Yaron Sheffer

הרבה שינויים לרעה עברה החברה הישראלית שגדלתי בה. אבל המהפך הנורא ביותר, הטראגי, שובר הלב, הוא מנראטיב של חברה רודפת שלום הנאלצת לשאת לעיתים בעול המלחמה (גם אם הוא לא תמיד היה נכון) - לנראטיב של חברה אלימה, ששה אלי קרב, חובבת מלחמות, מתרגשת ממווות, חוששת מהפסקות אש ומנורמאליות. ישראל השתלבה במרחב ואיבדה את יתרונה המוסרי על אויביה. אינני מוצא עוד את מקומי בחברה כזו. אף שהגירה ככל הנראה איננה אפשרית עבורי, נפשית כבר נטשתי

הלילה עבר בכנסת ישראל אחד החוקים המבישים, המסוכנים והקיצוניים בתולדות המדינה בהובלת "עוצמה יהודית": "חוק עונש מוות למחבלים" (או במילים אחרות: חוק עונש מוות לפלסטינים בלבד). וכאילו זה לא מספיק, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שיישא לעד את אות הקלון (עוד אות קלון), הצביע בעדו. למי שעדיין לא הבין מה הבעייתיות בחוק הפופוליסטי והמסוכן שמשרת בראש ובראשונה את קמפיין הבחירות של בן-גביר, נחזור ונדגיש: זהו מדרון חלקלק ומסוכן, שאין לו אח ורע בשום מדינה דמוקרטית, והוא בקלות עלול להפוך את החוק לכלי אלים בידי השלטון. "עונש מוות משחית את החברה, ומשריש בה נורמות של אלימות, קיצוניות ואדישות לערך החיים", אומרים באגודה לזכויות האזרח. בנוסף, חשוב לזכור כי מערכת המשפט, ככל מערכת אנושית, אינה חסינה מפני טעויות. האם נהיה מוכנים כחברה לחיות עם הטלת גזר דין מוות על אדם ללא עוול בכפו? האם לכאן הגענו? ומעל הכל, ברור לכל כי מדובר בחוק המיועד רק לבני לאום אחד: הפלסטינים. מחבלים יהודים חסינים מהחוק הנורא, אבל חיי פלסטינים הפקר. שתי מערכות משפט ליהודים וערבים. כתם מוסרי, גזעני ומשחית לדורות.

אנחנו כבר בשלים לדבר על זה שטראמפ מופרע על כל הראש, נתניהו מרושע ברמת מפיסטופלס ושניהם פתחו במלחמה כושלת שבגללה אנחנו יושבים במקלטים ארבעה שבועות ואין לנו מושג איך ומתי היא תגמר או שעדיין מוקדם מידי?

בוקר טוב איילון.

תראו כמה שורף למשרתי הקואליציה כשאומרים להם אמת צרופה בפנים. כיסוי ראש = חיג׳אב חוק בתי דין רבניים = אייתוללות פרימיטיביים מדינת הלכה = מדינת שריעה הציונות החילונית הפסיקה להתנצל.

ערוץ 14 ירד מהפסים סופית והפך לסניף הטלוויזיה האיראנית בישראל! 🟦 הם אשכרה פנו בשידור חי להאקרים של חמינאי וביקשו מהם לתקוף ישראלים. קשה לי לחשוב על דבר אנטי ישראלי מזה. הלוואי שהייתי צוחק. הקטע המלא מתחת. הם פנו בשידור חי לאיראנים - כן, לאויב הכי גדול שלנו - וביקשו מהם לפרוץ לארגוני שמאל ישראליים. "תתקפו אותם", אמרו מחויכים וזחוחים, וקראו לאנשי סייבר איראנים לפרוץ לאתרי חברה אזרחית בישראל כמו זולת, רבנים למען זכויות אדם, שלום עכשיו ואחרים. ״תיכנסו בהם. תרגישו חופשי לתקוף״. 🟦 אליהו יוסיאן אף הציע להכין רשימה מסודרת שאותה יתרגם לפרסית וישלח להם, והם ביקשו מהצופים להציע מטרות נוספות. 🟡 זה מה שנהיה מהמחנה הלאומי, לשתף פעולה עם האיראנים כדי לפגוע בישראלים אחרים?

לצערי הרב אני לא רואה איך מדינת ישראל ממשיכה להתקיים לאורך זמן עם התנועה השבתאית שלקחה אותה בת ערובה, גוזלת את משאביה, בוזזת את כספי הציבור שלה, סוחטת את גיבוריה ועסוקה בעיקר בקידום ענייניו האישיים של ראש הממשלה. אנחנו כרגע במירוץ נגד הזמן מי יחסל את מדינת ישראל קודם, איראן או הביביזם

