shaul Arieli

נתניהו ממסמס את ההישגים הצבאיים של המערכות הקודמות ונמנע לתרגמם להישגים מדיניים ריאליים

@eldeestephens acleddata.com

@shaulari The dataset used to generate these maps -- what is their origin? What constitutes an "incident" of violence, for example, and who documented it?

There’s something almost insulting to the public’s intelligence in the recurring claim that Jewish violence and terrorism in the West Bank is the work of a “fringe,” a handful of “bad apples,” a few hundred individuals. It isn’t fringe, it isn’t marginal, and it certainly isn’t incidental. This is a widespread, consistent, and well-documented phenomenon. Anyone willing to look at a map, even briefly, will see a picture that simply does not align with the comforting narrative: a broad geographic distribution of incidents across nearly the entire West Bank. The source is not a mystery either. The perpetrators do not emerge out of nowhere. In most cases, they come from illegal outposts and pastoral farms. And these, not coincidentally, are all located within the jurisdiction of regional councils. Not cities, not local councils. There is a clear geography to this violence. When you examine the data, the pattern becomes even sharper: Mateh Binyamin Regional Council, Shomron Regional Council, aMount Hebron Regional Council lead both in the number of outposts and in incidents of violence. In Jordan Valley Regional Council the phenomenon exists but to a lesser extent, while in Megilot Dead Sea Regional Council—a secular regional council—it is largely absent. Calling this coincidence requires a very creative imagination. And then there’s the uncomfortable part: these outposts and farms do not exist in a vacuum. They are established, maintained, and connected to infrastructure by the state. It wasn’t “hilltop youth” with a toolbox who paved roads, connected electricity and water, built kindergartens, or arranged transportation. This is public funding, government ministries, and local authorities. It is policy, even if some prefer to call it “looking the other way.” Nor does this begin yesterday. Maps from 2020–2022 already show a well-established pattern. But since the current government took office, there has been a clear acceleration. Data up to July 2025 point to a significant increase, and since then—as anyone paying attention already knows—there has been a further escalation, both in scope and in severity. It’s always possible to keep rolling one’s eyes and cling to soothing phrases. It’s convenient, it avoids confrontation. But reality, quite consistently, is unimpressed by slogans

Todos esos puntos son ataques de colonos israelíes contra palestinos en Cisjordania. Por eso es una completa estupidez decir que los israelíes se defienden y que los palestinos atacan. Y como dice Shaul Arieli acá: “Resulta casi insultante para la inteligencia pública la afirmación reiterada de que el terrorismo judío en Cisjordania es un "puñado" o "mala hierba". No es un puñado, ni un grupo marginal, ni una anomalía aislada. Es un fenómeno espacial, constante y bien documentado”

@yairtwi אתה משקר וביודעין

@shaulari אתה מתבסס על נתונים שכוללים פיגועים של מחבלים נגד יהודים נתונים שהופרכו על ידי צהל ועל ידי משטרת ישראל תתבייש לך

