MIND ISRAEL

638 posts

MIND ISRAEL banner
MIND ISRAEL

MIND ISRAEL

@MIND_ISRAEL

מכון מחקר וייעוץ למדיניות חוץ וביטחון. Advanced Strategic Thinking

Israel Katılım Şubat 2024
114 Takip Edilen1.7K Takipçiler
MIND ISRAEL retweetledi
Amos Yadlin
Amos Yadlin@YadlinAmos·
The U.S.-Israel relationship must be rebuilt for a new era: from dependency on aid, to a strategic partnership. To achieve this, Israel must help shape a stronger, more equal basis for the alliance. This week in Washington, MIND Israel, in partnership with SCSP, presented a comprehensive strategic plan for exactly that: a new model for U.S.-Israel relations in the technological age, offering a leap forward in technological-strategic cooperation and focusing on key areas essential to the national security, economy, and technological superiority of both countries. timesofisrael.com/past-top-israe…
English
7
9
51
13.1K
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
אהד מרלין, חוקר בזירה האזורית ב-MIND Israel על המהלכים של תורכיה: תורכיה פועלת במגוון תחומים - ביטחוני, ימי, גיאופוליטי ואידיאולוגי - במטרה לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית עצמאית ושחקן מפתח בנאט"ו ובמזרח התיכון. היא פועלת להרחיב את השפעתה באמצעות תעשיות ביטחוניות, שיתופי פעולה אזוריים (כגון "הקוורטט הסוני") וחתירה להשגת דריסת רגל בזירות כמו: יוון, קפריסין ולוב, תוך חיזוק קווי הסחר והקישוריות האזורית שלה. הרחבה בפוסט שכתב אהד 🔽
Ohad ✡️ اوهاد 🕎 אהד@MOhadIsrael

ארדואן משם לכאן (פורסם בבשבע) בשבועות האחרונים מגבירה תורכיה את פעילותה בזירה האזורית והבינלאומית במקביל בכמה מישורים – ביטחוני, ימי, גיאופוליטי ואידיאולוגי – באופן המשקף ניסיון לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית עצמאית וכשחקן מפתח עבור נאט"ו והמזרח התיכון. רצף המהלכים האחרונים של אנקרה ממחיש כי מבחינתה, היחלשות איראן, התגבשות צירים אזוריים חדשים והמלחמה בעזה אינם רק אתגרים, אלא גם חלון הזדמנויות להרחבת השפעתה. במרכז המהלך עומדת תפיסת העצמאות הביטחונית שמקדמת אנקרה בשנים האחרונות. תערוכת SAHA 2026 לתעשיות ביטחוניות באיסטנבול שימשה את הממשל התורכי כהצהרה אסטרטגית שלפיה תורכיה השלימה מעבר ממדינה התלויה במערב למדינה המסוגלת לייצר, לפתח ולייצא באופן עצמאי מערכות נשק מתקדמות. בעיני עצמה, אנקרה מבקשת לבסס את מעמדה לא רק כצרכנית ביטחון של נאט"ו, אלא כיצרנית כוח עבור הברית המערבית שתהפוך תלויה בה - בייחוד כבעלת הצבא השני בגודלו בנאט"ו. מבחינת התורכים, תעשיות ביטחוניות אינן רק מנוע כלכלי, אלא כלי ליצירת תלות אסטרטגית של מדינות אחרות בתורכיה – דרך רחפנים, מערכות ימיות, הגנה אווירית, סייבר ותחזוקה צבאית. החשש האירופי מהפחתת המעורבות האמריקנית ביבשת מחזקים עוד יותר את הנכסיות התורכית בעיני נאט"ו. אנקרה מבינה כי אירופה זקוקה כיום ליכולות ייצור ביטחוניות מהירות, זולות וזמינות – ותורכיה מבקשת למצב עצמה כפתרון. במקביל, היא מנסה לנצל את מיקומה הגיאוגרפי ואת מעמדה הייחודי בין אירופה, המזרח התיכון והים השחור כדי להציג עצמה כמעצמה אזורית שאין אפשרות לעקוף אותה - ועל כן ארדואן שוקד גם על בניית מסדרונות סחר ושינוע סחורות שיהוו תחליף למיזמים כמו IMEC, שיפחיתו את התלות בארצו. באנקרה גובר גם החשש מהיווצרות ארכיטקטורה אזורית חדשה העלולה להדיר את תורכיה. ההתקרבות בין ישראל, יוון, קפריסין ואיחוד האמירויות, לצד החיבור הגובר להודו, נתפסת בתורכיה כאיום אסטרטגי ישיר על שאיפותיה האזוריות. מבחינת אנקרה, מדובר בהיווצרות ציר הלניסטי-ישראלי-אמירתי הנתמך בידי ארה"ב ושנועד לעקוף את תורכיה במסחר, באנרגיה ובקישוריות בין אסיה לאירופה. ובמקביל אנקרה משקיעה מאמצים דיפלומטיים משמעותיים בארגון "הקוורטט הסוני" - לצידן של סעודיה, פקיסטן