סליחה שאני מעז להפריע לפסטיבל הנפץ וההרס עם שאלה קטנונית: תגידו, מה בעצם המטרה של המלחמה הזאת? הבנתי את הקונספט הכללי: לפוצץ, להרוס ולשטח. אבל אלה רק דרכים כדי להשיג מטרה אסטרטגית. רגע, בכלל מותר לשאול מה המטרה של המלחמה, או שזה אוטומטית הופך אותי לשונא ישראל שמקבל כרטיס טיסה לברלין? אני, באופן אישי, את שרירי התאומים כבר חיזקתי למימדים אולימפיים בשבוע וחצי האחרונים מעליה וירידה למקלט . אבל יש כאלה בלי מקלט שמתרוצצים כרגע ברחובות בפאניקה לחפש אחד. בשיא החוצפה שלי, אני חושב שמגיע להם הסבר מינימלי. יש כאן אלפי אנשים שהבית שלהם הפך לאבק. יש הרוגים ופצועים שמשלמים בגוף ובנפש, לא מגיעה להם תשובה? זה אולי יפתיע חלק, אבל גם במחנה הליברלי יש אנשים שחושבים שחובה למנוע מאיראן נשק גרעיני וישמחו לראות את משטר האייתוללות נופל. אבל אני בכל זאת אהיה הנודניק המעיק ואשאל שוב: האם זאת המטרה המוצהרת של המלחמה? כי אני לא שמעתי את נתניהו מצהיר בפירוש על מטרה ברורה למלחמה הזאת. אני כן זוכר היטב איך אחרי מבצע ״עם כלביא״ לפני תשעה חודשים בדיוק, הוא נעמד מול האומה. מאופר למשעי, מזיע מול המצלמה, והכריז בפאתוס שהשגנו ״הישג היסטורי וניצחון שיעמוד לדורות״. אני אדם פשוט בלי דרישות, אבל ברוב חוצפתי אני מעז לדעת, בשביל מה הפסטיבל הזה? אולי זה סוד צבאי? יש סיכוי שמסתירים מאיתנו את הסיבה האמיתית מאחורי כל הבלאגן הזה כי המוח שלנו פשוט לא יכיל? תקראו לי חשדן, אבל באמת קצת קשה לי לסמוך על בנאדם שעומד מאופר, מכריז שניצחנו, ואחרי תשעה חודשים שולח אותי לרוץ לאותו מקלט בדיוק. אני מפחד לשאול את השאלה הבאה, כי זאת ממש עילה להגלות אותי מכאן: מה אסטרטגיית היציאה שלנו מהמלחמה? כאילו, איך מסיימים את המלחמה הזאת? כי נתניהו יחליט שבא לו? כי טראמפ יחליט בשבילנו? או שאולי כי הסקרים יראו עליה של כמה מנדטים לליכוד, ויהיה מי שיבין מכך שזהו, אפשר לסיים את המלחמה ברווח פוליטי? משום מה בישראל יש נתח אוכלוסייה שמשוכנע שמלחמה זה ממש לא הזמן לשאול שאלות, אלא רק לשתוק ולהנהן. אז צר לי, אני חולק עליהם. מלחמה שבה החיים שלי ושל הקרובים אליי נמצאים על הכף, היא בדיוק הזמן לשאול שאלות נוקבות, ואפילו לצפות לתשובות.

אני קצת מבולבל כרגע, אז אולי אתם תעזרו לי להבין, עירית לינור אמרה בשעתו שהחטופים החיים הם טרגדיה פרטית של המשפחות, ואתמול ינון מגל אמר שרון ארד הוא לא רק של תמי ומשפחת ארד, מישהו יודע להגיד מה המקור של ההבדל? אה, זה קל. התשובה פשוטה להחריד: הכל, מהתחלה ועד הסוף, נמדד לפי מה שמשרת באותו רגע בדיוק את בנימין נתניהו. ברוכים הבאים לבורסת האתוס הציוני, המקום שבו גורל של חטופים נקבע לפי מדד התועלת הפוליטית. תכירו את ״השבוי של שרדינגר״: כשהממשלה צריכה תמונת ניצחון כדי לטפח את הבייס ולהצדיק את עצמה, השבוי הוא נכס לאומי קדוש ששייך לכולנו. אבל כשהמשפחה דורשת עסקה שעלולה לפרק את הקואליציה? פתאום הוא הופך לתיק אישי, נטל נודניק שמפריע לפנטזיית ״הניצחון המוחלט״. קחו את תמי ארד. אישה שחיכתה עשרות שנים, אכלה חצץ, ובאה עכשיו עם בקשה הכי הגיונית: אל תסכנו לוחמים חיים בשביל להביא שרידי מתים מלבנון. אבל רגע, מבצע כזה יכול להביא יופי של פוטו-אופ למהדורות. אז מה עושים? הופכים את הקערה. מגל מסביר לנו שרון ארד ״הוא לא רק של תמי ארד״. פתאום רון שייך לעם, להיסטוריה, ולמי שצריך לגזור עליו קופון. הרצון של המשפחה? סתם באמפר בדרך לקמפיין. כשזה נוח, פשוט מולאמים את השבוי. עכשיו תראו איך המכונה עבד הפוך לגמרי בנוגע למשפחות החטופים מעזה. תסתכלו על עינב צנגאוקר. נכון, מתן כבר חזר הביתה (ותודה לאל ולטראמפ על כך), אבל אי אפשר למחוק את איך שהמערכת דרסה אותה כשהוא עוד נרקב במנהרות. כשהיא נאבקה להביא עסקה, הפעילו נגדה את כל התותחים. פתאום השבוי היה ״בעיה אישית״. כמו שעירית לינור הסבירה בקור רוח: זו בסך הכל ״טרגדיה פרטית של המשפחות״. הסבירו לעינב בפטרונות שהמטרות הלאומיות, שזה קוד מכובס להישרדות הממשלה, חשובות יותר מהבן שלה. הצביעות הזאת היא לא באג, היא הפיצ׳ר. המשוואה צינית ושקופה: משרת את הישרדות השלטון? אתה רכוש המדינה. מאיים על שלמות הקואליציה? אתה בעיה אישית. כשערכים הופכים לאסימון במשחק פוליטי, האמת היא תמיד החטופה הראשונה שמופקרת בשטח.

