Avishai Slonim

יש עתיד בסרטון בוטה נגד דרעי סמוטריץ ונתניהו

דרעי וסמוטריץ׳ אחרי התרגיל לאופוזיציה

הטקסט בציוץ הנלווה, בחירת התמונה לשער, הכל נראה כמו סימון מטרה. אם נחבר את זה לקמפיין האגרסיבי שסמוטריץ' מנהל על גבי דפי העיתון הזה מתקבלת תמונה ברורה ומאוד מבאסת

אז מדוע תומכי הקוליאציה מקבלים בשקט את ההעברות התקציביות הלא זעירות לחרדים בזמן קיצוץ תקציבי רוחבי של 3%, מערך מילואים שנמצא בקושי רב, צורכי ביטחון ומלחמה שזינקו, וצורך בשיקום מקומות רבים שנהרסו? לא, לא בגלל שהם מעריצים את נתניהו, לא יודעים מה הם עושים, בעד לעשות ''דווקא לשמאל'', או מוסתים על ידי ערוץ 14. אלא בגלל שלוש סיבות מרכזיות ורציניות: א. הסיבה החשובה מכולן, שאותה נפגוש אצל מרבית תומכי הקואליציה, היא הטענה שמדובר בעסקת חבילה כואבת אך משתלמת: החרדים מאפשרים עכשיו קואליציה שנוקטת במדיניות ביטחון שהאופוזיציה לא הייתה נוקטת בה - גישה התקפית יותר בלבנון ובאיראן, מדיניות שלא תיעדפה את החזרת החטופים על הניצחון על חמאס (או לפחות מדיניות שלא הסכימה להפסד צורם), והרחבת ההתיישבות היהודית ביו"ש תוך מניעת מדינה פלסטינית והתחזקות פת"ח. אלו ציבורים שאמנם רואים במימון ובאי-גיוס החרדים קנס, אבל קנס שמשתלם לשלם בשביל לבסס יסודות ביטחוניים דחופים. הם לא רואים במערכת היחסים בין המדינה לבין החרדים דבר חיובי או זניח - אבל מתייגים אותה בתור בעיה לטווח ארוך יותר. ב. סיבה משלימה לסיבה הראשונה היא בעצם העובדה שיש רק שלוש קונסטלציות פוליטיות אפשריות בישראל של 2026: קואליציית ליכוד-חרד''לים-חרדים ('ימין מלא מלא'), קואליציית רל"ב-ערבים ('השינוי'), קואליציית רל"ב-חרדים. בהינתן מצב מבני זה, אין לימני שאינו רל"ביסט ולא פרש מהמערכת הפוליטית אלא לתמוך באפשרות הראשונה. יש כאלו שקוראים היום לקואליציה ציונית רחבה, שזו קריאה נכונה ערכית, אבל בלתי אפשרית פוליטית עם האישים הנוכחיים - כולל נתניהו וכולל מתנגדיו. ג. הסיבה האחרונה, והחשובה לא פחות, היא תרבותית ורוחנית: אנחנו נפגוש אותה לא פעם אצל קבוצות כמו מסורתיים מזרחיים ואצל חרד''לים אשכנזיים, והיא האמונה שעולם הישיבות החרדי בכללותו הוא באמת משהו שראוי לתקצוב המדינה בפני עצמו - בגלל שהוא מייצג את ערך לימוד התורה ושימורה, אשר הולך לאיבוד אצל החילונים, המסורתיים, והדתל"שים. ככלל, הרעיון שמדינת הלאום צריכה לסייע לקיים כלכלית את התרבות, הדת ודרך החיים של אנשיה זה לא דבר חדש (לשמרנים המזדעקים: קראו את ''מחשבות'' של ברק), וממילא מתגלם במימון של תרבות חול, סיוע לאמנים, ספורט, ומופעים מסוימים של חינוך. בעיניי, זה סנטימנט לאומי טבעי וחיובי, ובמקום להילחם בו (בבחינת ''לא נממן את התיאטראות' או ''לא נממן את הישיבות'') - צריך לעבוד איתו. המשמעות היא בעיקר להציג שהמלך הולך יחף, את עיוותי התורה הקשים וההתחפשות לתלמדי חכמים, וכמו גם השקעה (לא רק כלכלית, אלא גם ציבורית) בעולמות התורה הדתיים או החרדים-מודרניים. במקביל, צריך סוף סוף לפתח שיח שמבדיל בין החרדים השונים ומפעלי הלימוד שלהם, שהרי יש חרדים במובן האמוני, ויש חרדים במובן הסוציולוגי; יש חרדים במובן הדתי המיינסטרימי יותר, ויש חסידויות וקהילות שכמעט שום יהודי לא יוכל להבין. הדיון לא צריך להיות (רק) מטריאלי, כפי שכל כך אוהבים לעשות, אלא דווקא רוחני. חלקים רחבים ומתרחבים בעם ישראל מבקשים יותר רוח וחיבור ליהדות, והחרדים עשו עבודה מדהימה בהצגת עצמם בתור המייצגים האולטימטיביים של דתנו. החילונים החרדים, אגב, משתפים עם זה פעולה לגמרי, ומחזקים עמדה זו. אחת הסיבות שהאופוזיציה היא האופוזיציה הכושלת בתולדות המדינה היא שהיא ומצביעיה מסרבים - לגמרי מסרבים - להתמודד ברצינות, ושלא דרך קללות וסיסמאות נוסח ''מכונת הרעל'', עם שלושת הנקודות האלו, מלבד איזו התייחסות זעירה להכשרת המפלגות הערביות האנטי-ציוניות, בסגנון "מנסור עבאס יותר ציוני מסמוטריץ'". אחת הסיבות שלא מגיעה שום תנועה שיכולה לשנות את סיבה ב' - ואגב כך את א' וגם את ג' - היא אחוז החסימה הגבוה, שמאפשר רק איחודים מוזרים ומונע מדם פוליטי חדש להיכנס למערכת, ובכך מקיים את המצב העגום הזה.

אשכרה בצלאל סמוטריץ׳ מפרק הלילה מנוף לחץ מרכזי לגיוס חרדים, כדי לשמור את הברית הפוליטית עם גפני. עצוב מה הפוליטיקה עושה לאנשים טובים