ומצרים, מעין ברית רופפת שתפקידה לתאם עמדות, להוות משקל נגד להתעצמות הישראלית ולהילחשות האיראנית, ולייצר שיתופי פעולה ביטחוניים, אנרגטיים ומסחריים. אימפריאליזם תורכי בדמות "המולדת הכחולה" במקביל, מקדמת תורכיה צעדים אגרסיביים יותר בזירה הימית. באנקרה צפויה הגשה של הצעת חוק שתעגן רשמית את תביעותיה הימיות במזרח הים התיכון ובים האגאי מול יוון וקפריסין, כחלק מהמאבק על מאגרי הגז ועל השליטה במרחב הימי - וכן כחלק מהתפיסה התורכית המכונה "המולדת הכחולה", המנכסת לתורכיה אזורים ימיים נרחבים בסביבת האיים היווניים. המהלך נשען גם על הכיבוש התורכי בצפון קפריסין ובתפיסתה את המשאבים הקפריסאיים כשייכים לה; לצד הסכם הגבולות הימיים שחתמה תורכיה עם לוב בשנת 2019 – שנועד לייצר רצף ימי תורכי-לובי ולחסום בפועל חלק מהיוזמות האנרגטיות והתחבורתיות של ישראל, יוון וקפריסין. בהקשר זה בולט גם ניסיונה של אנקרה להעמיק את אחיזתה בלוב. במסגרת תערוכת SAHA 2026 שהוזכרה לעיל, שר ההגנה התורכי ישר גולר הפגיש בין בכירים בממשלות היריבות במדינה – מחנה חפתר במזרח לוב וממשלת טריפולי במערב – כחלק מניסיון תורכי לבסס השפעה חוצת-מחנות. באמצעות תעשיות ביטחוניות, אימונים צבאיים ותיווך פוליטי, תורכיה מבקשת להפוך לשחקן הבלתי נמנע בלוב, הן כדי לשמר את ההסכם הימי והן כדי להבטיח לעצמה דריסת רגל אסטרטגית בצפון אפריקה ובים התיכון. לצד זאת, תורכיה ממשיכה לשמר גם את זהותה כפטרונית של חמאס. הדיווחים על פעילי חמאס הלומדים קורסי רחפנים מתקדמים בתורכיה ממחישים כי אנקרה ממשיכה לאפשר לארגון לבנות יכולות מבצעיות תחת מעטפת ״אזרחית״. הדבר מעלה סימני שאלה - לא מפתיעים במיוחד - לגבי תפקידה של תורכיה במועצת השלום, ומחדד את הפער בין ניסיונה להצטייר כמתווכת לגיטימית לבין המשך התמיכה שלה בגורמים אסלאמיסטיים רדיקליים, כמדינה המובלת בידי מפלגת בת של האחים המוסלמים. המהלכים האחרונים של תורכיה משקפים את האסטרטגיה הרחבה של ארדואן: שילוב בין עוצמה ביטחונית, פעלתנות דיפלומטית, מאבק על קישוריות אזורית ושימוש בארגונים אסלאמיסטיים כמנופי השפעה. אנקרה מבקשת לבסס עצמה מחדש כמרכז כוח - צבאי, אנרגטי ומסחרי - עצמאי בין המערב, העולם הסוני והמזרח התיכון המתעצב מחדש. עבור ישראל, מדובר באתגר אסטרטגי מתרחב המחייב העמקת שיתופי הפעולה עם יוון, קפריסין, מאע״מ והודו - לא רק כתגובה לתורכיה, אלא כחלק מעיצוב הארכיטקטורה האזורית.

עברית
0
1
1
303
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
בהשקעה של מיליארד דולר בשנה: המהלך שיעצב מחדש את יחסי ישראל-ארה״ב 🇮🇱🇺🇸 גאים להשיק יחד עם @scsp_ai בכנס AI בוושינגטון תוכנית אסטרטגית מקיפה לעיצוב מודל חדש ליחסי ישראל-ארה"ב בעידן הטכנולוגי. בכנס השתתפו: בכירים מהבית הלבן, נציגי משרד האנרגיה האמריקאי, בכירים משגרירות ישראל בוושינגטון, מנהלת הבינה המלאכותית ומשרד החדשנות הישראלי. התוכנית מציעה קפיצת מדרגה בשיתוף הפעולה הטכנולוגי-אסטרטגי בין המדינות ומתמקדת בתחומי מפתח החיוניים לביטחון הלאומי, לכלכלה ולעליונות הטכנולוגית של ישראל וארה"ב: בינה מלאכותית וסייבר, שבבים ורכיבים אלקטרוניים, אנרגיה מתקדמת, מחשוב קוונטי, Bioconvergence וחומרים קריטיים. התוכנית מציעה השקעה ציבורית משותפת ישראלית ואמריקאית של מיליארד דולר בשנה למשך עשור, במטרה לבנות תשתית משותפת למחקר, פיתוח, חדשנות וייצור בתחומים שישפיעו על מאזן הכוחות העולמי בעשורים הקרובים. עבור ישראל, זו הזדמנות לחזק את מעמדה כנכס אסטרטגי וטכנולוגי עבור ארצות הברית. עבור שתי המדינות, זו הזדמנות לעצב יחד את הדור הבא של הברית ביניהן. הרחבה על היוזמה בכתבה המצורפת ---> globes.co.il/news/article.a…
עברית
2
3
27
10.4K
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
המשך המצור האמריקאי על הנמלים האיראנים נועד לייבש את כלכלת המשטר - אך ייבוש הכלכלה האזרחית אינו בהכרח ייבוש המשטר עצמו, אומרת ליאור דאבוש, חוקרת הזירה האזורית במיינד ישראל.