כמה מילים לפני סוף השבוע: הסתכלו סביבכם על המציאות שאליה נשאבנו בשנים האחרונות. מדינה שלמה בכוננות ספיגה מתמדת, ילדים שלומדים את הדרך למרחב המוגן לפני שהם לומדים לקרוא. השבעה באוקטובר ניפץ לרסיסים את אשליית הסטטוס קוו המדמם. הוא חשף הנהגה כושלת שהתאהבה בניהול משברים קיומיים במקום להוביל מהלכים שיפתרו אותם מהיסוד ויבטיחו את עתידנו כאן. 38 שנים לבשתי את מדי צה״ל - כלוחם, כמפקד וכסגן הרמטכ״ל. אני יודע היטב מהי עוצמה צבאית ועד כמה היא תנאי הכרחי לקיומנו במזרח התיכון. עוצמה צבאית היא תנאי הכרחי, אך לא די בכך. מי שאומר לכם שנגזר עלינו לחיות לנצח על החרב - מוכר לכם פחד וייאוש כדי לתמרן ולשלוט. זו איננה אסטרטגיה, זו פשיטת רגל מנהיגותית. לא שבנו למולדתנו כדי לחיות לנצח בין אזעקה למקלט. החברה הישראלית נשחקת. המילואימניקים נושאים על גבם עומס בלתי נסבל, הכלכלה מדממת והמשפחות חיות בחרדה מתמדת. עוצמה צבאית אדירה נועדה לאפשר לנו לעצב מציאות אחרת, לא להנציח סבבי מלחמה. המשימה של הנהגה אחראית היא לתרגם הישגים צבאיים למהלך מדיני-ביטחוני רחב ואמיתי: לעצב מחדש את המרחב האזורי כך שישראל תהיה הציר המארגן שלו: עם הרתעה צבאית ברורה, בריתות אזוריות חזקות והסדרים שמשרתים בראש ובראשונה את ביטחון ישראל. זה לא חזון נאיבי. זו תפיסה ביטחונית מפוכחת: כוח צבאי שמוביל מהלך אסטרטגי שמקטין איומים ומייצר יציבות לאורך זמן. זו הדרך היחידה להבטיח עתיד שבו נוכל לחיות כאן בביטחון, לבנות, לשגשג ולצעוד קדימה בגב זקוף. וזה בדיוק מה שאנחנו הדמוקרטים נעשה. שבת שלום.

אני הולכת להיות מאוד מאוד מפורשת במילים שלי בפוסט הזה. מי שקשה לו להתמודד עם המציאות - תאנפרנדו, תעשו הייד, אל תצביעו לי בפריימריז, או כל דרך אחרת שבה נוח לכם לטמון את הראש בחול. התמונות מהפוגרום בקוסרא עשו לי טריגר מהגיהנום. הפעם היחידה שראיתי כאלה סרטונים של נשים זועקות ומתחננות על חייהן בעברית, כשקולות של מכות ונפץ נשמעים ברקע, היתה בחמ״ל כשעברתי על אינספור תכני וידאו מהשבעה באוקטובר. שנים אני אומרת שצריך להפסיק לקרוא לג׳יהאד היהודי ׳נוער גבעות׳, והנה בחסות סמוטריץ׳, סטרוק, בן גביר, ונתניהו ששחרר לפסיכים האלה את הרסן והכסף, ארגון הטרור המתנחלי השתדרג והתחדש בנוח׳בה יהודית. כן, זו המילה. תתמודדו. הם לא באים בטויוטות, אלא בריינג׳רים ולא בכפכפים, אלא בציציות אבל האידיאולוגיה אותה אידיאולוגיה, והפעולות אותן פעולות. כן, גם כלפי יהודים. בשעה שאנחנו מתנדנדים בחוסר הוודאות לגבי התקיפה באיראן והשלכותיה עלינו (שבוא יבואו), יש וודאות אחת: הג׳יהאד היהודי, על נוח׳בותיו, שחפר מנהרות מתחת לחברה הישראלית וערכיה, הוא הסכנה הגדולה ביותר למדינה ישראל היום. והמפקדה שלו, נזכיר שוב, כבשה את משרדי הממשלה. לא נעים לשמוע, אבל זו המציאות. כל יום שעובר והם עוד בשלטון הוא סכנה ברורה ומיידית לביטחון האישי של אזרחי ישראל ולביטחון המדינה. ידעו אנשי הציונות הדתית (האנשים, לא המפלגה) וכל תומכי הקואליציה, שזה הזמן לנקוט עמדה. מי שלא יוקיעו את הטרור, לא יתייצבו נגד הזוועות האלה ולא יצטרפו למאמץ למגר את החיידק הטורף הזה - הדם יהיה על ידיהם ושום צו פיוס לא יקנה להם מחילה. את הממשלה הזאת אנחנו נחליף בקרוב, אבל בקצב הזה, עוד לפני הבחירות נשתתף בהלוויה הראשונה. זוהי משיכה בדש כל מי שלובש מעיל.

