Avner Vilan@avner_vilan
בימים האחרונים אני שומע שמתחילים "להזיז את השער" ולשנות את ההגדרות של מהי בעצם איראן גרעינית. כל מיני קשקושים כמו "הסכנה היא רק בנשק מבצעי, לא בפיצוץ מתקן במדבר", או "יכולת להעשיר ל-90 אחוז תמיד היתה להם".
אז בואו נעשה סדר. מבטיח שיהיה פשוט, אבל חייבים להסתכל למציאות בעיניים ולא לעשות לעצמנו הנחות.
יש כמה רמות בסיכון של איראן גרעינית:
שליטה בטכנולוגיית העשרה ונשק ← חומר בקיע ← פיצוץ "מתקן גרעיני" ← נשק מבצעי ← ארסנל גרעיני ← שימוש בנשק נגדנו.
שליטה בטכנולוגיית העשרה ונשק: בגדול יש להם מאמצע שנות ה-2000. את השלב הזה כבר עברנו.
חומר בקיע: זה לב העניין.
תחת ה-JCPOA הם היו רחוקים שנה מהשגת חומר בקיע לפצצה ראשונה. הותר להם לצבור לא יותר מ-400 ק"ג בריכוז של כ-3%, כשכל כמות מעבר לכך מוצאת אל מחוץ למדינה, והיה מנגנון פיקוח בינלאומי קפדני של סבא"א.
בעקבות הפרישה מהסכם הגרעין קרו שני דברים משמעותיים.
הראשון הוא שאיראן הרחיבה את מתקני ההעשרה בנתנז ובפורדו, והתחילה להעשיר כמויות של חומר בצורה תעשייתית, עד שביוני 2025 הם צברו כ-450 קילו של אורניום ב-60 אחוז, שזה חומר שנמצא 99% מהדרך ל-11 פצצות אטום. בנוסף יש גם 130 קילו ב-20 אחוז שיספיקו לעוד פצצה וקצת. רובה המוחלט של עבודת ההעשרה שהתבצעה מאז פרישת ארה"ב מההסכם ב-2018 שימשה לצבירת החומר הזה. 450 קילו אולי לא נשמע הרבה, אבל כדי לייצר כמות כזו נדרשות תשתית העשרה תעשייתית משמעותית ושנים ארוכות של הזנת אורניום באופן רציף לאלפי צנטריפוגות במקביל.
הדבר השני שקרה הוא שמעבר לפיקוח על האורניום ועל מתקני ההעשרה, הסכם הגרעין שם על איראן חובות פיקוח וציות הרבה יותר חמורות מאשר על מדינה "רגילה", בגלל חוסר האמון באיראנים מצד הקהילה הבינלאומית. על פי האמנות הבינלאומיות חובת הפיקוח היא רק על חומר שמוזרם לצנטריפוגות, אבל בהסכם הגרעין היה גם פיקוח על ייצור חלקי צנטריפוגות באיראן. בעקבות פרישת ארה"ב מההסכם הפיקוח הזה הופסק, והמערב איבד את היכולת לעקוב אחרי הצנטריפוגות המיוצרות. כלומר, יש מאות אם לא אלפי צנטריפוגות שאנחנו לא יודעים לומר היכן הן נמצאות, והן יכולות לשמש לבניית אתר העשרה חשאי קטן.
השורה התחתונה היא שערב "עם כלביא", איראן היתה במרחק של ימים מהשגת חומר בקיע לפצצה ראשונה, ושבועות מהשגת חומר לארסנל של 12 פצצות, והיו לה מפעלי העשרה ממוגנים שבהם יכלה לבצע זאת. "עם כלביא" מנע את הפריצה המיידית של איראן לפצצה, כי הוא השבית את מתקני ההעשרה התעשייתיים, אבל הוא השאיר בידה את החומר המועשר, מאות אם לא אלפי צנטריפוגות, את הידע, ובעיקר את המוטיבציה לפתח נשק.
כל עוד יש לאיראן את האורניום המועשר, הם לא חייבים אתרים תעשייתיים גדולים וממוגנים כמו נתנז ופורדו. הם יכולים לבנות מתקן העשרה חשאי קטן, עם שתיים או שלוש קסקדות. מתקן כזה אפשר להכניס בחצי אולם ספורט. גם לבנות אותו לא יהיה אירוע מורכב. זה אירוע של נניח חצי שנה: יש להם את הצנטריפוגות ואת הידע, אבל עדיין צריך לבנות מתקן כזה. ואז, בהנחה שמדובר ב-200 עד 300 צנטריפוגות מדור מתקדם, הם יכולים להעשיר חומר לפצצה תוך כחודש במתקן כזה.
אם הם היו צריכים להתחיל מאפס, זה היה לוקח להם בערך שנתיים לכל פצצה במתקן העשרה קטן. זה תרחיש פחות ריאלי.