עברית
0
0
1
219
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
איחוד האמירויות פורשת מארגון OPEC (ארגון יצואניות הנפט) בצעד חריג שמסמן שינוי עומק במפרץ. למהלך גיאופוליטי זה משמעויות והשלכות מגוונות, וגם הזדמנות מעניינת במיוחד לישראל ---> פרישת איחוד האמירויות מאופ"ק היא מעבר לאירוע אנרגטי גרידא. מדובר במהלך גיאופוליטי שמאותת על שבירת כללי המשחק במפרץ: פחות מחויבות למסגרות ערביות ורב-צדדיות, ויותר מדיניות עצמאית, גמישה ומכוונת אינטרס לאומי. אבו דאבי אומרת בפועל: לא עוד קרטל שמגביל את חופש הפעולה שלנו. מבחינתה, אופ"ק כבר אינה מספקת ביטחון, יציבות או יתרון אסטרטגי. במיוחד כאשר איראן, שתקפה מטרות במפרץ, יושבת באותו ארגון שמנהל את שוק הנפט. המהלך גם מכוון לריאד. סעודיה רואה באופ"ק כלי מרכזי לביסוס מנהיגותה האזורית, והאמירויות מאותתות שאינן מוכנות עוד להתיישר אוטומטית עם סדר היום הסעודי. זהו חלק מיריבות רחבה יותר: דרום תימן, סודאן, סומלילנד, השפעה אזורית ומאבק על הובלת המפרץ. בהקשר האמריקני, הפרישה משרתת אינטרס ברור של וושינגטון: החלשת היכולת של רוסיה ואופ"ק+ להשתמש במחירי האנרגיה ככלי לחץ. אם האמירויות יגדילו תפוקה באופן עצמאי, הן עשויות לסייע בבלימת אינפלציה ולצמצם את המינוף של מוסקבה וטהראן. מול סין, זהו איתות לא פחות חשוב. בייג'ינג ניסתה לבסס עצמה כמתווכת וכשחקנית אנרגטית מרכזית במפרץ. אבו דאבי, לעומת זאת, מאותתת על העדפה לשותפויות טכנולוגיות, ביטחוניות וכלכליות עם המערב – ולא על השתלבות בגוש אנרגטי אנטי-מערבי. עבור ישראל, מדובר גם בהזדמנות וגם באתגר. ההזדמנות: העמקת הקשרים עם שותפה מפרצית שמחפשת בעלי ברית אמינים ושרשראות אספקה חסינות. האתגר: ככל שהאמירויות מתרחקות מהעולם הערבי המסורתי, כך גם גוברת מורכבות החיבור האזורי דרך אבו דאבי.
עברית
0
1
4
533
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
אנחנו במיינד ישראל נוטים לקיים את הדיונים המקצועיים שלנו בחדרים הסגורים, אך השרשור החשוב של אודי פותח דיון קריטי בזמן מכריע לעם ישראל. איננו מסכימים עם אודי. ההבנה בישראל לאחר 7.10, כי שולי הביטחון שננקטו על ידי ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים היו צרים מדי, נכונה. במציאות החדשה, עקרון המניעה חייב להיות מרכיב ליבתי בתפיסת הביטחון המעודכנת של ישראל. זה יהיה מסוכן אם ישראל תשיב את המניעה למימדים שנהגו כאן לפני המלחמה או תגביל אותה לאיומים קיומיים בלבד. עם זאת, החתירה ל"ניצחון מוחלט" בכל הזירות היא יעד שאינו בר-השגה ועלולה להוביל את ישראל למלחמת התשה רב-זירתית שתעמיד את חוסנה וקיומה בסכנה לאורך זמן. דווקא לנוכח ההישגים הצבאיים המדהימים חשוב לזכור: גם אחרי למעלה משנתיים של מלחמה, אף אחד מהאיומים לא הוסר לחלוטין. חמאס שרד ומנסה להשתקם, חזבאללה עודנו הכוח החזק בלבנון, החות'ים מסוגלים לאיים במצור ימי, והמשטר האיראני עצמו שרדה את האתגר הקשה ביותר מאז 1979. פעילות המניעה של צה"ל צריכה להתמקד בשני סוגי איומים: למניעת השגת נשק אסטרטגי מפר איזון בידי אויבנו ולמול איומים סמוכי גבול, באופן שלא יאפשר את התפתחותם של "מפלצות" בדמות צבאות טרור על גבולות ישראל, כפי שקרה בעזה ובלבנון לפני ה-7.10. הדגש הוא על מצבים בהם התפתחות האיום דורשת "התנפלות" צבאית ופתיחת מלחמה יזומה ולא שימור המדיניות הנוכחית של "כיסוח דשא". המחירים שה"מניעה הנצחית" גובה מישראל כבדים ועלולים להעמיד את קיומה בסיכון לאורך זמן– בכלכלה, בחברה וביכולת שלה לשמר את יתרונה האיכותי והביטחוני. חשוב להדגיש: אין מניעה אפקטיבית ללא מערכה מדינית. מאמצי המניעה נדרשים לשרת יעד מדיני ולשלב מערכה מדינית אפקטיבית עם המערכה הצבאית. זאת, כדי למנוע מהאויבים להשתקם, לאפשר לישראל להתמקד באיומים המרכזיים ולשקם את עוצמותיה הצבאיות, הכלכליות והחברתיות. אסטרטגיה מדינית אינה מיועדת להחליף את הכוח הצבאי, אלא להעצימו. כפי שאודי מסביר, המהלך הצבאי אינו עומד בפני עצמו, אלא נועד לעצב את המציאות הנדרשת להצלחת המאמץ המדיני. המאמץ המדיני מיועד לשמר את ההישג הצבאי ואף להרחיבו ולהעמיקו לאורך זמן כדי להאריך את תקופת השיקום והצמיחה של החברה והכלכלה הישראלית ולשפר את התנאים לקראת הסבב הצבאי הבא, ככל שלא ניתן למנוע אותו בכלים לא צבאיים. ללא חתירה ליעד אסטרטגי ברור, המערכת הביטחונית נאלצת להסתמך על שימוש תדיר בכוח ועל מניעה פרטנית – כלים שאינם יכולים להוות תחליף לאסטרטגיה קוהרנטית וצפויים להאיץ את תהליך ההתשה של הצבא והחברה הישראלית. אל מול האיום של מלחמת התשה רב זירתית (שעלול להתרחב בשנים הקרובות ל"מחוזות סונים" באזור בראשות תורכיה והאחים המוסלמים), ישראל נדרשת למענה המשלב מערכה צבאית ומדינית על מנת להימנע ממלחמה בלתי נגמרת, התשת החברה והכלכלה הישראלית והפרעה לצה"ל לשקם את יכולותיו מול אתגרי העתיד.
