roman bronfman

שלט אחד מעל כביש 6 שאומר הכל!

קטסטרופה מדינית מחיר של השארתו של ביבי בשלטון

עלאא חאלד סביח נרצח הלילה בידי מתנחלים בכפר תייסיר. הוא הנרצח ה 9 בידי מתנחלים תחילת מרץ.

באמת בחשאי , אה?

ליגה של חברים של ביבי: עזרה לאיראן!

התקיפה בביירות אחרי הכרזת הפסקת אש היא ניסיון בוטה של ביבי להמשיך בהתלקחות במזרח התיכון. אי אפשר להבין זאת אחרת. זה או מלחמה או המשך המשפט ובית הסהר.

ביבי חייב מלחמות נצח - או ללכת לבית הסהר

רשימת האשמים בהפסקת האש: 1. השמאל. 2. בג"צ. 3. דונלד טראמפ. 4. דדי ברנע. 5. אייל זמיר. 6. יצחק עמית. 7. גלי בהרב-מיארה. 8. הטייסים הקפלינסיטים. 9. אל-ג'זירה 12. 10. עמנואל מקרון. 11. עמנואל אלבז-פלפס. 12. נפתלי בנט. 13. דימיטריוס איטודיס. 14. אביחי שטרן. 15. גיא פלג. 16. מנסור עבאס. 17. יאיר לפיד. 18. ג'ארד קושנר. 19. תושבי קרית שמונה. 20. מוחמד שהבז שריף. 21. שריף הילד הדרוזי. 22. גדי איזנקוט. 23. מסעוד פזשכיאן. 24. איתן דוידי. 25. ברק סרי. 26. רני רהב. 27. תומר בר. 28. יאיר גולן. 29. בן כספית. 30. נעים קאסם.

40 יום אנחנו נלחמים כתף אל כתף עם האמריקאים. ואז יו״ר הועדה ל״בטחון לאומי״ מצייץ את זה. ראש ממשלה סביר היה מפטר אותו עוד לפני צאת החג.

המלחמה נגד איראן לא רק לא היטיבה עם ישראל, מזרח התיכון וארה״ב, אלא החמירה את המצב של אי ווודאות, חוסר יציבות ובריתות מדיניות-צבאיות מתפוררות, גם במזרח התיכון וגם באירופה וארה״ב. הזוג הקשישים ממורמרים - ביבי טראמפ הורידו אותנו עוד 2 מדרגות לכיוון הגיהנום.

העוויותיו של הכת השולט בישראל: ראשי הכנסת נופשים בבתי מלון באילת, בעוד אזרחי המדינה נהרגים תחת הפצצות איראן — משפחות שלמות. באותו זמן מובילים מקלטים פרטיים ליהודים פגאנים להר מירון (קברי צדיקים) — בעוד שלמחצית מאוכלוסיית המדינה כלל אין מקלטים.

Гримасы правящего клана в Израиле: Главы Кнессета отдыхают в гостиницах Эйлата, а граждане страны гибнут под бомбами Ирана целыми семьями. В это же время завозят частные убежища для евреев язычников на гору Мирон (могилы старцев) - причем у половины населения страны убежищ нет.

מיני שרה?

אחרי השקרים של @IL_police @Dovrut_Police ופיקוד העורף אמש בבגץ, יצאה היום @ayeletkatzir10 לסניף איקאה בראשון לציון. היא לא מצאה קפסולות של 50 איש היא אפילו לא מצאה פרשים, שוטרי יס"מ או מכתזיות. והיא תוהה - הדם של הקפלניסטים סמוק יותר???

זעקת סבתא ראש הממשלה מחריב ישראל והזמנים.  יום הדין שלך קרב ובא. ב־7 באוקטובר הפקרת ורצחת את המשפחה שלי. את תמרי וג׳ון ואת שלושת הנכדים שלי, ארבל, שחר ועומר ואת סבתא קרול. משפחת סימן טוב–קדם💔 החרבת לנו את הבית. הפכת את המדינה לסדום ועמורה ואת מועדי ישראל לימי אבל ויגון. שדדת את חירותנו, את עתיד ילדינו ונכדינו, שדדת את ערכינו, שדדת את תורתינו. לא תהיה לך מנוחה. כל המכות שהבאת על ישראל לא יפסחו על דלתך ודלתות שרי הממשלה העבריינית שלך. זעקות השבר שלי יפרקו אותך וישרפו את נפשך.   דם ילדיי ונכדיי זועק מהאדמה. ״ראש הממשלה לא יחמוק מהדין.  ראש הממשלה ישלם על כל פשעיו במהרה בימינו, בעגלא ובזמן קריב.  ונאמר אמן״.

