Alex Rif

@RockiHe כשלא הכירו את השם שלי הייתי אומרת, נו כמו של שורה אובארוב. גיבור ילדות שמי

בכיתה ג' הגיע אלינו לכיתה עולה חדש מבריה"מ, ושבוע אחרי זה פרצה מלחמת המפרץ. המורה נעמה ביקשה כמה ילדים ללכת לבקר אותו בבית, לראות שהוא מסתדר ולעזור עם העברית. אחרי שלא היו מתנדבים - אני, שחר המכביסט וגידי שעורה בעין נודבנו למשימה >

תראו איך מעבירים את תפקיד המאמן רבני הערים בירושה: מאב לבן, ממפלגת ש״ס למפלגת ש״ס. לו זה היה קורה בכל תחום אחר במדינה היינו מזדעקים. פה - דממה

סוף סוף הוגש כתב אישום נגד מקסים. אחרי שעמד בראש חוליה שעקצה קשישים דוברי רוסית במאות מיליוני שקלים, ונעצר לפני כמה שבועות - הוא יידרש לתת את הדין על מעשיו. אבל הסיפור לא נגמר כאן. לפחות שלושה שותפים נוספים פעלו איתו – והם עדיין חופשיים. שניים מהם נעצרו ושוחררו. אחת כלל לא נעצרה. למרות זאת, קיימות עדויות של קשישים שזיהו אותם באופן ברור. חמור מכך - מאז פרוץ המלחמה הם ממשיכים לפעול, ומנצלים את המצב כדי לעקוץ קשישים נוספים. הגיעו אלינו פניות על מקרי עוקץ שמסתכמים בכחצי מיליון שקלים- איפה הכסף הזה?? המצב הזה לא יכול להימשך. כולם חייבים לעמוד לדין ולשבת מאחורי סורג ובריח. @IL_police

בשבוע שבו אסף רפופורט @assaf_rappaport רוכש את ערוץ 13, אני רוצה לעצור רגע ולדבר על המתעשרים החדשים - הישראלים הצעירים שעשו אקזיט. אלה שעבדו קשה, כמעט באובססיה, האמינו ברעיון שלהם גם כשאף אחד אחר לא האמין - והצליחו להפוך אותו למציאות, ולמיליונים, כמעט בן רגע. לאחרונה אני פוגשת יותר ויותר כאלה, בעיקר דוברי רוסית וזה דור יוצא דופן. לא רק בגלל ההצלחה הכלכלית - אלא בגלל מי שהם: שילוב נדיר של מצוינות, משמעת עבודה קיצונית, ותחושת שייכות עמוקה, בלתי מתפשרת, לישראל. קודם כל - הם כאן כדי להישאר. גם אחרי יותר משנתיים של מלחמה, גם כשהמציאות כאן מורכבת, גם כשהם יכולים להרשות לעצמם לחיות ולהעביר את עסקיהם כמעט לכל מקום בעולם - הם בוחרים בישראל. לא כברירת מחדל, אלא מתוך החלטה. זה הבית שלהם, והם לא מחפשים תכנית יציאה. ודבר שני - הם לא רק מצליחים כאן, הם מושקעים כאן. באמת מושקעים. אכפת להם מהקהילה שממנה הגיעו, מהעיר שבה גדלו, מהחברה שסביבם. וכשאני אומרת “אכפת להם”, אני לא מתכוונת רק לפילנתרופיה קלאסית. אני מתכוונת למעורבות עמוקה יותר - כזו שמבקשת לשנות מציאות: מאבק בעוקץ קשישים, התמודדות עם גזענות כלפי ילדים, סיוע לניצולי שואה לצאת ממעגל העוני, הנגשת זכויות, ושילוב הסיפור של הווטרנים ושל יהדות ברית המועצות בתוך הנרטיב הישראלי ובתכניות הלימודים. הם לא מפחדים להיתפס “מגזריים”. להפך - הם מבינים שקהילה היא כוח. שהם עצמם צמחו מתוך קהילה, ושלהחזיר אליה זו לא חולשה אלא אחריות. אכפת להם גם מהמקום שבו גדלו - מהפריפריה, מהפערים, מההזדמנויות שלא היו שם מספיק. הם משקיעים בתכניות שמחזקות ערים, שמייצרות מוביליות חברתית, שפותחות דלתות - למשל לבנות שרוצות ללמוד הנדסה גם כשנקודת הפתיחה שלהן נמוכה יותר. אבל הם לא עוצרים שם. יש להם גם תפיסת עולם אזרחית ברורה: מחויבות עמוקה לעתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הם רוצים יהדות משמעותית, מחוברת, אבל לא כזו שמדירה או מוחקת. והם רוצים מדינה ליברלית, עם שלטון חוק חזק, יציב והוגן. והם מוכנים לא רק לדבר על זה - אלא להשקיע בזה משאבים אמיתיים. וזה אולי הדבר הכי מרשים: האנשים האלה הגיעו לכאן כילדים - עם הורים, עם מכולה של רהיטים, ועם הרבה אי-ודאות. הם גדלו עם תחושת זרות, עם רצון להוכיח, להשתייך, להתקבל. והיום - הם לא רק חלק מהסיפור הישראלי, הם עוזרים לכתוב אותו מחדש. הם בונים כאן עתיד כאילו נולדו לתוכו - עם ביטחון, עם גאווה, ועם תחושת בעלות מלאה. המדינה הזו היא שלהם. והם מתנהגים בהתאם. אני גאה להיות חלק מדור של ישראלים עולים שלא רק הצליחו - אלא בחרו להשקיע את ההצלחה שלהם כאן, בבית. רכישת ערוץ 13 היא לא אירוע נקודתי - היא סימן. וכנראה, רק ההתחלה. צילום: עומר הכהן