Udi Evental@UEvental

"מניעה וקוץ בה" בנאומו המוקלט של ראש הממשלה ליום העצמאות, בלט המיקוד בעוצמת הכוח הצבאי ובהפעלתו נגד אויבינו ("ריסקנו", "פגענו", "קמנו כלביא" "שאגנו כארי", "אגרוף ברזל" ועוד). מצד שני, לא מוזכרים הסדרים והסכמים או חתירה אליהם. זה לא מקרה. הדברים משקפים שינוי עמוק ובעייתי בתפיסת הביטחון המסורתית של ישראל. בתום שנתיים וחצי של מלחמה רב-זירתית, כבר ניתן לומר שההיפוך בתפיסת הביטחון, במוקדו ניצב רעיון המניעה, לא רק שלא מביא לישראל יותר בטחון, אלא כנראה פחות. מהי מהות ההיפוך? איך הגענו אליו? איך נראה מאזן הבטחון שהושג על בסיסו? איפה טעינו בדרך והאם והיכן צריך לחזור לאחור ולתקן? לאור חשיבותה הרבה של הסוגייה בעיני, מעלה פוסט ארוך מהרגיל (אבל לא יותר מדי), שאני תקווה שיעורר דיון. תודה לחברי, המלומדים ממני בנושא, על הסיוע בהערות, תובנות ורעיונות. מתחילים... היפוך תפיסתי בעקבות טראומת ה-7 באוקטובר מדינת ישראל, הממשלה והצבא, שינו את תפיסת הבטחון של ישראל מן הקצה אל הקצה. ההיפוך הזה קרה תוך כדי מלחמה, ללא דיון אמיתי, בניגוד לשנים עברו בהן עסקה ישראל בנושא לעומק ובכובד ראש, למשל בוועדת מרידור. תפיסת הבטחון ששירתה היטב את ישראל במשך 70 שנה התבססה על הנדבכים המוכרים של הרתעה, התרעה והכרעה, כשבהמשך התווספה אליה "רגל" ההגנה. עיקרי התפיסה הזו נוסחו עוד בימי בן גוריון ועודכנו במעלה השנים. בן גוריון הבין כי ישראל, כמדינה קטנה מוקפת אויבים עם מגבלת משאבי הון וכוח אדם, זקוקה לתקופות ארוכות של שקט, משק מתפקד וצמיחה כלכלית, כדי להיות מסוגלת לקיים את עצמה ולהתפתח, ובתוך כך גם לצבור את המשאבים הנדרשים למלחמות שייגזר עליה לנהל. על רקע זה, בן גוריון חתר למלחמות קצרות ככל האפשר וחד-זירתיות, שיאפשרו לישראל למצות את יתרונה בכוח מחץ זמין, שיעביר את הלחימה לשטח האויב; ולהאריך ככל הניתן את תקופות השקט והיציבות שבין המלחמות. על בסיס תפיסתי זה נולד הצורך בהרתעה חזקה שתמנע מלחמות תכופות מדי, בהתרעה מודיעינית, שתאפשר לכוחות צה"ל להיערך לבלימת האיום במקרה שההרתעה כשלה, ויכולת הכרעה צבאית שתקצר את משך המלחמות. בעקבות ועדת מרידור נוסף לתפיסת הבטחון גם נדבך ההגנה על ממדיה השונים. בן גוריון ראה בגיבוי ובתמיכה של לפחות של מעצמה עולמית אחת, רכיב קריטי נוסף בתפיסת הבטחון. בעקבות טראומת ה-7 באוקטובר תפיסת הבטחון עברה היפוך דה-פקטו שבמרכזו רעיון המניעה – הכחדת איומים בהתהוותם, בכל החזיתות, באמצעות הפעלת כוח עצים, לעיתים לא פרופורציונאלי, ללא התחשבות במסגרת משאבית. הרעיון הוא למנוע התפתחות כל איום שעלול להתנפץ על ישראל בהפתעה, כפי שקרה לנו ב-7 באוקטובר. למעשה, ממדיניות שחתרה להאריך את תקופות השקט שבין המלחמות על בסיס ניהול סיכונים מול האיומים וחתירה להסדרים, ישראל עברה למדיניות שמשמרת רצף של מלחמות ללא הפסקה וללא מהלכים מדיניים, תוך זלילת משאבי המדינה הכלכליים והצבאיים והטלת עומס הולך וגובר על הסדיר, המילואים והמשק. יתרה מכך, די מהר תפיסת המניעה עלתה מדרגה והפכה ל"הגנה קדמית" (יופמיזם של כיבוש שטח) באמצעות יצירת "רצועות ביטחון", בעזה, בסוריה ובלבנון. ברמה הגבוה יותר הדרג המדיני החל לייצר אתוס של חיים תחת איומים קיומיים המרחפים כל העת מעלינו ושיש להכחידם באמצעות "ניצחון מוחלט", תוך גיוס זכר השואה לחיזוק הנרטיב. לא פלא שבצל תפיסה מסוג זה ראש הממשלה כינה את ישראל "סופר ספרטה". בסיס שגוי איך הגענו להגיון של מניעה, במשמעותה הרחבה ביותר? מגמת ההתרחקות מתפיסת הבטחון המסורתית החלה, בתהליך הדרגתי, שנים לפני ה-7 באוקטובר, וביטוייה המרכזיים היו שינוי הכיוון בצה"ל שהלך והתמקד באופרציה על חשבון אסטרטגיה. אחד מהביטויים הבולטים לכך הייתה תפיסת המב"מ (מערכה בין המלחמות), מעין "מיני מניעה" בה סיפרנו לעצמנו שאנחנו גורעים איומים על ישראל באשר הם, למרות שפעלנו רק בזירות בהן סיכוני ההסלמה היו נמוכים (בעיקר בסוריה, ובכלל לא בלבנון). התפתחות הגנה משופרת על העורף (כיפת ברזל) ועליה דרמטית בהספקי התקיפה ויכולת המהלומה של חיל האוויר, סיפקו למקבלי החלטות ולצה"ל יותר חופש פעולה בהפעלת הכוח בזירות השונות, ואולי גם "שכבת הגנה", שאפשרה לדרג המדיני לנהל סכסוכים מבלי לפתור אותם באמצעות הסדרים מדיניים. אבל היפוך התפיסה השלם מגיע רק בעקבות הטראומה של ה-7 באוקטובר - "סופה מושלמת" של כשל מערכתי, בלתי ניתן להכחשה, בכל נדבכי תפיסת הבטחון. האסון הזה, מוביל לתגובת נגד תפיסתית, בלא מחשבה עמוקה, כפי שנדרש מנושא שהוא בנפשה של המדינה. תפיסת הבטחון לא עבדה ב"רגע האמת" כי ישראל וצה"ל כשלו במימוש רכיביה ועקרונותיה, אחרי תהליך השחתה איטי והדרגתי של שנים, שלא שמנו אליו לב, ולא כי היא שגויה מיסודה. כך, ישראל "שפכה את התינוק עם המים" והלכה לתפיסה חדשה, שהייתה זמינה עבורה (יותר כוח...), במקום לבחון, בעומק הנדרש, את כשלי התפיסה ה"קלאסית", ובלא לחשוב שאולי צריך לחזור ליסודות מהם סטינו. מה קרה לתפיסת הבטחון ב-7 באוקטובר? ישראל התבססה יתר על המידה על הרתעה, ובשל קונספציה שגויה לא זיהתה את הסימנים לסדיקתה. יתכן שזה קשור גם למעבר של ישראל, במרוצת השנים, מתפיסה