יש משהו כמעט מעליב באינטליגנציה של הציבור בטענה החוזרת שטרור יהודי בגדה הוא “קומץ” או “עשבים שוטים”. לא קומץ, לא שוליים, ולא חריגה מקרית. זו תופעה מרחבית, עקבית, מתועדת היטב. מי שמוכן לפתוח מפה, אפילו לרגע, מגלה תמונה שלא מתיישבת עם הנרטיב המרגיע: פריסה רחבה של אירועים, כמעט בכל רחבי הגדה. גם המקור אינו מסתורי. הפורעים אינם צצים יש מאין. ברוב המקרים הם מגיעים מתוך חוות ומאחזים בלתי חוקיים. ואלה, באופן לא מקרי בכלל, מרוכזים בתחומי המועצות האזוריות. לא בערים, לא במועצות המקומיות. יש גיאוגרפיה ברורה לאלימות הזו. וכשבודקים את הנתונים, התמונה מתחדדת עוד יותר: מטה בנימין, שומרון והר חברון מובילות הן בהיקף המאחזים והן במספר אירועי האלימות. בערבות הירדן התופעה קיימת אך מצומצמת יותר, ובמגילות ים המלח – המועצה האזורית החילונית – היא אינה קיימת. קשה לקרוא לזה מקריות. צריך מאמץ יצירתי מאוד כדי להתעלם מהקשר. ועכשיו לחלק שפחות נעים להודות בו: המאחזים והחוות הללו אינם מתקיימים בוואקום. הם מוקמים, מתוחזקים ומקבלים תשתיות על ידי המדינה. לא “נוער גבעות” עם פטיש ומברג סלל כבישים, חיבר לחשמל ולמים, הקים גני ילדים ודאג להסעות. זה כסף ציבורי, זה משרדי ממשלה, זה רשויות מקומיות. זו מדיניות, גם אם מעדיפים לקרוא לה “העלמת עין”. והנתונים לא מתחילים אתמול. כבר במפות של 2020–2022 רואים שמדובר בתופעה מבוססת(בתגובה הראשונה). אלא שמאז הקמת הממשלה הנוכחית חלה האצה ברורה. עד יולי 2025 הנתונים מצביעים על עלייה משמעותית, ומאז – כפי שכבר ברור לכל מי שעוקב – נרשמה הסלמה נוספת, גם בהיקף וגם בחומרה. אז אפשר להמשיך לגלגל עיניים ולהיאחז במילים מרגיעות. זה נוח, זה חוסך התמודדות. אבל המציאות, באופן די עקבי, פחות מתרשמת מסיסמאות.

הבוקר בעיתון הארץ

"הדימוי הרווח של ההתיישבות באיו"ש כמרחב של מחויבות ביטחונית אחידה אינו עומד במבחן הנתונים. בפועל מדובר בפסיפס של שלוש קבוצות שונות, עם פערים חדים בעיקר בשיעורי הגיוס ולא באופי השירות. בערים החילוניות שיעורי הגיוס גבוהים מהממוצע הארצי, בעוד שבערים החרדיות – שבהן כשליש מהאוכלוסייה – ההשתתפות כמעט אפסית. כאשר כבר מתגייסים, שיעורי הלחימה והקצונה דומים ואף גבוהים מהממוצע, במיוחד בקרב דתיים-לאומיים. המסקנה ברורה: הבעיה אינה באיכות השירות אלא בהיקף ההשתתפות. השינויים הדמוגרפיים, ובראשם גידול האוכלוסייה החרדית, מובילים לשחיקה במדדי השירות הכוללים. הפערים הללו מערערים את תחושת השותפות ומחדדים את המחלוקת סביב חוק הגיוס" . למאמר המלא הערב בהארץ haaretz.co.il/opinions/2026-…

מה באמת האמריקאים חושבים על ישראל? (ע"פ סקר של קבוצת המחקר 'תמרור- פוליטוגרפיה')

Tamrur - Politography - Where reality meets facts There are moments when government policy is judged not only by what is said, but also by the priorities it sets during emergencies. At a time when Israel is engaged in a multi-front war and facing immediate security threats, questions arise regarding how governmental resources, attention, and energy have been allocated, and to what extent priority has also been given to contentious issues in the West Bank. Since its formation, and alongside the wars in Gaza, Lebanon, and Iran, the government, including under the leadership of Minister Smotrich, has advanced, funded, and formalized illegal outposts and pastoral farms, some of them in Area B, while also legalizing outposts, separating neighborhoods from existing settlements, and establishing them as separate communities. According to the text, some of these sites have also been associated with violence toward Palestinians and, at times, friction with Israeli security forces. Since late 2022, according to Peace Now data, 135 farms and 22 additional outposts have been established, including 13 in Area B. In addition, 40 new communities were added, most of which have not yet received an official CBS locality code, through the legalization of outposts, the separation of neighborhoods from existing settlements, and the establishment of new communities. This policy may have significant implications on the ground. Alongside the war and ongoing security challenges, it has created an additional point of friction that may increase tensions, complicate law enforcement, and sharpen the tension between security, political, and diplomatic considerations. Its possible implications include effects on security, Israel’s international standing, and the broader dynamics of the conflict during an already sensitive period. The central question is how this policy aligns with the need for risk management and de-escalation in a time of emergency. For more, visit our website -politography.org.il To support - pay.tranzila.com/tamrurpol Tamrur – Politography - Where reality meets facts