גם הבוקר, השיח הציבורי בישראל כ״כ שבור, עד שלמנהיג מפלגת שמאל אסור להגיד שהתנחלויות זה רע, אבל למנהיג מפלגת ׳מרכז׳ שהוא גם מנכ״ל מועצת יש״ע לשעבר, מותר להגיד שאסור להקים ממשלה עם נציגי 20% מאזרחי המדינה, ולמנהיגי הימין הקיצוני בממשלה מותר לתמוך בגאווה באלימות נגד ר״מ ונשיא עליון.

תעצרו את מכונות הדפוס, תשגרו את הזיקוקים, הממשלה הזו הרגע המציאה קטגוריה אולימפית חדשה: קבלת מדליית זהב על חילוץ מקריסה שהם עצמם תכננו, מימנו והוציאו לפועל. איזה הישג פנומנלי, באמת. להחזיר את כולם-אבל בארונות. הצלחה מסחררת. תגידו, באיזה יקום מעוות ממשלה מקבלת מחיאות כפיים על כך שהיא מתקנת נזק שהיא יצרה במו ידיה? זה כמו לתת צל״ש לפירומן שהצית את הבניין, רק כי הוא הואיל בטובו להשתין על הלהבות כשהקומה השלישית כבר קרסה. ממשלה ״ימין על מלא״ שהתעלמה מכל נורה אדומה, מכל אזהרה ומכל היגיון בריא, עומדת עכשיו מעל הקבר הטרי של החטוף האחרון ששב הביתה ודורשת שננשק לה את היד. להחזרת הגופה של רן גויאלי ז״ל יש פתאום אבא גאה, נרגש, עם חליפה, ואיפור טלוויזיוני - בנימין נתניהו. אבל למחדל השבעה באוקטובר? לאסון הגדול בתולדות העם היהודי מאז השואה? לזה אין הורים. זה יתום שנמצא בסלסלה מחוץ לכנסת. האחראים לכישלון הלכו לקנות סיגריות ונעלמו, משאירים אותנו עם החשבונית והשכול. אז את לוקש ה״ניצחון המוחלט״ הזה תמכרו לקהל השבוי שלכם, אלו שמוכנים למחוא כפיים גם כשהטיטאניק טובעת רק כי הקפטן מחזיק מיקרופון ואומר שהמים נעימים. אבל אנחנו? אלו שעדיין מחוברים למציאות? אנחנו לא קונים את הסחורה הפגומה הזאת. את סיכת החטופים שהורדנו מהדש לא נגנוז; אנחנו נשתמש בה כדי לדקור את בלון השקר הזה שוב ושוב. אנחנו לא נשכח ולא נסלח. וכשנלך לקלפי, זה לא יהיה רק כדי לבחור, אלא כדי לוודא שהמורשת היחידה שתישאר מכם היא תמרור אזהרה בוהק בהיסטוריה של מדינת ישראל. עוף לנו מהעיניים, ״מר ביטחון״ וקח את הקרקס שלך איתך.