של הרתעה בסיסית מול האויבים, להרתעה טקטית ומוגבלת, שמצריכה סבבי לחימה לתחזוקתה. כשההרתעה קורסת המודיעין חייב לממש את ייעודו העליון ולספק התרעה למלחמה. אבל, בשל אותה קונספציה עמוקה לא ניתנה התרעה קונקרטית מול עזה (בניגוד להתרעה אסטרטגית שסופקה לדרג המדיני בשורת מכתבים). גם רכיב ההגנה בתפיסת הבטחון כשל באופן מחפיר ב-7 באוקטובר, בין היתר אחרי שעבר השחתה בעקבות הסתמכות יתר על בניית מכשולים וטכנולוגיה. אם הייתה היערכות הגנתית הולמת סביב עזה, למול הכוח הצבאי של חמאס בשטח ולא על בסיס ניתוח כוונותיו - אחד הלקחים המרכזיים של מלחמת יום כיפור - טבח ה-7 באוקטובר היה עשוי להימנע במידה רבה. ולבסוף ההכרעה. במונחים צבאיים צה"ל הכריע את חמאס, אבל את מטרות המלחמה בעזה, ובראשן החלפת שלטון הארגון ברצועה, לא ניתן להשיג רק בכוח צבאי ללא פעולה מדינית, שתאפשר את ההגעה למציאות האסטרטגית הרצויה. כאן הדרג המדיני, שלא הפסיק לדבר על "ניצחון מוחלט", כשל, אבל מנסה להפיל את האשמה על הצבא. מאזן המניעה בתום שנתיים וחצי בחתך זירתי תפיסת המניעה, בין היתר, הביאה עלינו רצף של לחימה רב-זירתית, ומהלכים צבאיים קרקעיים מתמשכים. אלו גבו תשלום מחירים כבדים והיעדר בטחון בעורף, ונעצרו רק בשל לחץ חיצוני ובעיית משאבים, בהיעדר יוזמה מדינית מצד ישראל. למעשה, תפיסה של מניעה, באמצעות האשליה שניתן להכחיד באופן מוחלט איומים רק בכוח צבאי, לא הותירה מקום לחתירה להסדרים מדיניים. הדוגמה הבולטת היא עזה, שם לא רק שהממשלה לא פעלה לקדם הסדרים, היא ניסתה לסכל אותם, תוך התעקשות לא לעסוק ב"יום שאחרי" המלחמה וניסיון לקדם כיבוש מלא של הרצועה. כך נקלענו בעזה ל"מלחמת שולל" בה צה"ל השיג הכרעה צבאית בשטח, אבל בהיעדר מהלך מדיני שישלים אותו, באמצעות בניית חלופה לשלטון חמאס, ברגע שצה"ל יצא מאזור לחימה, רק חמאס היה בשטח כדי לשוב ולמלא את הוואקום. כך, צה"ל מצא את עצמו חוזר פעם אחר פעם לאותן ג'באליה, בית חנון, ח'אן יונס ושמות רבים נוספים, שהפכו מוכרים מדי לאזרחי ישראל. סוריה היא דוגמא מובהקת להרחבת מרכיב המניעה ל"הגנה קדמית" מונעת, תוך יצירת איומים מיותרים, ובאופן המסכל את האפשרות הזמינה והריאלית להסכם אי-לוחמה היסטורי עם סוריה. במקומו, צה"ל נכנס לאזור החיץ בגולן ולכתר החרמון הסורי - נוכחות שלא משרתת צורך ביטחוני הגנתי חיוני. הסכמי ההפרדה, שרקח קיסינג'ר ב-1974, שרתו היטב את ישראל ואפשרו לצה"ל להגן ביעילות על יישובי רמת הגולן, ולשמור את הגבול עם סוריה כאחד השקטים ביותר במשך חמישים שנה. לקו 1974 יתרון טופוגרפי חשוב והוא מוגן היטב בתעלות נגד טנקים ובאמצעי תצפית ואש. בתנאים אלו, אם צה"ל הפיק את לקחי ה 7 באוקטובר - הוא יוכל לעצור כל איום קרקעי על הגולן. בלבנון, ישראל חזרה למציאות של רצועת בטחון, שלא סיפקה בטחון לפני 25 שנה, וצפויה עוד פחות לספק אותו כיום. רצועת בטחון לא תפתור את האיום תלול-המסלול כשרוב הירי לישראל מתבצע מצפון לליטני, לא תפרק את חזבאללה מנשקו, שנמצא גם הוא בעומק ובבקאע, ולא תשמש מנוף על ממשלת לבנון, לאור ההערכה, המפוכחת, שהיא חלשה מדי כיום מכדי לפרק את חזבאלללה. במקום אלו, רצועת בטחון תספק לחזבאללה הזדמנות למלחמת גרילה שתזנב בכוחותינו בשטח, ולשיקום מעמדו הנחלש בלבנון, כמי שנלחם ב"כיבוש". ובאיראן? סיכול הצטיידות ביכולת גרעין צבאית של יריבינו במזה"ת, הפך להיות חלק חצי רשמי מתפיסת הבטחון של ישראל וזכה לכינוי "דוקטרינת בגין", שיושמה בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007. מבצע "עם כלביא" ב-2025 יכול אולי להיחשב כמניעת איום גרעיני, אבל מבצע "שאגת הארי", ב-2026, כבר נועד להסיר לחלוטין את האיום באמצעות שינוי משטר באיראן, ופירוק מאגר הטילים של איראן. אלו הן שתי מטרות שהשגתן, אם היא בכלל אפשרית באמצעים צבאיים, מחייבת מלחמת נצח או סבבי התשה בלתי נגמרים. נזקיה של תפיסת המניעה לא נגמרים כאן; ומשפיעים גם על מצבה וחוסנה הפנימי של ישראל ועל מעמדה הבינ"ל ויחסי החוץ שלה. נזקים מבית בתום שנתיים וחצי של מלחמה כבר ברור כי תפיסת בטחון המבוססת על מניעה במובנה הרחב לא מתכנסת עם מסגרת המשאבים הזמינים למדינת ישראל, פוגעת בחוסן כלכלתה ובגיוס השקעות (ירידה בדירוג האשראי, בריחת מוחות) והביאה את הרמטכ"ל להרים "עשרה דגלים אדומים" ולהזהיר כי הצבא "קורס לתוך עצמו". וכל אלה, למרות שתקציב הביטחון יותר מהוכפל לעומת 2023 (ל-160 מיליארד שקל), על חשבון תחומים אחרים, קריטיים לא פחות לחוסן הלאומי ולכושר התחרות של ישראל. התבססות על מניעה והגנה קדמית, בכל מקום ולאורך זמן, תפגע בצמיחה הכלכלית וביכולת מימון בניין הכוח וכושר ההכרעה הצבאי בשדה הקרב של מלחמות העתיד. זאת, במיוחד בעידן של משבר כוח אדם חריף בצה"ל, בצל המשך השתמטות, וקושי להאריך בחוק את שירות החובה והמילואים. תפיסת בטחון המתבססת על מניעה מייצרת חיכוך צבאי מתמשך, ומשרתת בכך את הדרג המדיני, שמבקש להתנער בכל דרך מאחריותו לאסון ה-7 באוקטובר. לחימה רצופה מסיטה את המיקוד מכשליו, מאפשרת לו לחמוק מועדת חקירה עם סמכויות אמיתיות, שתבדוק גם את אחריותו למחדל (אחרי שהצבא, כבר ביצע תחקירי עומק) ו"משחררת" אותו