מה יותר מסוכן - לעשות שלום עם אויב מושבע, או להמשיך להילחם? ב־1979 ישראל לקחה סיכון: להחזיר שטחים ולחתום על הסכם עם החזקה באויבותיה, שנים ספורות אחרי מלחמה טראומטית. מאז חלפו 47 שנים של שקט לאורך הגבול הדרומי. התרגלנו לחשוב שביטחון מושג רק בכוח. הסכם השלום עם מצרים מספר סיפור אחר. לקראת יום השנה להסכם, מצרפות יחידת לימוד שמבוססת על דילמות שלא נס ליחן, ומזמינה לחשוב מחדש על ההווה דרך העבר. קישור למערך, הכולל מצגת ומסמך למורה- teachpeace.org.il/egypt

@AdarInbar זה ממש לא מה שסוכם בסבכם אוסלו. ההגדרה של שטח סי הוא "שטח שעתיד להיות איי או בי".

@shaulari המתנחלים האלימים הם אסון מוסרי ובטחוני. אבל מהסתכלות על המפה נראה שהחוות פשוט מקבעות את מה שסוכם בהסכם אוסלו והופכות אותו לפתרון הקבע - שטחי A+B פלסטינים ושטחי C ישראלים

יש רגעים שבהם ממשלה נבחנת לא לפי מה שהיא אומרת, אלא לפי מה שהיא בוחרת לעשות בזמן חירום. בזמן שמדינת ישראל מצויה במלחמה רב־זירתית, עם איומים אמיתיים ומיידיים, נדמה שיש מי שהחליט להסיט משאבים, קשב ואנרגיה דווקא למקום הכי פחות דחוף והכי יותר נפיץ. מאז כינונה, ובחסות המלחמות בעזה בלבנון ובאיראן, עסקה הממשלה, בהובלת סמוטריץ' בהקמה ובמימון של חוות מרעה ומאחזים לא חוקיים (חלקם בשטחי B), מתוכם פועלים הפורעים היהודים המשליטים טרור ואלימות כנגד הפלסטינים ולעיתים נגד זרועות הביטחון, לצד הלבנת מאחזים ופיצול שכונות קיימות והפיכתם לישובים נפרדים. מאז סוף 2022 הוקמו, ע"פ נתוני שלום עכשיו, 135 חוות ועוד 22 מאחזים שמתוכם 13 בשטח B. כמו כן נוספו 40 ישובים חדשים (רובם לא קיבלו עדיין סמל יישוב מהלמ"ס) על ידי הלבנת מאחזים, הפרדת שכונות מישובים והקמת ישובים חדשים. זו לא רק מדיניות בעייתית. זו בחירה מודעת להעמיק את הכאוס. במקום לרכז מאמץ בלחימה ובביטחון, נוצר מוקד חיכוך נוסף שמייצר אלימות, שוחק את שלטון החוק ומעמיד את כוחות הביטחון במצב בלתי אפשרי – בין אכיפה לבין גיבוי פוליטי לפורעים. המשמעות ברורה: פגיעה בביטחון, פגיעה במעמד הבינלאומי, והעמקת הסכסוך דווקא ברגע שבו נדרש לצמצם אותו. אם זו “ניהול סיכונים”, אז מישהו כאן החליף בין ניהול לבין הסלמה.

ממצא בולט במיוחד הוא הפער הפוליטי החד: 72% ממצביעי האופוזיציה סבורים שכוחות הביטחון אינם עושים מספיק כדי להעניש מתפרעים יהודים, לעומת 12% בלבד ממצביעי הקואליציה. פער זה משקף לא רק חילוקי דעות על עובדות, אלא תפיסות שונות בנוגע לנורמות של שלטון חוק ואחריות ביטחונית. במילים אחרות, בעיצומה של המלחמה, שאלות של לגיטימציה, אכיפה ואחריות בגדה המערבית נותרות שנויות במחלוקת עמוקה ורחוקות מלהיות מוסכמות.