הנחת העבודה שאנחנו נדע לאתר בניית מתקן כזה היא מאוד מסוכנת. נכון, הכיסוי המודיעיני שלנו באיראן פנטסטי, אבל הוא לא הרמטי לחלוטין. ייתכן גם שנראה אינדיקציות למתקן כזה אבל לא נבין מה אנחנו רואים, כפי שגם נתניהו הודה בנאום המפורסם שלו באו"ם שקרה עם המתקן הגרעיני בפורדו. גופי המודיעין המערביים ידעו על קיומו, אבל לא הבינו שמדובר באתר העשרה ממוגן. ואם זו הנחת העבודה שלנו, מי יודע להבטיח שמתקן כזה לא הוקם כבר, ושמרגע שהם מצליחים להסיט חלק מהחומר, תוך חודש כבר יש להם חומר לפצצה ראשונה?
במילים אחרות, כשאנחנו אומרים שייקח להם כחצי שנה לבנות אתר חשאי כזה, אף אחד לא אומר שחצי השנה הזו לא התחילה לפני שנתיים, או שנה, או אחרי "עם כלביא", ובעצם אנחנו כבר נמצאים במקום מאוד מאוד מסוכן שבו האיראנים יכולים להעשיר את ה-60% ל-90%.
לכן מטרת העל היא להוציא את כל האורניום המועשר מאיראן. לא חלק. בלי ש"לא ימצאו חומר שנקבר תחת ההריסות" או "התאדה", אלא שכל גרם יהיה בחוץ. כל 40 קילו ב-60 אחוז שלא יוצאים מאיראן שקולים לפצצה גרעינית אחת.
נקודה חשובה נוספת היא שחומר גרעיני משאיר עקבות פיזיקליות, והוא בלתי ניתן להסתרה. אם התבצעה העשרה, או אפילו אחסנה של חומר במקום מסוים, אפשר יהיה למצוא שאריות שלו גם לאחר שנים רבות. פקחי סבא"א מומחים בזה, ואף עשו בדיקות כאלה שהפלילו אתרים חשאיים ששימשו את איראן בתוכנית "אמאד" בתחילת שנות ה-2000, יותר מ-15 שנה לאחר מכן.
לכן, לאורך השנים, הקו האדום היה השגת חומר בקיע לנשק. אני מתחיל לשמוע קולות תבוסתניים שאומרים שלאיראן כבר דה פקטו יש את היכולת להשיג אורניום ב-90 אחוז, ושאי אפשר יהיה למנוע את זה. אם אנחנו מוותרים ומודים שאיראן השיגה, או יכולה להשיג, את החומר, וצריך לעבור לקו ההגנה השברירי הבא, מדובר בכישלון מהדהד. ההנחה שנדע למנוע את הצעדים הבאים, או שהם פחות גרועים ממה שנדמה, היא מסוכנת מאוד ועלולה להביא לכך שאנחנו נשלם את כל המחירים.
פיצוץ מתקן גרעיני
מתקן גרעיני זה המינימום שצריך כדי להפוך את החומר הבקיע למשהו שמתפוצץ בבום גדול. זה יכול להיות בניסוי גרעיני בלב המדבר, או בבניית פצצה בסיסית שניתנת להטלה ממטוס או בשינוע יבשתי או ימי. בארכיון הגרעין שהמוסד גנב גילינו שהאיראנים התחילו להתכונן לניסוי גרעיני עוד ב-2003, אז זה לא יפתיע אף אחד אם הם ינסו שוב ב-2026.
הפעולות הנדרשות כדי לקחת את החומר המועשר ולהפוך אותו לפצצה, או ל"מתקן" בסיסי, הן רצף של תהליכים כימיים והנדסיים לא מאוד מסובכים. נדרש ידע בהמרה חוזרת, במטלורגיית אורניום, בחנ"מ ובניפוץ מדויק, במקורות ניוטרוניקה ובחישובים. אם לוקחים מספיק ספיירים, ולא רוצים שהמתקן יהיה עמיד במיוחד או יעיל במיוחד, אפשר לעשות את זה תוך חצי שנה עד שנה גם אם מתחילים מאפס. הטענה כאילו בחיסול המדענים ישראל חיסלה את הידע האיראני בנושא היא אופטימית ומשוללת יסוד במציאות. באיראן יש מספיק פיזיקאים מוכשרים שיודעים לעשות את זה.
המעקב אחרי פעילות כזו קשה מאוד. יש לה מעט מאוד מאפיינים אינדיקטיביים, ואם אין קצה חוט מודיעיני שממנו יודעים להתחיל לחקור, זו התארגנות שקל יחסית לפספס.
דרך אגב, את הזמן הזה לא צריך לספור מהרגע שבו יש כבר חומר בקיע. לאורניום טבעי יש אותן תכונות פיזיקליות כמו לאורניום מועשר, ואפשר לבצע עליו את רוב התהליכים המקדימים. כך שמהרגע שיש חומר ב-90 אחוז, אפשר תוך שבועות קצרים לייצר פיצוץ גרעיני במדבר.
יבואו מי שיגידו: אבל זה לא נשק מבצעי. זה לא סוף פסוק. זה לא אומר שאיראן גרעינית.