מאחריות על המעשה המדיני, שישלים את הצבאי, תוך הטלת האשמה למציאות הבעייתית על כתפי הצבא. בעבר שריר התכנון האסטרטגי בצה"ל היה חזק ודומיננטי בתהליכי קבלת ההחלטות הלאומיים. המצב כיום השתנה. הצבא, "צרוב" מכשלון ה-7 באוקטובר, נלחם ללא הפסקה, רואה בהפעלת כוח פתרון מרכזי לבעיות, ובמידה רבה המיר חשיבה אסטרטגית בטקטית. בתנאים אלה, נדמה שהצבא איבד את היכולת להתייצב מול הדרג המדיני ולהוביל הערכת מצב מאוזנת בה נשקלים גם יתרונות הגלומים בריסון הפעלת הכוח לטובת מהלכים מדיניים. זאת, מה גם שהפעלת כוח רציפה מגדילה את התקציבים לצבא ולביטחון, בעוד שהפוגות ארוכות בלחימה עלולות להקטין אותם. רצועות בטחון, בדרום ובצפון, לא רק שמייצרות איומים על הכוחות ושואבות אותם פנימה בצל חיכוך שיגבר לאורך זמן, הן מייצרות מציאות של כיבוש, שגורמים שונים בישראל, ובייחוד בימין הקיצוני, מזהים בה שטחים זמינים להתפשטות, סיפוח והתיישבות יהודית. יתרה מכך, בחשיבה הביטחונית הישראלית, תמיד היה זרם סמוי שחתר להרחיב את גבולות הבטחון של ישראל. במידה רבה, גישת המניעה היא ביטוי אופרטיבי של התפיסה הזו. כך נוצרה כיום בישראל קואליציה ביטחונית-אידאולוגית, שעושה שימוש בנרטיב הגנתי-מניעתי כדי לממש אג'נדה משיחית של "ישראל הגדולה". נזקים מחוץ פגיעה חמורה נוספת בביטחון ישראל, שהביאה עלינו תפיסת המניעה הרחבה בכלל הזירות, היא הדרדרות התמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקאית, ופגיעה במעמדנו בארה"ב, שנמצא כיום בשפל של כל הזמנים. לאורך זמן, כשהניכור כלפי ישראל רק עולה בקרב האוכלוסיה הצעירה, היחסים המיוחדים עם ארה"ב, שהם אחד האדנים הקריטיים בביטחון הלאומי של ישראל, ללא תחליף, נמצאים בסכנה אמיתית. זאת, כשבמקביל ישראל מאבדת גם את התמיכה באירופה, כולל מצד ידידות מסורתיות שלנו ביבשת. במקביל, במזה"ת - בצל מדיניותה למנוע איומים מעבר לגבולותיה באמצעות רצועות בטחון - ישראל נתפסת, כמדינה פרועה וחסרת רסן המערערת את היציבות האזורית, ומבקשת להתפשט צפונה (לבנון וסוריה), מזרחה (איו"ש) ודרומה (עזה). כך, במקום לחתור להרחבת מעגל הנורמליזציה, כמשקל נגד לציר הרדיקלי בראשות איראן, מדינות ערב, ובראשן סעודיה, מבקשות להצר דווקא את צעדיה של ישראל בצל מה שנתפס כחתירתה להגמוניה באזור. בשורה התחתונה מדינת ישראל אימצה תפיסת בטחון שהפכה את הפעלת הכוח הצבאי מאמצעי למטרה בפני עצמה, ולחלופה בלעדית להסדרים מדיניים, שיכולים לשפר את מצבה האסטרטגי, באזור ובזירה הבינ"ל. מדובר בסטייה מתפיסת הבטחון המקורית, שהתגבשה עוד בימי בן גוריון, שלמד על בשרו (במבצע קדש) והבין היטב כי הכרעה צבאית לבדה, ללא רגל מדינית מסיימת, אינה מספיקה כדי לנצח מלחמות. בשנתיים וחצי האחרונות קיבלנו הוכחה ברורה כי הגישה של מניעת איומים בהתהוותם, באמצעות התבססות על כוח בלבד, לא באמת מספקת לישראל בטחון, אלא מתישה אותה ושוחקת את יכולתה להיערך לאתגרים ארוכי הטווח שנציבים לפתחנו. רצף מלחמות - ללא מטרה מדינית, בצל תמיכה אמריקאית פוחתת, בידוד אזורי ובינ"ל ובעיית משאבים - מפחית את יכולתנו לנצח בשדה הקרב לאורך זמן. כך, במקום לתחקר לעומק את מחדל ה-7 באוקטובר, להפיק לקחים ולתקן את הדרוש תיקון, נטשנו תפיסת בטחון שהתאימה לישראל, לממדיה ולמגבלותיה, והלכנו לתפיסה של מלחמת נצח. זו השתלבה עם מדיניותו הדוגמטית של ראש הממשלה, שנרתע בשנים האחרונות מהסדרים מדיניים, ובכלל מחשיבה אסטרטגית מדינית-צבאית משולבת. ישראל חייבת לחזור לנקודה בה היא "התברברה בניווט" ולמצוא מחדש את דרכה שאבדה: לחזור ליסודות תפיסת הבטחון, שסטינו מהם במעלה השנים - כולל הגנה מעובה ויעילה, מתוך גבולותינו ועם ממד התקפי כשצריך - ולהבין כי, בסופו של יום, מלחמות לא מנצחים בשדה הקרב אלא בהסדרים שמהוונים את ההישגים הצבאיים למציאות אסטרטגית משופרת. את רכיב המניעה, ישראל נדרשת - ובצל סד המשאבים גם תיאלץ - להחזיר לממדיו הקודמים: טיפול באיומים קיומיים מובהקים בלבד, דוגמת הצטיידות אויבים ביכולות גרעין צבאיות. שבת שלום

עברית
0
0
3
4.2K
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
אחרי אלפיים שנה, מדינת ישראל חוגגת 78 שנות עצמאות. גם השנה, ביום הזיכרון, המחיר הכבד עומד לנגד עינינו. אך גם לאחר כמעט שמונה עשורים, קיומה של המדינה אינו מובן מאליו. אנו ממשיכים להיאבק על ביטחונה ועל דמותה, לאור החזון שהתווינו במיינד ישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית, בטוחה ומשגשגת, מוסרית וערכית. לאחר למעלה משנתיים וחצי של לחימה במספר חזיתות, הגיעה העת ליישם את תפיסת הביטחון של מיינד: הכרעה אסטרטגית, ולאחריה המשך חיזוק עוצמתה הצבאית, הכלכלית, הטכנולוגית והמדינית של ישראל. מיינד תמשיך לתרום את חלקה בניתוח האתגרים ובגיבוש חשיבה אסטרטגית מוכוונת מדיניות, עד למימוש החזון. עמוס ידלין, נשיא ומייסד מיינד ישראל
MIND ISRAEL tweet media
עברית
0
1
4
254
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
Israel is now in a good position to advance a strategic move in Lebanon. Here is a detailed analysis of the current situation ⬇️