אני כותב את זה ויודע שחצי מהקוראים כבר מכינים את התגובה של ״לך לעזה״. אבל בואו ננשום עמוק ונוציא את הראש מהחול: הגיע הזמן למפלגות ערביות בממשלת ישראל. נקודה. בואו נדבר רגע על ״האויב מבפנים״. תסתכלו להם בעיניים. לאחמד מטייבה ולנער הגבעות ממאחז ״מעלה עזים״. עם יד על הלב, עם מי יש לי הישראלי החילוני, העובד, השפוי, יותר מכנה משותף? האזרח הערבי הממוצע קם בבוקר עם אותן דאגות בדיוק כמוני: שהמינוס בבנק יצטמצם, שהכביש לא יהיה פקוק, ושמשאית הזבל תגיע בזמן. אין לו פנטזיות משיחיות על בית מקדש שיורד באש מהשמיים, הוא לא מחפש להבעיר את המזרח התיכון בשביל גאולה, והוא בטח לא רוצה לכבוש מחדש את יפו. הוא גר שם. הוא רק רוצה לסיים את היום בלי להירצח בפשיעה שהמדינה החליטה להזניח בשיטתיות. בניגוד לממשלת ״ימין על מלא״ הנוכחית, לאזרח הערבי אין מניות ב-7 באוקטובר. הוא לא העביר מזוודות דולרים לחמאס, הוא לא זלזל בתצפיתניות, והוא לא היה חלק משום קונספציה שהתפוצצה לנו בפנים. באותה שבת שחורה, הוא ננעל בבית ופחד בדיוק כמוני. ההבדל היחיד? כשהוא מתקשר למשטרה, אף אחד לא עונה לו כבר שלוש שנים. הצביעות הישראלית בשיאה: אנחנו נמחא כפיים לראש הממשלה כשהוא טס ללחוץ יד לשייח׳ בדובאי או בריאד, נראה בזה ״הישג היסטורי״. אבל נקבל שבץ כשרופא ערבי ירצה להשפיע על תקציב הבריאות בכנסת. שלום עם ערבים רחוקים זה גאוני, שותפות עם ערבים שחיים איתנו זו ״בגידה״. אי אפשר לקרוא לעצמך ״ליברל נאור״ ולהתגזען על 20% מהאוכלוסייה. זה לא עובד ככה. באירופה היינו זועקים לאנטישמיות אם היו פוסלים מפלגה יהודית, אבל כאן? כאן זה נחשב ציונות. אז יגידו שאני ״אוהב ערבים״. נו, שיהיה. עדיף לאהוב ערבי שרוצה לחיות בשקט, מחכה לראות בקיץ מונדיאל ולפצח גרעינים, מאשר לאהוב יהודי שמתפלל למלחמת גוג ומגוג על הראש של הילדים שלנו. הם כאן, הם לא הולכים לשום מקום, והם השותפים הכי נורמליים שנשארו לנו בתוך הטירוף הזה. תתקדמו.

🔸️"ניצחון מוחלט" שימש במשך כמעט שנתיים כאמצעי רטורי חלול לדחיית קץ המלחמה. סיסמה ריקה ושקרית שנופחה לממדי אידאולוגיה נטולת אסטרטגיה. 🔸️המלחמה נמשכה לא כדי להשיג יעד ברור אלא כדי להצדיק את עצמה. היא חדלה להיות אמצעי והפכה למטרה: יצירת מרחב זמן פוליטי שבו דוחים אחריות, בורחים מחשבון נפש ומשמרים את השלטון. 🔸️את "הנצחון המוחלט" מכרו לנו כסדרה של מעברים בתחנות ביניים הכרחיים להגעה לקו סיום: שליטה ברפיח, ציר פילדלפי כסלע קיומנו, כיבושים חוזרים ונשנים של אותם יעדים וטענות שווא שתכלית המלחמה היא השבת החטופים, כשבפועל היא רק הרגה את חלקם ועיכבה את השבתם של הנותרים. 🔸️במשך שנתיים הוליכו אותנו באותו מסלול מעגלי, כשכל פעם הוסיפו איזה יעד דמיוני לרשימה. מכונת הספינים עבדה ללא הפסקה, והתקשורת הרופסת והכבושה שיפררה והזריקה לנו את חשיבותם של אותם יעדים פיקטיביים. 🔸️אולפני החדשות לא סיקרו אלא שידרו תעמולה. הם תפקדו כתחנות ממסר לשקרים של הצורר ולשכתו הקטארית, בלי ביקורת, בלי שאלות ובלי עמוד שדרה. מקהלה של "פרשנים פוליטיים" דקלמה לציבור את אותם שקרים עטופים במילים נפוחות כמו "מפנה דרמטי", "מתקרבים ליעד", "ציר פילדלפי הכרחי לניצחון" וכו'. 🔸️כל זה עד שטראמפ התעייף מההצגות, מהתרגילים, מהספינים ומההונאה שיש פה אסטרטגיה. או-אז הוא חדל את הבלוף וסגר את המלחמה בהסכם. באבחת החלטה, תוך הפעלת כוח על הצורר, הוא הפריך שנתיים של שקרים וחשף את ההונאה. ברגע אחד נחשפה בפנינו האמת, שכל מה שהוצג לנו כגזירה הכרחית היה מהלך פוליטי ציני. 🔸️חיזוק נוסף להונאת ה"נצחון המוחלט" נחשף במסגרת פרשת #קטארגייט והגילויים המטלטלים אודות התנהלות לשכת הצורר: חבורה של טיפוסים מפוקפקים מקצועית ומוסרית שפעלה בתשלום לטובת מדינה עוינת ובמקביל ניהלה קמפיין פוליטי שכל תכליתו לשמר את שלטון הצורר על ידי הצדקת התמשכות המלחמה ונסיונות להעלים את אחריותו לטבח. 🔸️עתה, כמגדל השקרים קרס ובמקום "נצחון מוחלט" נשארנו עם הסכם מעורפל שאין לישראל שליטה עליו, שבמסגרתו החמאס עדיין מתפקד וחמוש, פירוז חלקי אם יהיה ינוהל על ידי מדינות פרו-חמאסיות כטורקיה וקטאר, ואת שיקום הרצועה (בעלות של מיליארדי דולרים) אנו נדרשים לממן (לפחות באופן חלקי). 🔸️הגענו לסוף המיוחל של המלחמה לא כמנצחים ולא כמנוצחים אלא בעיקר ככנועים, נגררים ומנוהלים. הגענו לתוצאה שיכולנו להגיע אליה שנה וחצי קודם עם יותר חטופים חיים, ועם הרבה פחות חיילים מתים ופצועים. 🔸️ההתנהלות הזו איננה תוצאה של כשל ניווט, אלא הונאה מכוונת: קניית זמן פוליטי בדם, ודחיית אחריות במחיר גפיים קטועים ונפשות שבורות. 🔸️מדובר כאן בלא פחות מביצוע פשעים של ממשלה כנגד אזרחיה: הפרת אמונים שלטונית תוך קבלת החלטות ביטחוניות משיקולים פוליטיים אישיים; גרימת מוות ברשלנות ובאדישות פלילית לחיי אדם, כשהמלחמה מוארכת ביודעין ללא תוחלת מבצעית אמיתית; הונאת הציבור באמצעות מצגי שווא שיטתיים, ושיבוש יסודות הדמוקרטיה כדי לדחות קבלת אחריות וביצוע חקירה. 🔸️ כך נראה שלטון שמוכן לשרוף מדינה כדי להרוויח עוד כמה חודשים לפני גזירת הקלפי. לא ביטחון הניע כאן את ההחלטות, אלא פחד מהפסד; לא חיי אדם, אלא הישרדות פוליטית. 🔸️כך נראית דמוקרטיה פריכה שמי שעומד בראשה רואה בבחירות איום, ובמלחמה מקלט. 🔸️כך נראית תקשורת שמפסיקה להיות כלב שמירה והופכת לפודל של מי שמצמיד סכין לצווארה. 🔸️הצורר מכר אשליות, שרף חיים אמיתיים, ודחה את הדין, ואנחנו נגיש לו את החשבון במקום היחיד שהוא עוד מפחד ממנו: בקלפי!