@bumerit1000 @LeumiUS בנקאי עד הבית הוא מהלך מסוכן מאוד, יעודד את עוקצי הקשישים שגם ככה מתחזים לנציגי בנק ועובדים על אוכלוסיות חלשות וגונבים כסף. אם עושים מהלך הנגשה משמעותי חייבים להגן במקביל על אוכלוסיות חלשות ופה לא עושים שום דבר כזה

@AlexRif3 @LeumiUS עדיין, הם עשו מהלך יפה מאוד. כמו כן הם גם מפעילים בנקאי עד הבית לבני 80 פלוס. בנקים אחרים לא עשו משהו שמתקאב לזה. Saying that- כלקוחת לאומי, הייתי שמחה לפחות פרסום ויותר לקהילה. בטח עם הרווחים המטורפים של הבנק.

פרסומת בפריים טיים: כ-4 מיליון ש"ח. קמפיין חוצות: עוד כ-4 מיליון. סיוע אמיתי ל-1,000 קשישים: רק מיליון ש"ח. כשבנק מוציא יותר מפי-4 על המיתוג מאשר על העשייה, זה לא פילנתרופיה, זה אופורטוניזם במעטפת של אחריות חברתית. ציני ומקומם. @LeumiUS

זמין בכל הפלטפורמות: יוטיוב bit.ly/3OXFoL3 ספוטיפיי bit.ly/4loLbFB אפל bit.ly/3Nep5J6