Udi Evental@UEvental

A Forced Opportunity in Lebanon In order to advance negotiations with Iran, Trump imposed a 10-day ceasefire in Lebanon on Israel, and even made clear that it “will not be allowed to continue striking” in the land of the cedars. Iran, for its part, quickly announced that following the ceasefire it was reopening the Strait of Hormuz, in an effort to underscore the linkage between the two issues. The way this ceasefire was achieved is troubling, as the government is effectively losing its independence in decision-making on an issue that serves its own strategic interests. This is the price of reactive policy, the absence of initiative and statecraft, and national security decision-making conducted with one eye on the “base.” Paradoxically, Iranian pressure and Tehran’s efforts to “take ownership” of the ceasefire only pushed Israel and Lebanon into a historic move toward direct negotiations, contrary to Iran’s interests. If managed properly, the diplomatic contacts between the two countries could advance our broader regional goals and prevent deep and unnecessary military moves inside Lebanese territory, whose cost would be high. Most commentary on the ceasefire ignores the text on the basis of which it was adopted [published by the State Department]. state.gov/releases/offic… The wording of the ceasefire terms provides Israel with several achievements: A. Israel retains the right of self-defense to thwart, including preemptively, any attack or hostile action originating from Lebanese territory. Israel, for its part, commits not to undertake offensive military action against state targets in Lebanese territory. B. IDF forces are not required to withdraw immediately from Lebanon, even though Israel recognizes Lebanon’s territorial integrity. The Prime Minister stated that the forces would remain on the “anti-tank line,” ten kilometers from the border (and not up to the Litani River, which is for the most part about 30 kilometers from the border, as the Defense Minister often claims). C. The declaration includes an important renewed acknowledgment by the Lebanese government that its sovereignty and regional stability have been harmed by non-state armed groups (implicitly Hezbollah), “whose activity must be prevented.” In addition, the Lebanese government once again commits itself to striving for a reality in which weapons in the country are held exclusively by the official security institutions. D. Both countries commit to entering direct negotiations under American auspices on a comprehensive agreement that will lead to security, stability, and sustainable peace between them. This is a courageous and truly unprecedented step by the Lebanese government. These are not bad opening conditions for Israel in order to advance a strategic move vis-à-vis Lebanon. So what should be done now? A. Ensure ongoing and deep American commitment and involvement, which are essential in order to guarantee the security of Lebanon’s leadership in the face of threats from Hezbollah and Iran. B. Work to anchor the current ceasefire in the previous ceasefire from November 2024, which provided Israel with offensive freedom of action against Hezbollah. The distinction in the current agreement between “state” targets and others provides a legal basis for this. C. In the absence of any real ability on the part of the Lebanese government to disarm Hezbollah, and given its fear of an internal confrontation that could escalate into civil war, it is right to proceed gradually. This should be done in a way that anchors the government's declared commitment to the goal of disarming Hezbollah, while more broadly preserving the dramatic shift in Lebanon’s approach against Hezbollah, after it once again dragged the country into a war that was not its own. D. Strive for a broad international move, under American sponsorship, through the establishment of a dedicated multi-national “contact group” to strengthen the Lebanese government and army, ideally with Gulf states mobilized in the context of funding and reconstruction, with the aim of building their capacity to stand up to Hezbollah and gradually enforce sovereignty and a monopoly on arms throughout the country. The “group” should be required to define a “roadmap”: for Hezbollah’s disarmament under supervision; for sealing Lebanon’s borders