Maya Mark השבוע קרה אחד הדברים החשובים שקרו בפוליטיקה הישראלית בעשור וחצי האחרונים. סוף סוף התייצב הדור שלי וקרא תגר על דור ההנהגה הישן שכשל. וגם אם הם לא אמרו את זה ככה אני אומרת לכם שהאנשים האלה שהתייצבו השבוע נרגשים מול המצלמות הם האנשים שאמורים להחליף ושגם יחליפו בבוא היום את הלפידים והגנצים שמאחוריהם משתרעת רשימת אנשים שאתם אפילו לא יודעים מי הם כי גם כשהמדינה שלהם עולה בלהבות הם לא מצליחים להיות משהו חוץ מאוסף של צללים, חשופיות קיר וזיקיות נטולות עמוד שדרה. סוף סוף הנהגה חדשה. אנשים ראויים. אמיצים. אידיאולוגיים ולא פחות מכך חכמים. חכמים כי הם הצליחו להתגבר על שנים של סירוס פוליטי שעבר המחנה שלנו ולהבין שאין תחליף לכוח פוליטי. והם הבינו שכדי להציל את המדינה הם חייבים לתרגם את המחאה הגדולה ביותר בהיסטוריה לבניה של כוח אמיתי. והם בחרו במקום הנכון והיחיד להבנות ממנו, במפלגה שכבר שלוש שנים מנהלת פה כמעט לבד קרב הירואי ומנסה - לראשונה מזה שנות דור - להחזיר לחיים את התחרות הפוליטית בישראל שנרצחה במאמץ משותף של אלו שהנהיגו אותה בעבר ושל הימין. מי שמבין שזו משמעות המהלך הזה - זה כמובן הימין. כי לא מדובר כאן במנדטים, תבינו. האיום שנשקף מהרביעיה של גולן, לזימי, קריב ורייטן ומתוספת הכוח המטורפת שהם קבלו השבוע הוא שהאנשים האלה אינם בני גנץ והטרופרים שמגוייסים כבר שנים לפרויקט של השארת ביבי בשלטון. והאנשים האלה אינם יאיר לפיד וחבורת השתקנים שלידו שבמקום לייצג את מליון הישראלים שהצביעו להם עסוקים בלהתחנף לשלושה מנדטים מדומיינים של ימין רך שאין שום הוכחה לקיומם. לאנשים האלה יש ערכים, דרך, חזון ואת האומץ להלחם עליהם. והם מעמידים אלטרנטיבה לברית הדתיים-חרדים-מושחתים שהשתלטה על המדינה. כל אחד ואחת במחנה - יאיר לפיד אני מדברת אליך - שיעז לאמץ את דף המסרים הביביסטי ההיסטרי שמסתובב השבוע ולהפוך את המילה "קפלניסטים" לקללה במקום לגאווה, כל אחד ואחת שיעזו לעשות משהו חוץ מלחגוג את ההצטרפות של תנועת המחאה לפוליטיקה, כל אחד ואחת שיהדהדו את המסר "יאיר גולן שבר שמאלה" במקום להגיד שיאיר גולן הצליח להביא אל המפלגה שלו תנועה אדירה שייצגה מליונים - כל אחד כזה הוא משת"פ על מלא של ביבי והסמוטריצ'ים והוא חייב להיענש על ידי הבוחר ולהיות מגונה ומוקע על ידי כל המחנה. תנועת המחאה הזו היתה גדולה יותר מכל האנשים שהצביעו למחנה הזה ביחד. ההנהגה שלה יצאה להלחם על ישראל כשהגנצים והלפידים נטשו את המערכה והציבור. על מה שהצליחה להרים כאן הנהגה מצומצמת של אנשים הסתכלו בהערצה בכל העולם. אל תשתפו פעולה עם הנרטיב של הימין. אל תהיו פחדנים. תהיו משה רדמן. בתמונה: קפלניסטים, גיבורי ישראל, לוחמי מלחמת העצמאות השניה, וחברי כנסת לעתיד שאני אהיה גאה להצביע לכל אחד ואחת מהם ומהחברים שלהם.