ואני אגיד: בולשיט.
ביום שבו איראן מקיימת ניסוי גרעיני במדבר, אף נשיא אמריקאי לא יהיה מוכן לקחת את הסיכון ולתקוף אותה. לא דונלד טראמפ, ובטח שלא מי שיחליף אותו בעוד פחות משלוש שנים. תראו מה קרה עם צפון קוריאה, שאפילו אחרי ניסוי לא מוצלח הקנתה לעצמה חסינות מתקיפה אמריקאית.
באותו היום גם ייפתחו או יואצו תוכניות גרעין צבאי בסעודיה, במצרים, באמירויות ובטורקיה, ויהפכו את המזרח התיכון לשכונה גרעינית בתוך שנים ספורות.
ודבר אחרון: טיל איראני הוא התרחיש הכי אינטואיטיבי, אבל ממש לא היחיד. מי יודע להבטיח שאם הם ירצו לפגוע בנו, הם לא ינסו לשנע פצצה כזו באופן ימי או יבשתי ולהכניס אותה לישראל במכולה, משאית או יאכטה?
נשק מבצעי
השלב הבא הוא נשק מבצעי שאפשר לשים על טיל ולשלוח הנה בצורה אמינה. נכון שהרבה יותר קשה לבנות נשק מבצעי ואמין מאשר רק לפוצץ מתקן. הפגיעה במדענים שחיסלנו יכולה להאריך את הזמן לבניית ראש קרב גרעיני שאפשר להרכיב על טיל, נניח משנה לשנתיים וחצי או שלוש, אבל גם פה אנחנו לא יודעים מתי השעון הזה התחיל לרוץ.
האם קבוצה חשאית כזו, מנותקת מספנד, התחילה לפעול עם היציאה של האמריקאים מהסכם הגרעין? עם בחירתו השנייה של טראמפ לנשיאות? אולי אחרי "עם כלביא"? אולי עכשיו, בעקבות הסיבוב האחרון, הם יקימו אחת כזו אחרי שילמדו היטב איפה אין לנו כיסוי מודיעיני ואיפה לא ידענו לפגוע? ואולי הם בכלל ינסו לרכוש נשק מוכן מצפון קוריאה?
ויש עוד לאן להתדרדר. אפשר לדבר על המעבר בין נשק בודד לארסנל, על יכולות נשיאה שונות, על מאזני אימה ועל יכולות מכה שנייה, אבל זה ממש לא אזור שאנחנו רוצים להגיע אליו.
את רוב המחירים של נשק גרעיני בידי איראן אנחנו נשלם כבר ברגע שהם יפוצצו את הניסוי הגרעיני הראשון, לא רק כשיהיו להם עשרות ראשי נפץ מזוודים.
אפשר לנהל דיון על איך נכון להתנהל קדימה, ומה היו האלטרנטיבות ההיסטוריות, אבל בואו קודם נסכים על העובדות.
כל עוד האורניום באיראן, משטר האייתוללות נמצא קרוב באופן מסוכן להשגת פצצה ראשונה, והם יוכלו לעשות את זה בלי שנדע. לסמוך על המודיעין המדויק שלנו לאורך זמן, שידע לפקח ולגלות חריגות, זה הימור מסוכן מאוד.
לא ניתן למשכתבי ההיסטוריה להפחית מהאיום הזה, או לספר לנו שאין מה לדאוג כי הם עדיין לא בנשק מבצעי מזווד על טיל.
עכשיו צריך לוודא שהמהלך המדיני המשלים מוציא את האורניום הזה החוצה. את כולו.
ולא פחות חשוב, חייבים להסתכל למציאות בעיניים ולהודות שהמדיניות של נתניהו לאורך השנים הביאה אותנו למצב הזה. בגלל היציאה מהסכם הגרעין והתעלמות מוחלטת מפעולה משמעותית נגד הגרעין האיראני בין השנים 2018 ל-2025, האיראנים יכלו להתקדם ולצבור כל כך הרבה חומר. ביטלנו הסכם שהגביל את ההעשרה שלהם אבל לא עצרנו את ההתקדמות שלהם כשזה עדיין היה קטן. כמו מול חמאס בעזה, הדיון אם העירו אותו לפנות בוקר הוא לא מעניין. אז גם אם עכשיו ניצלנו ברגע האחרון ותקפנו ביוני, חובה לשאול גם איך לעזאזל הגענו למצב שבו הם כל כך קרובים, ולהודות שהסכנה עדיין לא חלפה.
המצב הוא כזה שאנחנו לא יכולים לפרק את היכולות שלהם באופן צבאי גם היום בלי לשלם מחיר גבוה מאוד במבצע קרקעי מסובך, שאני עדיין לא רואה שקורה. האם נדע לתרגם את ההישגים הצבאיים להישג מדיני של הוצאת החומר ומניעת העשרה משמעותית למשך שנים ארוכות, ולא להסתפק בסיסמאות ריקות? עיניים על הכדור.