"עלינו מרוסיה עם המון ארגזים של ספרים. גדלתי באשקלון כילדת פריפריה, ולמרות שהייתי במגמת מחשבים לא היה לי מחשב בבית, ובניגוד לכל מי שמסביבי בהייטק - לא הייתי ב-8200 ולא הגעתי עם רשת קשרים מוכנה. התחלתי ב'מינוס 100', והדרך לצמרת לא הייתה מסלול ישיר, היא הייתה רצופה ב'כישלונות מפוארים' כאלה שלא תמצאו אצלי בלינקדאין." יוליה, היום דמות מובילה בהייטק ומייסדת קרן הון-סיכון Circle Square Ventures, נושאת איתה את אותו "דרייב סובייטי" מוכר - זה שלא מאפשר לעשות חצי עבודה, זה שדוחף אותך להיות הכי טובה בחדר, גם כשהתנאים ההתחלתיים נגדך. היא עברה בסטארטאפים מבטיחים ובחברות ענק, אבל תמיד שמרה על המבט של מי שיודעת ששום דבר לא מובן מאליו. אפילו אחרי ה-7 באוקטובר, כשהעולם עצר מלכת, יוליה בחרה להמשיך להשקיע מיליונים בטכנולוגיה ישראלית. לא רק בגלל המספרים, אלא בגלל האמונה העמוקה שדווקא כאן צומחת היזמות הכי חזקה. בפרק החדש של 99 זה לא 100, צללנו עם יוליה לשיחה כנה וחשופה על מה שקורה מאחורי הקלעים של עולם הון-הסיכון. דיברנו על הילדות באשקלון שעיצבה את מי שהיא היום, על החשיבות של חוסן מנטלי, ועל איך היא מלמדת את הבן שלה, רק בן 6, את השיעור הכי חשוב לחיים: מי שלא מוותר - פשוט יצליח מחר. זה פרק על התפתחות אישית ללא הפסקה, על האומץ לעזוב את ה"נוח" בשביל ה"נכון", ועל אישה אחת שמוכיחה שהייטק זה לא רק קוד - זה בעיקר אנשים והסיפור שהם מספרים על עצמם. 99 זה לא 100 - פרק חדש עם יוליה קגן. לינק בתגובה הראשונה. 👇

טקסט חולני שכל מטרתו לחולל סערה. לכתוב על הרג בשוגג של ילדים בני 5 ו-7 שהם מחבלים שחוסלו זו קהות חושים. אין בזה שום אנושות. אין בזה פטריוטיות ולאומיות, זה לא עוזר לחיילים. זה לא עוזר למדינה. תחשבו כמה דלק זה נותן לאויבי ישראל, שכלי תקשורת שמזוהה עם הממשלה, במידה כזו או אחרת, מכנה ילדים בני 5 ו-7 שנורו בשוגג כמחבלים שחוסלו. לא צריך את טאקר וקנדיס. יש לנו משמיצי ישראל כחול לבן. עכשיו מה מטורף פה? אם ב״הארץ״ יתפרסם שישראל הוציאה להורג שני הורים פלסטינים ואת שני ילדיהם - בערוץ 14 היו עושים עליהם חגיגה של שבוע, על כך שהם מוציאי דיבת הארץ.

מאז שהתחילה המלחמה הגיעו אלינו יותר מ-7 מקרי עוקץ - שמנצלים את מצב המלחמה, מבהילים קשישים שאם הבית ייפגע מטיל כל הכסף לא מבוטח, לכן אסור להם להחזיק מזומן - ופשוט ממשיכים לגנוב. אנחנו יודעים בוודאות שלפחות חלק מהעוקצים נעשו על ידי אותה חוליה בת 4 אנשים, ש-3 מהם נעצרו לפני כמה שבועות ובמקום להחזיק אותם במעצר - המשטרה ובית המשפט פשוט שחררו שניים מהם ויחד עם השלישית שלמרות שזוהתה לא נעצרה, הם ממשיכים לגנוב! אני באמת לא מצליחה להבין איפה משטרת ישראל ולמה היא פועלת כל כך לאט ומי יחזיר לקשישים המסכנים האלה את הכסף או את הבריאות הנפשית שלהם. אנחנו לא יודעים למה אבל נשמח לקבל תשובות פה מנציגי המשטרה - למה פושעים שיש עדויות, יש קשישים שזיהו אותם בוודאות שעקצו מהם עשרות אלפי שקלים - איך הם לא במעצר. למה כשהמשטרה רוצה, היא יודעת להחזיק במעצר במשך שבועות על דברים הרבה יותר קטנים - וכאן היא פשוט משחררת שני פושעים שממשיכים לגנוב. אחד מהם, מקסים - היום צפוי לעמוד בפני הארכת מעצר. ואין לנו מושג, אולי גם הוא ישוחרר כמו השניים הקודמים. אנחנו הפכנו לגוף חוקר, יש לנו 34 עדויות של קשישים מהחצי שנה האחרונה שלרבים מהם יש תמונות ממצלמות אבטחה של הפושעים. למה לא מפרסמים בצורה נרחבת בכלי התקשורת את התמונות שלהם? למה אנחנו עמותה צריכים להתעסק בזה ולא המשטרה? @IL_police