against weapons smuggling from Iran; and for blocking the channels of financial transfers to Hezbollah. All of this is intended to sever the link between Iran and Lebanon in every sphere. E. Demand seriousness from the Lebanese government in the form of implementing its decision from several months ago to expel Iranian Revolutionary Guard operatives. F. Regulate with Lebanon the relatively minor disputes over the border line between the two countries, as stipulated in the ceasefire agreement. This is intended to deny Hezbollah any excuse to continue holding on to its weapons. G. Condition a full withdrawal from Lebanese territory on the real dismantling of Hezbollah’s capabilities south of the Litani, and on full and effective control of the area by the Lebanese army. Israel should state clearly that it has no territorial ambitions in Lebanon, nor any interest in remaining on its territory beyond what is necessary - something that casts it as an occupying power and gives Hezbollah an excuse to continue holding weapons. Bottom line: as usual, the Israeli government entered into the right strategic move only under pressure. The government must present the public with the reality in Lebanon as it is, stop lying, and stop promising military goals that are not achievable in the immediate term, while blaming the army and avoiding diplomatic moves that would translate military achievements into arrangements and an improved security reality. And most importantly and urgently, the Israeli government must wake up and immediately transfer massive budgets to the frontline communities along the northern border and in the Galilee, in order to improve defense, revive businesses, and repair the damage. On all this and more, @YadlinAmos and I wrote in the attached article here: mako.co.il/news-columns/2…

English
0
2
4
1.1K
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
"The pathway towards dismantling Hezbollah goes through the Israeli military or a civil war in Lebanon," says Avner Golov, a former Israeli national security official and now vice president at MIND Israel. wsj.com/world/middle-e…
English
1
0
1
200
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
3/ לפיכך, סביר שהמעורבות הסינית תישאר במישור הרטורי והדיפלומטי במאמץ לנצל את האירוע כדי לצבור הון מדיני ותודעתי, במיוחד על חשבון ארה"ב, תוך המתנה זהירה לשאלה אם וכיצד יתפתח משבר אנרגיה ממושך יותר.
עברית
0
0
1
124
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
2/ סין, בניגוד למרבית מדינות מזרח אסיה, מגיעה למשבר כשהיא ערוכה אליו היטב. אף שכמחצית מייבוא האנרגיה שלה מגיע מהמפרץ, מאגרי הנפט האסטרטגיים שלה מעניקים לה יכולת לספוג למעלה מחצי שנה של סגר על הורמוז ללא פגיעה אסטרטגית ממשית בתפקודה הכלכלי >>>
עברית
1
0
1
160
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
1/ התגובה הסינית למצור הימי על איראן מתמקדת עד כה בקריאה לריסון, בהצגת הסגר כמהלך הפוגע באינטרס הבינלאומי, ובהבלטת הצורך בפתרון פוליטי ובשמירה על הפסקת האש. מהלכים אלה מאפשרים לסין לסמן את ארה"ב כאחראית להסלמה מבלי לשלם מחיר אסטרטגי ממשי >>>
עברית
1
0
1
204
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
בזירה הצבאית מדובר בניצחון מוחלט, אך תוצאות המערכה מול איראן יוכרעו בחזית המדינית, אומר ד"ר אבנר גולוב, סגן נשיא מיינד ישראל, בראיון עם @globesnews. כעת יש צורך במערך בינלאומי שלם שימנע מאיראן להשתקם צבאית וכלכלית ויגביר את הלחץ על המשטר
עברית
1
0
2
194
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
3/ China’s involvement is likely to remain at the rhetorical and diplomatic level. Beijing seeks to leverage the situation to gain political capital – particularly at the expense of the United States – while cautiously waiting to see if a more prolonged energy crisis develops.
English
0
1
11
652
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
2/ China entered the crisis well prepared. Although roughly half of its energy imports come from the Gulf, its oil reserves give it the capacity to absorb more than six months of closure of the Strait of Hormuz without suffering any substantial strategic damage >>>
English
1
1
13
18.2K
MIND ISRAEL
MIND ISRAEL@MIND_ISRAEL·
1/ China’s response to the naval blockade on Iran has so far focused on calls for restraint, while emphasizing the need for a political solution. This allows Beijing to blame the escalation on the United States, without incurring any real strategic costs >>>
English
1
1
9
534