של משבר כוח אדם חריף בצה"ל, בצל המשך השתמטות, וקושי להאריך בחוק את שירות החובה והמילואים. תפיסת בטחון המתבססת על מניעה מייצרת חיכוך צבאי מתמשך, ומשרתת בכך את הדרג המדיני, שמבקש להתנער בכל דרך מאחריותו לאסון ה-7 באוקטובר. לחימה רצופה מסיטה את המיקוד מכשליו, מאפשרת לו לחמוק מועדת חקירה עם סמכויות אמיתיות, שתבדוק גם את אחריותו למחדל (אחרי שהצבא, כבר ביצע תחקירי עומק) ו"משחררת" אותו מאחריות על המעשה המדיני, שישלים את הצבאי, תוך הטלת האשמה למציאות הבעייתית על כתפי הצבא. בעבר שריר התכנון האסטרטגי בצה"ל היה חזק ודומיננטי בתהליכי קבלת ההחלטות הלאומיים. המצב כיום השתנה. הצבא, "צרוב" מכשלון ה-7 באוקטובר, נלחם ללא הפסקה, רואה בהפעלת כוח פתרון מרכזי לבעיות, ובמידה רבה המיר חשיבה אסטרטגית בטקטית. בתנאים אלה, נדמה שהצבא איבד את היכולת להתייצב מול הדרג המדיני ולהוביל הערכת מצב מאוזנת בה נשקלים גם יתרונות הגלומים בריסון הפעלת הכוח לטובת מהלכים מדיניים. זאת, מה גם שהפעלת כוח רציפה מגדילה את התקציבים לצבא ולביטחון, בעוד שהפוגות ארוכות בלחימה עלולות להקטין אותם. רצועות בטחון, בדרום ובצפון, לא רק שמייצרות איומים על הכוחות ושואבות אותם פנימה בצל חיכוך שיגבר לאורך זמן, הן מייצרות מציאות של כיבוש, שגורמים שונים בישראל, ובייחוד בימין הקיצוני, מזהים בה שטחים זמינים להתפשטות, סיפוח והתיישבות יהודית. יתרה מכך, בחשיבה הביטחונית הישראלית, תמיד היה זרם סמוי שחתר להרחיב את גבולות הבטחון של ישראל. במידה רבה, גישת המניעה היא ביטוי אופרטיבי של התפיסה הזו. כך נוצרה כיום בישראל קואליציה ביטחונית-אידאולוגית, שעושה שימוש בנרטיב הגנתי-מניעתי כדי לממש אג'נדה משיחית של "ישראל הגדולה". נזקים מחוץ פגיעה חמורה נוספת בביטחון ישראל, שהביאה עלינו תפיסת המניעה הרחבה בכלל הזירות, היא הדרדרות התמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקאית, ופגיעה במעמדנו בארה"ב, שנמצא כיום בשפל של כל הזמנים. לאורך זמן, כשהניכור כלפי ישראל רק עולה בקרב האוכלוסיה הצעירה, היחסים המיוחדים עם ארה"ב, שהם אחד האדנים הקריטיים בביטחון הלאומי של ישראל, ללא תחליף, נמצאים בסכנה אמיתית. זאת, כשבמקביל ישראל מאבדת גם את התמיכה באירופה, כולל מצד ידידות מסורתיות שלנו ביבשת. במקביל, במזה"ת - בצל מדיניותה למנוע איומים מעבר לגבולותיה באמצעות רצועות בטחון - ישראל נתפסת, כמדינה פרועה וחסרת רסן המערערת את היציבות האזורית, ומבקשת להתפשט צפונה (לבנון וסוריה), מזרחה (איו"ש) ודרומה (עזה). כך, במקום לחתור להרחבת מעגל הנורמליזציה, כמשקל נגד לציר הרדיקלי בראשות איראן, מדינות ערב, ובראשן סעודיה, מבקשות להצר דווקא את צעדיה של ישראל בצל מה שנתפס כחתירתה להגמוניה באזור. בשורה התחתונה מדינת ישראל אימצה תפיסת בטחון שהפכה את הפעלת הכוח הצבאי מאמצעי למטרה בפני עצמה, ולחלופה בלעדית להסדרים מדיניים, שיכולים לשפר את מצבה האסטרטגי, באזור ובזירה הבינ"ל. מדובר בסטייה מתפיסת הבטחון המקורית, שהתגבשה עוד בימי בן גוריון, שלמד על בשרו (במבצע קדש) והבין היטב כי הכרעה צבאית לבדה, ללא רגל מדינית מסיימת, אינה מספיקה כדי לנצח מלחמות. בשנתיים וחצי האחרונות קיבלנו הוכחה ברורה כי הגישה של מניעת איומים בהתהוותם, באמצעות התבססות על כוח בלבד, לא באמת מספקת לישראל בטחון, אלא מתישה אותה ושוחקת את יכולתה להיערך לאתגרים ארוכי הטווח שנציבים לפתחנו. רצף מלחמות - ללא מטרה מדינית, בצל תמיכה אמריקאית פוחתת, בידוד אזורי ובינ"ל ובעיית משאבים - מפחית את יכולתנו לנצח בשדה הקרב לאורך זמן. כך, במקום לתחקר לעומק את מחדל ה-7 באוקטובר, להפיק לקחים ולתקן את הדרוש תיקון, נטשנו תפיסת בטחון שהתאימה לישראל, לממדיה ולמגבלותיה, והלכנו לתפיסה של מלחמת נצח. זו השתלבה עם מדיניותו הדוגמטית של ראש הממשלה, שנרתע בשנים האחרונות מהסדרים מדיניים, ובכלל מחשיבה אסטרטגית מדינית-צבאית משולבת. ישראל חייבת לחזור לנקודה בה היא "התברברה בניווט" ולמצוא מחדש את דרכה שאבדה: לחזור ליסודות תפיסת הבטחון, שסטינו מהם במעלה השנים - כולל הגנה מעובה ויעילה, מתוך גבולותינו ועם ממד התקפי כשצריך - ולהבין כי, בסופו של יום, מלחמות לא מנצחים בשדה הקרב אלא בהסדרים שמהוונים את ההישגים הצבאיים למציאות אסטרטגית משופרת. את רכיב המניעה, ישראל נדרשת - ובצל סד המשאבים גם תיאלץ - להחזיר לממדיו הקודמים: טיפול באיומים קיומיים מובהקים בלבד, דוגמת הצטיידות אויבים ביכולות גרעין צבאיות. שבת שלום