לאחרונה קיבלנו פניות מדאיגות על תקלה חוזרת: אנשים מפקידים מזומן בכספומטים שנראים תקינים לחלוטין, אבל הכסף לא משתקף בחשבון. מכאן מתחיל כדור שלג מתסכל: פינג-פונג בירוקרטי: הבנק בודק לאט, בזמן שהתשלומים ממשיכים לרדת. הבור הכלכלי: החשבון נכנס למינוס, חורגים מהמסגרת, והבנק גובה ריביות על טעות שלו. אנחנו בודקים אם מדובר בתופעה רחבה. נתקלתם במקרה כזה לאחרונה? ספרו לנו בתגובות או בפרטי - באיזה בנק זה קרה ואיך זה נפתר בסוף? עזרו לנו להבין אם זו "שיטת מצליח" חדשה. שיתוף שלכם יכול לעזור לאחרים!

לאחרונה שוחחתי עם אחת האימהות שחברות ב"מטה המשפחות נגד גזענות", היא שיתפה אותי בתחושות הקשות שליוו אותה מאז פרצה המלחמה ב-2023. הילדים שלה היו אז בסך הכל בכיתות א' ו-ג', והפחד ששיתק אותם היה כל כך עמוק שהיא פשוט לא יכלה לשלוח אותם לבית הספר. כדי לשמור על השפיות שלהם ועל ביטחונם הנפשי, הם החליטו לטוס לכמה חודשים לגאורגיה, להתאוורר ולחזור כשיירגע המצב. כשחזרו לארץ, היא ציפתה לקבלת פנים רכה, אבל המציאות הייתה כואבת. היא סיפרה לי איך המורה, מול כיתה שלמה של ילדים שהכירו את הבת שלה בקושי חודש לפני המלחמה, התחילה לתשאל אותה בטון מזלזל ומשפיל: "למה לא באת לבית הספר? איפה היית? מה, ישבת כל הזמן הזה בגאורגיה?". המורה הזו, שמעולם לא הרימה טלפון לשאול לשלום הילדה כשהייתה חסרה, נתנה באותו רגע "אור ירוק" לכל הילדים בכיתה לצחוק על הבת שלה ולהפוך אותה למטרה ללעג. הסיפור הזה הוא פצע פתוח של הרבה עולים חדשים בישראל. לפעמים אנחנו מצפים מהם להפגין פטריוטיות וחיבור מיידי למדינה בזמן מלחמה, בדיוק כמו צברים שחיים כאן דורות, אבל שוכחים שהמציאות שלהם מורכבת הרבה יותר. הם הרי נמצאים בעיצומו של תהליך התאקלמות אינטנסיבי - לומדים שפה, מחפשים עבודה ובונים רשת חברתית מאפס. עבורם, המלחמה היא לא "רק" אירוע לאומי, אלא עוד מאבק קיומי שנוסף על אלו שכבר קיימים, ולפעמים זה פשוט יותר מדי. כשאנחנו רואים משפחת עולים שלא מתחברת לזומים או בוחרת לנסוע לכמה חודשים כדי לנשום, אנחנו חייבים לעצור את השיפוטיות. כאנשי חינוך, כחברים וכשכנים, התפקיד שלנו הוא לא לבקר את הבחירות של ההורים או להביך ילדים מול הכיתה על המקום שבו הם היו. אנחנו לא יודעים איזה מטען רגשי הם נושאים איתם. הדרך היחידה לעזור למשפחות האלו להרגיש באמת בבית, במיוחד בתקופות כאלו, היא פשוט להושיט יד, לחבק ולהציע תמיכה ללא תנאי. בסופו של דבר, זה מה שיקבע אם הם ירגישו שייכים לכאן או ימשיכו להרגיש זרים. 🤍