לסיכומו של ערב סוער במרשתת: האמת שאני שונא קרבות טוויטר- אבל בפרשות לשכת רה״מ יש אנשים שעובדים מסביב לשעון להשמיד ראיות ולהלבין את מעשיו של יונתן אוריך כדי להרחיק את כל האירוע מנתניהו עצמו מתוך ידיעה שאוריך הוא האדם הכי קרוב אליו. והאמת, אני מבין את הראש (ואת הפחד). אבל חשוב להילחם במכונת השקר הזאת בכל הכוח. ולחזור על האמת הפשוטה שהכרנו לפני שנתיים והיא נכונה גם היום: פלדשטיין היה עובד בלשכת רה״מ הלכה למעשה. ואוריך היה הבוס שלו. על כל שאר הדברים אפשר לדון ולהתווכח. יש הרבה מידע שעדיין לא נחשף לציבור. האמת סופה לצאת לאור. לילה שקט

וואלה, נגמר לנו הסוס. בואו נשים את זה על השולחן. שלוש שנים שאנחנו בתוך מיקסר שלא עוצר לרגע-רפורמה, הפגנות, מלחמה, טילים, חטופים. אנחנו המדינה היחידה בעולם שבה ״פוסט טראומה״ זו לא אבחנה רפואית, אלא המצב הרגיל של כל מי שעומד בתור לקופה בסופר. אני מסתכל מסביב, על החברים הכי טובים שלי, אלו שהיו הראשונים לעלות על הגשרים עם דגלים, ואני רואה בעיניים שלהם מסך שחור. ״שחרר אותי מחדשות״ הם אומרים לי, ״אני לא מסוגל יותר״. ואני? אני מהנהן כמו מטומטם, כי אני מבין אותם. גם אני רוצה לברוח לתוך איזה בינג׳ בנטפליקס ולשכוח שיש עולם בחוץ. אנחנו מרוכזים בלשרוד את היום, את הפקקים, את המינוס, את החרדות. הפכנו לזומבים שרק רוצים שיעזבו אותם בשקט. תראו מה נהיה מאיתנו. זוכרים את ״ליל גלנט״? אשכרה יצאנו לרחוב באמצע הלילה בגלל פיטורים של שר. הייתה שם אנרגיה של הר געש. והיום? מתפוצצת ״קטארגייט״ פרשיית ריגול, בגידה, לכאורה הדבר הכי חמור מאז קום המדינה. ו... כלום. שקט. צרצרים. אנשים שומעים על זה וממשיכים לגלול לסטורי הבא. זה לא שלא אכפת לנו, זה פשוט שהנפש שלנו כבר מחוררת לגמרי. אין מקום לעוד סיכה, בטח שלא לעוד סכין. והקטע הכי מדכא? שהם בונים על זה. הם יושבים שם למעלה, רואים אותנו גמורים, ומחייכים את החיוך הזחוח הזה שלהם. הם יודעים שאנחנו על אדים. בזמן שאנחנו מנסים להסדיר נשימה, הם מעבירים הילוך. עוד חוק הזייה, עוד כלי תקשורת שנסגר כי הוא לא בא להם טוב בעין, עוד תקציב שנלקח מאנשי תרבות רק בשביל הטרלה. הם מקימים ועדת חקירה שחוקרת את עצמה, בדיחה עצובה על חשבון כולנו, והם עושים את זה מול הפרצוף של הורים שכולים. והם אפילו לא ממצמצים. למה? כי הם יודעים שאין מי שיצעק. שהצד השני עסוק בלהחזיק את הראש מעל המים. ואני לא כותב את זה כדי להגיד לכם ״צאו להפגיןף. בחיי שאין לי זכות לבקש מאף אחד לצאת שוב מהבית עם דגל. אני גם לא מוכר לכם לוקשים על בחירות, כי בינינו, מי מבטיח שיהיו? ומי מבטיח שהן יהיו נקיות? ועם איזה תירוץ ביטחוני תורן, הם ימשכו את זה עד 2040 אם הם רק יוכלו. הם רואים את הסקרים, הם לא מתאבדים שיעים. אז אני יושב וכותב את זה רק בשביל להזכיר לעצמי, ולכם, דבר אחד קטן: העייפות הזאת היא הנשק הכי חזק שלהם. יותר מהחוקים, יותר מהמשטרה, יותר ממכונת הרעל. הם רוצים שנתרגל. שנסתכל על הטירוף הזה ונגיד ״נו, ככה זה״. שנשכח איך נראית מדינה נורמלית. אז אין לי פתרונות קסם. אין לי מושג איך יוצאים מזה. אבל אני יודע שאסור לנו להפוך לקהים. מותר לנו לנוח, מותר לנו להתנתק קצת כדי לשמור על השפיות, אבל אסור לנו להסכים שזה המצב. אסור לנו לאבד את היכולת להיגעל. כי ברגע שנפסיק להזדעזע, ברגע שהחרא הזה יהפוך לנורמה, זה הרגע שבו הפסדנו באמת. אז תהיו עייפים, זה בסדר. רק אל תהיו אדישים. כי זה בדיוק מה שהם רוצים.

