Idan Dror

מנהיג ישראלי.

אין דרך לייפות את זה: מדינה יהודית שרודפת את לומדי התורה ומשליכה בני ישיבות לכלא למרות כל הניסים שחוותה בשנתיים האחרונות - מאבדת את הסייעתא דשמיא שלה. ואז, ברגעי האמת, גם הידידים הגדולים ביותר הופכים ליריבים. עצוב.

גאווה בגניבה. כמה מים צריכים מתנחלים לגנוב משטח פרטי בטאבו כדי למלא בריכה שהם מבקשים לכבוש? מספיק מים כך שהיישוב הפלסטיני פסאיל יישאר ללא מי שתיה, מים לחקלאות ומים לצאן. מה עושים הרשעים? מחוררים את צינורות המים של הכפר. ומעבירים לבריכת מים בשביל הפאן של העליונות היהודית והגזענית כיבוש וטיהור אתני. עכשיו תדמיינו מה היה קורה אילו היו עושים את זה נניח לתומר.

מטיילים רבים הגיעו ביום שישי לחגיגה ציונית היסטורית בבריכת הורדוס בפצאל. הבריכה מתמלאת שוב אחרי מעל ל20 שנים בהם הייתה יבשה.

יש כשל לוגי עמוק באופן שבו הפרשנים והציבור מנתחים כרגע את סקרי הבחירות, וזה כנראה הפספוס האסטרטגי הכי גדול של גוש השינוי הציוני והליברלי. כשרואים את הנתונים הנוכחיים של לפיד, בנט ואיזנקוט, המסקנה המיידית של רבים היא: ״הנה, הרעיון של גוש מאוחד לא מתרומם בסקרים, האיחוד מדמם מנדטים״. אבל המציאות הפוכה לחלוטין בסיבה ובתוצאה שלה. הדשדוש של הגוש הוא לא הוכחה לכך שרעיון האיחוד נכשל – אלא לכך שהיעדר איחוד רשמי בשטח הוא מה שתוקע את המערכת. בפסיכולוגיה פוליטית, כדי להעביר קולות צפים ומתלבטים מהימין, לא מספיק להציג רשימה טכנית חודש לפני הבחירות. הציבור צריך זמן כדי להתרגל לרעיון שיש כאן אלטרנטיבה שלטונית אמיתית. בשנים האחרונות הציבור הישראלי התרגל רק לבלוקים טקטיים שנולדים ברגע האחרון כאילוץ, או לממשלות שקמות מקומבינציה פוליטית בלילה של אחרי ספירת הקולות. כשהציבור רואה כרגע את ראשי הגוש מתחרים ביניהם בסקרים, התודעה שנבנית אצל המתלבט היא של גוש צר, זמני ושברירי. הפיצול הזה מקבע את הגוש באזור ה-60 מנדטים, וזה בדיוק המגרש שנתניהו צריך כדי לנצח. במצב של גוש מפוצל וצר, איום ה״ממשלה עם הערבים״ הוא כבר לא ספין ריק – הוא הופך למתמטיקה ריאלית שמבריחה את קולות התפר מהמרכז-ימין הליברלי, פשוט כי היא נתפסת כאפשרות הממשית היחידה. בערוץ 14 מבינים את זה מצוין: החיבוק והטיפוח שהם מעניקים לאיזנקוט כרץ עצמאי נועדו להזין את האשליה שהוא יכול לנצח לבד, ובכך להשאיר את הגוש מפורק ופגיע במלכוד ה-60. איחוד ציוני-ליברלי רחב – של איזנקוט, בנט, לפיד וליברמן – קואליציה רחבה מאחורי מועמד מוסכם אחד,שיוצג חודשים ארוכים מראש, משנה לחלוטין את חוקי המשחק: 1. יצירת ראש בראש מנהיגותי: הציבור ומנהיגי העולם מקבלים כתובת יציבה ואלטרנטיבה של ״ממשלה בהמתנה״, ולא אוסף של מפלגות אווירה. 2.. הורדת חרדה אצל המתלבטים: ככל שלבוחרים יש יותר זמן לראות מבנה שלטוני מוצק ומאוחד, כך נעלם החשש מקומבינה זמנית ושברירית. 3. ניטרול הספין האפקטיבי ביותר של נתניהו: הציבור רואה בעיניים קואליציה רחבה של רוב ציוני מוצק, ואיום הממשלה הצרה שנשענת על הערבים מתאדה מעצמו. כדי לנצח בחירות, לא מספיק לאסוף מנדטים בקלפי ביום הבוחר. צריך לבנות תודעת שלטון ויציבות חודשים ארוכים לפני כן. ריצה בנפרד אולי משרתת אינטרסים פוליטיים צרים או מיתוג עצמי בטווח הקצר, אבל היא מבטיחה הפסד אסטרטגי ביום שאחרי.

האיומים של טראמפ והבקשות של סילמן לא חדשים. זה אותו מהלך שנוסה ונכשל בברזיל. בדיוק כמו נתניהו, גם בולסונארו, חברו הקרוב של טראמפ, הסתבך עם החוק. אז טראמפ בא לעזור. הוא הטיל מכסים של 50% על כל היבוא מברזיל, הטיל סנקציות אישיות על השופט אלכסנדרה דה מוראס ועל אשתו, והתגייס בכל הכוח כדי להציל את בולסונארו ממה שהוא כינה ״רדיפה פוליטית״. תירוץ מוכר. והברזילאים? לא ניהלו משא ומתן ולא קיימו שיחות טלפון שאלוהים יודע מה הובטח בהן לטראמפ. הם לא היו מוכנים להפוך לרפובליקת בננות. הם פשוט לא התכופפו. ב-11.9.2025, ארבעה שופטי בית המשפט העליון הפדרלי של ברזיל (מול 1 בדעת מיעוט) הרשיעו את בולסונארו בניהול ארגון פשיעה מזוין, ניסיון לביטול אלים של שלטון החוק הדמוקרטי וניסיון הפיכה. הם קבעו: ״יש ראיות חותכות שהקבוצה בהנהגת ז'איר בולסונארו פיתחה ויישמה תוכנית שיטתית ומתקדמת לתקוף את המוסדות הדמוקרטיים, במטרה לפגוע בהחלפה הלגיטימית של השלטון... ולחליש את כוחות השלטון האחרים, בעיקר את מערכת המשפט.״ ולמרות שטראמפ הפעיל את כל הארסנל שלו נגד השופטים - השם שלו אפילו לא עלה בפסק הדין. לא הזכירו אותו או את הלחצים. הוא פשוט לא רלוונטי להליך המשפטי. ומה קרה בסוף? מה שצריך. בולסונארו נכנס לכלא ל-27 שנים ו-3 חודשים. הרצוג אומר שישראל היא מדינת חוק ריבונית. יש לו הרבה מה ללמוד מברזיל לגבי המשמעות האמיתית של הביטוי.