מחר ייבחר רב עיר חדש לקריית אונו. שני מועמדים ראויים. שניהם תלמידי חכמים. שניהם יודעים לפסוק הלכה ולהאיר פנים לזוג שמגיע לרישום נישואין. אבל רק אחד מהם ייבחר, וספויילר קטן, זה לא יהיה הרב רואי מרגלית, סא"ל במילואים ברבנות הצבאית, שמשרת בצו 8 גם מחר, ביום הבחירות עצמו. זה יהיה המועמד של ש"ס. מפלגה שמהווה כשני אחוזים מתושבי העיר. כי בניגוד לסיסמה הידועה, ״הכובע לא קובע, והמעיל לא מועיל״, הכובע כן קובע. והמעיל כן מועיל. וגם הדיל כמובן. אבל מה שלא מועיל זה דווקא הצו 8. נשיאת הסייפא לצד הספרא. הרי קריית אונו נשלטת על ידי יש עתיד. אותה מפלגה שראשיה מדברים רבות על כך שאפשר לשלב בין צבא ותורה, על אפס פשרות בנושא שוויון בנטל. ובכל זאת, כשמגיע רגע האמת, נסגר דיל עם ש"ס מאחורי הקלעים. והרב שבוחר בנשיאה בנטל, תורתו נדחקת לקרן זווית. בשבוע שעבר בגבעתיים. מחר בקריית אונו. ובקרוב בתל אביב. אני לא כועס על ש"ס. הם עושים את שלהם, ועושים את זה נפלא. אבל חשבתי על זה בשבת. כשקראתי איך בפרשה התורה חוזרת שוב ושוב על חשיבות בגדי השרד של הכהן הגדול. ״אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן״. למה כל כך חשוב לתורה להתעסק בבגדים? כי התורה מכירה את עולם השקר שלנו. היא יודעת שהעין רואה ורק אז הלב חומד. שהחיצוניות פותחת את הדלת, ורק אחר כך, אם בכלל, נכנסת הפנימיות. כי הישראלי המצוי, זה שמתפלל באיזור השלוש פעמים בשנה ומתרגש מקידוש בליל שבת, מסתכל על הרב ורואה קודם כל - דמות. הוא צריך לראות זקן לבן, המבורג שחור, גלימה ארוכה. רק אז השקד במוח שלו נרגע ואומר לו: ״כן, זה רב אמיתי״. הרב הדתי-לאומי, עם הכיפה הסרוגה והחולצה הלבנה? הוא יכול להיות גאון בש"ס ופוסקים. הוא יכול לשרת מאות ימים במילואים. הוא יכול להיות זה שמלווה את החיילים ברגעים הקשים ביותר. אבל הוא לא נראה מספיק כמו רב. ואולי אף אחד לא מדבר על זה. כי מי אנחנו שנגיד לרבני הדת״ל איפה הבעיה. אבל בינתיים יש כאן בית מדרש שלם. עם תורה, עם ערכים, עם חיילים שמוסרים נפשם למען עם ישראל. שנדחק לקרן זווית. לא בגלל שהתורה שלו פחות עמוקה. לא בגלל שהרבנים שלו פחות ראויים. בגלל שהלבוש לא מדבר את השפה שהעין רוצה לשמוע לצד דילים שלא פעם נוגדים את האינטרס המקומי. אולי הגיע הזמן שגם רבני הדתי לאומי יספרו לשקד האחורי של המוח, את מה שהוא רוצה לראות. בגדי שרד לשרת בקודש. לא לוותר על מה שהם. לא להוריד את המדים. לא לזנוח את בית המדרש ולא את השירות. אבל כן לחשוב על כך שאולי בעלמא דשקרא, צריך לדעת לדבר גם בשפה של עלמא דשקרא. שאם רוצים שהתורה הדתית-לאומית תישמע, שהקול הזה יהדהד, שהרבנים האלה יוכלו להשפיע, צריך גם ללבוש בגדי שרד בבואם אל הקודש. אבל לא רק החיצונית אולי דורשת תיקון קל. אלא גם, ובעיקר הפנימיות. כי לא רק יש עתיד אשמה כאן. אלא עצם תפיסת נמיכות הקומה של הציונות הדתית, כשהובילה ויתור אחר ויתור על הרבנות לטובת מפלגת ש"ס. ההסכמה לדילים של ש״ס, לצד ויתור ארוך שנים על משרד הדתות, המחשבה שבני בתי המדרש של הרב קוק זצ״ל ושל מו״ר סבא הרב מרדכי אליהו זצ״ל פחות ראויים מבני בית המדרש החרדי. הם הסיבה לכך שכשמגיעים לבחור רבני ערים, אין לתורה הדת״לית יד על ההגה. המערכת כולה בנויה כך שש"ס תנצח גם במקומות שבהם יש לה שני אחוזים. זה לא קרה ביום אחד. זה נבנה לאט. דיל אחרי דיל. ויתור אחרי ויתור. כי מי שמוותר על תורתו. רבניו נדחקים לקרן זוית.