דברים שכתב זולי גי, שאימץ את אביגיל ושני אחיה לאחר שהוריהם, סמדר ורועי עידן, נרצחו ב-7 באוקטובר: "שנתיים אני שותק. שנתיים אני לא אומר את מה שעל ליבי. חיכיתי שהחטופים יחזרו קודם הביתה. מאז שאביגיל חזרה, הפכתי למין “מאמי לאומי”. זה רק כי לא אמרתי את דעתי על מה שקרה ב-7 באוקטובר. כי אם אגיד את האמת – מיד יגידו שאני שמאלני, אנטי-ביבי. אז לא, אני לא שמאלני. אני איש ליכוד מהיום הראשון שדרכתי בקלפי. אבל – וכאן מתחיל ה"אבל" הגדול. הדבר שהכי מטריף אותי כבר שנתיים: סמדר ורועי נרצחו מול הילדים. אביגיל נחטפה לעזה ל-51 יום. היתה הלוויה, היתה אזכרה, היה יום זיכרון, ועוד שנה שוב אותו סיפור. ועדיין, ממשלת ישראל המכהנת – זו שחתומה על האסון הזה – לא טרחה לשלוח נציג, לא להרים טלפון, לא להשתתף בצער, לא לבקש סליחה. לא ממני – אלא משלושת היתומים שנשארו בלי הורים בגללם. זה בעיניי המינימום. לקחת קרדיט על הצלחות? בזה ביבי אלוף. לרוץ להצטלם עם שבויים? בשמחה. כמו שחבר אמר לי פעם: “להרים אלף טלפונים למתפקדי ליכוד – לזה יש לו זמן. אבל לקיבוצניק השמאלני שנשחט כמו כבש – לזה אין לו זמן” לדעתי, היה עליו למצוא את הזמן לעשות טלפון אחד. להגיד: “סליחה. כשלתי.” היחידים שהיו להם ביצים לדפוק לי בדלת היו קצינים בכירים ביותר – לא אזכיר שמות – להסתכל לי בעיניים, להוריד את הראש, ולהגיד: “סליחה, כשלתי לשמור לך על הבית.” זה מה שציפיתי גם ממנו – מנתניהו – שיעשה. מסיבת עיתונאים פשוטה, בלי תירוצים, בלי הסחות דעת. רק לומר: “סליחה, כשלתי.” ביבי אדם חכם מאוד, חד מאוד. אפילו מבחינה פוליטית – איך הוא לא מבין שזה היה מחזיר לו מיד כמה מנדטים? זה לא בושה להודות בטעות. הבושה היא להתעלם, להכחיש, ולהאשים את כל העולם חוץ מעצמך. תגידו אתם – זו מנהיגות? אין הצלחות בלי כישלונות, בשום תחום. האומץ הוא להודות, לקחת אחריות, ולהבטיח לנסות לתקן. אבל כנראה שזה גדול עליו. החשש לאבד את האחיזה בכיסא חזק ממנו – ומן הממשלה הזאת, שהיא בעיניי הגרועה בתולדות המדינה. עברנו שואה במשמרת שלהם, והם עסוקים ביועמ"שית, בפטור מגיוס לחרדים, ועוד ועוד. יכולתי להמשיך ולכתוב עוד הרבה, אבל בפוסט הזה אני עוצר כאן. ולחבריי מהליכוד שעוד נשארו לי בפיד – תחסכו ממני את התגובות על היועמ"שית, על "חקירה ממלכתית אנטי-ביבי" וכל שאר השטויות. שמעתי את זה מספיק. ולסיום – בתמונה למעלה: הקבר של סמדר ורועי. מיועד לכל חברי הקואליציה ולמר נתניהו. אם תגיעו אי פעם לאזור כפר הריף – תעצרו שם רגע. תבקשו מהם סליחה בקול רם. אפשר אפילו לצלם, להעלות לרשתות. אפילו בדרך לבית המשפט לתמוך בביבי – תעצרו שם רגע ותעשו חשבון נפש. זה אולי אפילו חשוב יותר מלעמוד שם כמו ליצנים ולצעוק שהוא מסכן ולא אשם"

בנט העלה שאלה מאוד פשוטה שטרם זכתה לתשובה: #למה_נתניהו_שותק ובכן, זה ברור לכל בר-דעת למה הוא שותק, רק שהגיע הזמן לחקור אותו באזהרה על מעורבותו הברורה בשתי הפרשות: #קטארגייט ופרשת הבילד!