שאפו @NaorNarkis

עצוב

עולם הקונספירציה ממערב (טראמפ בבית חולים ומצבו קריטי) פוגש את ההפוגה בהפצצות איראניות (אצלנו) ממזרח. דעתכם?

מכתב של יורד מהארץ. אני עומד בנתב״ג, והדבר הכי כבד כאן זה לא המזוודה. השקילה עברה חלק, 22.8 קילו של חיים מקופלים בתוך פלסטיק קשיח. בגדים לחורף אירופאי, אלבומים שאי אפשר היה לזרוק, ושקית אחת של במבה לדרך, כי אי אפשר להיגמל מהסם הזה בבת אחת. אבל המשקל האמיתי, זה שגורם לי בקושי לנשום, הוא המשקל של הבגידה. לא הבגידה שלי במדינה-אלא הבגידה של המדינה בי. תמיד אמרו לנו ש״אין לי ארץ אחרת״. גדלנו על זה, שרנו את זה בטקסים, האמנו בזה כשרצנו על הג׳בלאות. אבל בשנתיים האחרונות, המשפט הזה הפך מאקסיומה לאיום. ״אין לך ארץ אחרת? יופי, אז אתה שבוי שלנו. תאכל את מה שאנחנו מבשלים, תשלם את החשבון, תספוג את היריקות בפרצוף, ותגיד תודה שאתה חי״. אז זהו, שאני לא רוצה רק ״לחיות״ במובן של דופק ונשימה. אני רוצה לחיות בלי לפתוח את הטלפון בבוקר בהתקף חרדה. אני רוצה שהילדים שלי לא ידעו להבדיל בין ״בום של יירוט״ ל״בום של נפילה״. אני רוצה להפסיק להרגיש פראייר. פראייר שמשלם מיסים לממשלה שבוזזת אותו, פראייר שעושה מילואים בזמן שאחרים רוקדים על הדם שלו באולפנים, פראייר שמתעקש להיות דמוקרט במדינה ששכחה מה זה אומר. חברים שואלים אותי ״איך אתה יכול לעזוב עכשיו?״. התשובה היא שאני לא עוזב ״עכשיו״. אני עוזב כבר שלוש שנים. עזבתי קצת כשהעבירו חוקים הזויים, עזבתי עוד קצת כשהפקירו את החטופים, ועזבתי סופית כשהבנתי שהרעש הזה בראש שלי, הזמזום התמידי של דאגה וכעס, הוא לא גזירת גורל. הוא רעל. ואני חייב ניקוי רעלים כדי להציל את המשפחה שלי. יש בזה משהו ציני, אני יודע. ללכת לחיות במקום שבו הצרות כתובות בשפה שאתה לא מבין, אצל אנשים מנומסים מדי שלא יבינו לעולם מה זה ״אחי״ ומה זה צפירה ביום הזיכרון. אני אהיה שם הזר, המהגר, זה עם המבטא. אבל לפחות שם, כשאני אלך לישון, אני אדע שאף שר לא מתכנן לי על הבוקר עוד כאוס מתוכנן היטב. השקט הזה הוא מצרך יוקרה שבישראל פשוט אזל מהמדפים. אני מסתכל על הדיוטי פרי. הכל רגיל, אנשים קונים בשמים כאילו אין מחר, והאירוניה היא שאולי באמת אין. אני אוהב את המקום הזה אהבה שורפת, חולה, אובססיבית. ודווקא בגלל שאני אוהב אותו, אני חייב ללכת. כי אם אני אשאר, האהבה הזאת תהפוך לשנאה, ואת זה אני לא מוכן להרשות לעצמי. אני לוקח את הדרכון. הוא נשאר בכיס הפנימי, קרוב ללב. אני לא זורק אותו. אני לא מוותר על האזרחות. להפך. אני שומר עליה כמו על נשק יום הדין. שידעו כולם, ושידעו גם אלו שיושבים שם למעלה בירושלים וחושבים שנפטרו ממני: אני אבנה חיים חדשים, אני אירגע, אני אשקם את הנפש. אבל ביום שיהיו בחירות, אני אעלה על המטוס הראשון חזרה. אני אעמוד בתור, ואני אשים את הפתק שלי. אני אחזור להצביע, לא בשביל לנצח אותם, אלא בשביל הסיכוי הקטן, השברירי, שיום אחד המקום הזה יחזור להיות בית שאפשר לחיות בו, ואז אולי, רק אולי, אני אוכל לחזור באמת.