@danielamram3 קרה משהו. תפרסמו. חייבים לעשות כל מה שניתן כדי להוציא את האמת לאור בסיפור שלה

כעת ניתן לפרסם: שושנה סטרוק נמצאה ללא רוח חיים אתמול, יומיים לאחר שמצאה עורכת דין שתטפל בתלונה שלה, ושבועיים לאחר שכתבה ״אם יספרו לכם שהתאבדתי אל תאמינו״. שושנה העלתה אין ספור פעמים על הפגיעה המינית שעברה בילדותה על ידי הוריה, לטענתה הכל צולם וישנם סרטונים שניתן למצוא עם מעט חקירה משטרתית. (אח של שר בממשלה כתב היום בתגובה בפייסבוק ״היא הייתה כוכבת פורנו״) אך שום פעולות חקירה לא בוצעו, בעקבות כך שהיא סובלת מבעיות נפשיות, חלקן לדבריה כתוצאה מהפגיעה שעברה, קבעו במשטרה ובבית המשפט שתלונתה לא מבוססת ולכן לא זימנו לחקירה או לעדות אף אדם ובטח לא את האנשים שהיא התלוננה נגדם. אציין כי ברשותנו במערכת דניאל עמרם ללא צנזורה, ראיון שלם ומפורט שעשתה איתנו שושנה ז״ל, ואנחנו שוקלים לפרסמו בקרוב. נציין כי הוא לא פורסם עד כה לבקשתה שנחכה עד שיקרה משהו.

זה לא מקרי שבאותו שבוע שבו מקפיאים את פרסום שמו של האנס של שי-לי עטרי כי הוא "עלול להתאבד" - שושנה סטרוק, נפגעת פגיעות טקסיות שזעקה לצדק ולא קיבלה, הולכת לעולמה. כשבוחרים להגן על האנס מהשלכות מעשיו כדי שלא יפגע בעצמו, משאירים את הנפגעות לבד. כשמסרבים לחקור לעומק פגיעות טקסיות רק כי החשודים הם שרים ואנשי דת בכירים - משאירים את הנפגעות לבד. אני מעדיפה לחיות במדינה שבה האנס חושש לחייו, ולא הנאנסת. אני תובעת לחיות במדינה שדורשת צדק לקורבנות ולא משתיקה אותן, לא משנה כמה בכיר התוקף. מותה של שושנה חייב לטלטל אותנו: הגיע הזמן שנעשה עבורה במותה, את מה שלא הצלחנו לעשות בחייה.