אלימות מתנחלים סקר שנערך במרץ 2026 על ידי פרופ׳ סיון הירש הפלר ופרופ׳ גלעד הירשברגר מקבוצת המחקר תמרור פוליטוגרפיה, מצביע על עמדות מורכבות בקרב הציבור היהודי-ישראלי בסוגיית אלימות מתנחלים ואכיפת החוק כנגדה: 56.3% סבורים שיש להעניש אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים. 37.9% סבורים שיש להטיל מגבלות כלכליות ומגבלות תנועה על מי ששותף באלימות כלפי פלסטינים. 36.2% סבורים שהמשטרה וכוחות הביטחון אינם עושים מספיק כדי להעניש מתפרעים יהודים בגדה. לעומת זאת, שיעור לא מבוטל של 35.2% סבורים שמאבק אלים של יהודים נגד פלסטינים בגדה עשוי להיות מוצדק. מבט על מגמות מאז ספטמבר 2024 מעלה תמונה מדאיגה: הלגיטימציה הציבורית לאלימות נגד פלסטינים נעה בין 33% ל-40% לאורך כל התקופה, ללא ירידה משמעותית. במקביל, שיעור הסבורים שהאכיפה אינה מספקת נותר נמוך יחסית ולמעשה נמצא ברמה דומה לזו שנרשמה ב-2024, על אף הדיווחים המתמשכים על אירועי אלימות בגדה המערבית. נראה שאירועי האלימות המתרחשים בגדה אינם מייצרים הדים ציבוריים שמחלחלים לשינוי עמדות, ושהשיח הציבורי סביבם נותר קפוא. ממצא נוסף הראוי לתשומת לב הוא הפער בין תמיכה בהענשה עקרונית לבין ביקורת על האכיפה בפועל. בעוד שלמעלה ממחצית הציבור היהודי מתנגדים לאלימות ותומכים בהענשתה, התמיכה יורדת לכשליש כשהאכיפה כרוכה במגבלות כלכליות ותנועה. ככל שמחיר האכיפה גבוה יותר, כך יורדת הנכונות לתמוך בה. ממצא בולט במיוחד הוא הפער הפוליטי החד: 72% ממצביעי האופוזיציה סבורים שכוחות הביטחון אינם עושים מספיק כדי להעניש מתפרעים יהודים, לעומת 12% בלבד ממצביעי הקואליציה. פער זה משקף לא רק חילוקי דעות על עובדות, אלא תפיסות שונות בנוגע לנורמות של שלטון חוק ואחריות ביטחונית. במילים אחרות, בעיצומה של המלחמה, שאלות של לגיטימציה, אכיפה ואחריות בגדה המערבית נותרות שנויות במחלוקת עמוקה ורחוקות מלהיות מוסכמות.

נאומים נכונים דורשים מעשים בפועל. בעיקר שקל לממשם במקומות שבהם אין כל ספק

The war with Iran: What does the Jewish public believe it will achieve? A survey conducted in March 2026 by Tamrur-Politography examined how the Jewish public evaluates the impact of the war with Iran on various security, political, and diplomatic issues. The Jewish public believes the war strengthens Israel regionally and in relation to the United States, but is far from believing it will open the door to resolving the Palestinian issue. The most prominent finding concerns relations with the United States: despite criticism in American media, a strong majority (81%) of the Israeli-Jewish public believes the war will strengthen ties with Washington, while only 7% disagree. In addition, 70% believe the war will increase the likelihood of expanding the Abraham Accords to additional Arab countries. These findings reflect a widespread perception that the war serves Israel’s regional and diplomatic interests. In contrast, regarding the Palestinian issue, the Jewish public in Israel shows deep skepticism. Only about a quarter (23%) believe the war with Iran will improve the security reality in a way that enables negotiations involving territorial concessions, and a similar share (22%) believe it will affect the chances of renewing the peace process with the Palestinians. In other words, about half of the public does not believe the war will create any opening for resolving the Palestinian conflict. In both questions, roughly half reject this scenario entirely. Regarding the war’s impact on the U.S. administration’s stance on annexation, the Israeli-Jewish public is more divided than on any other question in the survey. 42% believe the war will increase Trump’s support for annexation of the West Bank or parts of it, 28% disagree, and 30% have not formed an opinion. Unlike the broad consensus on U.S.-Israel relations, there is no clear majority here, and about two-thirds of the public are not convinced the war will advance annexation.