זאת אני לפני 21 שנה. יום ראשון בבוקר, היום השנוא עלי בעולם - חוזרים לבסיס. אני מנסה לחייך בתמונה, אבל בפנים אני רק רוצה שזה ייגמר, ולא מספרת את זה לאף אחד. התגייסתי אחרי שנת שירות בקרית מנחם בירושלים, אחרי שנה של עצמאות ועבודה קהילתית. השנה הראשונה בצבא הייתה הקשה בחיי. טירונות במחנה 80, קורס מ"כים ואחר כך קורס קצינים. אני זוכרת שעות ארוכות של שמירה על הדיונות בזיקים, מסתכלת על האורות של אשקלון ומקנאה - הם שם, ואני פה. הייתי מקנאה אפילו בקשישים שחלפו ברכב לצד האוטובוס שלי בדרך לבסיס. הם היו חופשיים, ואני לא. בכיתי הרבה, אבל רק בשקט, בלילה, לתוך הכרית. כמעט לא היו לי חברות כי הרגשתי שאף אחת לא תבין, וכי לימדו אותי שאסור להראות חולשה. אז לא הראיתי. הייתי מצטיינת טירונות, עד כדי כך המסכה הייתה הדוקה. אבל לאט לאט הקליפה נסדקה. הימים הטובים היו ימי ההפניות. כל יציאה משערי הבסיס הייתה נשימה לרווחה. הייתי מחשבת את השעות שנותרו לי בחוץ כמתנה יקרה. היו לי מחשבות קשות, אבל היה לי מזל כפול: הראשון - שידעתי שלא יהיה לי אומץ לעשות דבר. השני - שהייתה לי הכתיבה. כתבתי שירים, כתבתי יומן. דיברתי עם עצמי, אבל לפחות הוצאתי את זה החוצה. היום אני יודעת לקרוא לזה בשם: הייתי בדיכאון. אבל לא העזתי לספר להורים שלי שום דבר ממה שעובר עליי. לא הייתי חיילת בודדה "על הנייר", אבל ההורים שלי בנתניה היו שקועים במלחמת הישרדות משלהם, בעבודות קבלן פיזיות בשכר מינימום. לא יכולתי להדאיג אותם. ידעתי שהם לא יוכלו לעזור, ושרק אוסיף להם משא של דאגה על הכתפיים. הייתי חייבת לעטות מסכה שהכל מעולה. בדרך כלל הצלחתי. גם לא יכולתי לוותר על "כרטיס הכניסה" האולטימטיבי לישראליות. יצאתי לקצונה כדי לברוח מהמקום שבו הייתי, למרות שזה רק החמיר את המצב. לבקש לעבור תפקיד, או חלילה לצאת מהצבא היה מבחינתי להודות שנכשלתי, שאני לא "באמת" ישראלית. חייתי בתחושה של לבד מוחלט. מדי פעם הבליחו דמויות שביקשו לעזור, אבל בשלב כזה או אחר - כולן איכזבו. רק מפקדת אחת, בסוף ההשלמה, כשהייתי במצב רע במיוחד, שמה לב והציעה לי לראות קב"ן. אצלנו, דוברי הרוסית, פסיכולוג זה לא משהו שמקובל. בברית המועצות כולם ידעו שגם מה שתגיד בחדרי חדרים עלול לשמש נגדך, אז אף אחד לא בטח באף אחד. כולם פתרו הכל לבד, או שלא פתרו בכלל. אבל אני הרי כבר הייתי "ישראלית". הסכמתי. נפגשנו פעם אחת, נתתי בה אמון וסיפרתי לה הכל, אבל היא רק דחקה בי להתחיל טיפול בבסיס החדש. עוד מפח נפש. בסוף, מה שהציל אותי היה התפקיד. כשהגעתי כקצינה לבסיס בנגב והתחלתי לפקד על מחלקת טירונים, מצאתי את המקום שלי. האחריות והמשמעות השקיטו את התחושות הקשות. ניצלתי. למה אני מספרת לכם את זה? כי לי היה מזל, אבל לרבים אחרים אין. עד לפני כמה שנים, שליש מהמתאבדים בצה"ל היו עולים חדשים. צה"ל הוא מערכת בלתי אפשרית למי שאין לו גב ותמיכה מהבית. אני כבר הייתי 14 שנה בארץ כשהתגייסתי, ובכל זאת המערכת כמעט בלעה אותי. היום, אחרי גל העלייה של השנים האחרונות, יש אלפי עולים בצה"ל - חלקם חיילים בודדים. אם בשגרה קשה להם, במלחמה הלחץ הופך לבלתי נסבל. העומס עולה, ולא תמיד יש מי שמתפנה לראות אותם. אני מבקשת שלא תוותרו עליהם. חשוב לקיים מפגשים משותפים להורים וחיילים עולים, חשוב להנגיש קב"נים דוברי שפת אם, וחשוב לנרמל את המענה הנפשי כך שיהיה חלק מהשגרה, ולא רק מוצא אחרון. הם חייבים להרגיש שהם חשובים. יש עוד הרבה מה לעשות - העיקר שלא נשאיר אותם לבד בתוך המדים. @IDF

אחוז ההצבעה לש"ס בקריית אונו בארבעת הבחירות האחרונות: 3.33%, 2.87%, 2.05%, 1.95%. אז איך לעזאזל ביום ראשון הקרוב, ש"ס תקבע מי יהיה הרב של קריית אונו???

התרענו שזה יקרה - ועכשיו זה קורה. כשפותחים את המשק לעבודה למי שיש ממ״ד, בזמן שהילדים לא במסגרות - מי שנפגעים ראשונים הם ההורים העולים. בשבועות האחרונים אנחנו מקבלים עוד ועוד פניות מהורים עולים, רבים מהם חד-הוריים, שנאלצים לצאת לעבודה כי פשוט אין להם ברירה כלכלית. אבל הילדים? נשארים לבד בבית. בניגוד למשפחות רבות בישראל, לרבים מההורים האלה אין כאן סבא וסבתא, אין דודים, ואין עדיין קהילה תומכת. לעיתים קרובות זו משפחה גרעינית אחת, לבד לגמרי, שמנסה להחזיק מעמד. הילדים שנשארים לבד בבית לא תמיד מתחברים לזומים. לפעמים הם מפחדים. לפעמים הם פשוט לא מסוגלים להתמודד לבד. ובמקום להבין את המצב - בתי ספר מתחילים ללחוץ עוד יותר על ההורים: למה את לא בבית? למה הילד לא עולה לזום? יש אפילו איומים לערב את הרווחה. במציאות שבה כולנו במתח ובקושי - ההורים העולים נמצאים בלחץ גדול עוד יותר. במקום תמיכה והבנה, הם מקבלים עוד סטרס. זה חייב להיפסק. הרשויות המקומיות צריכות לפנות באופן יזום לעולים החדשים ולשאול: מה אתם צריכים? איך אפשר לעזור? אפשר להפעיל סטודנטים מתכנית פר"ח, מתנדבים מהקהילה, או תלמידי תיכון שילוו ילדים צעירים יותר. אסור להשאיר את המשפחות האלה לבד. אם אנחנו רוצים להיות חברה שמחזיקה יחד גם בזמן משבר - זה הרגע להוכיח את זה. @PikudHaoref1 @PikudHaoref @bezalelsmt תודה להפשוטע על תיאור מדויק בתמונה.