♻️ Donatello - Human Rights 🏀 ‏أهلا وسهلا

- שתי מדינות לעם אחד -   את התמונה הזו, כולכם מכירים. היא צולמה בתחילת השבוע, בליל אישור התקציב, לאחר שהקואליציה הצליחה להעביר עוד 800 מיליון ש"ח לחרדים.   מה שאולי הספקתם לשכוח, זה את החוק שהגדיל את סמכויותיהם של בתי הדין הדתיים, שעבר בכנסת שבוע לפני כן. ויש קשר בין השניים. >>

איך זה שכוכב אחד לבד / בני ברבש לאחרונה אני מרבה לחשוב על גלי בהרב-מיארה. אני למשל חושב איך היא תתעורר מחר בבוקר. אני חושב: היא בכלל הצליחה להירדם עם כל מה שיושב לה על הראש, ועל הלב. אני חושב: ואם תתעורר, איך יהיה לה כוח לצאת מהמיטה. היא בטח כל כך עייפה ומותשת. עם כל הסימנים הכחולים והחבלות המִתרבות, והפגיונות הננעצים בגבה חדשות לבקרים. אני נורא מודאג: מהיכן תשאב את הכוח לצאת מהמיטה. ואז לעטות על עצמה את השריון הכבד והחבוט מהמכות הניחתות עליו בעוצמה. איך תמצא את הכוח לארוז, שוב, את הפלס ומאזני הצדק ומאין תשאב את הכוחות להיכנס איתם לזירת הגלדיאטורים, למאורת הפריצים, למחששת השחיתות והריקבון. איך תצליח להתגבר על נחשולי השנאה המוטחים בה? להתייצב מול המתקפה הברברית של חיות הפרא המתנפלות עליה בניבים חשופים, בעידוד כנופיית הקיסר המשתוללת בטריבונות. והקיסר. הו הקיסר ואשתו ובנו וסריסיו מסמנים בבהונותיהם כלפי מטה ודורשים מהלוחמים בזירה להקיז את דמה. להתיז את ראשה. אני חושב על הריאות שלה. איך היא מצליחה לנשום כשהלחץ המופעל עליה גובר והמהלומות הניחתות עליה מתחזקות. והלב של גברת בהרב-מיארה, איך הוא לא מתפוצץ לה לרסיסים. אני חושב על האומץ, הכוח והנחישות הנדרשים להיכנס שוב ושוב לישיבות הממשלה כשמטר של גינויים, עלבונות ואיומים מוטחים לעברה. אני חושב: איך היא מעיזה, למען השם. כוכב אחד לבד. ואנחנו שממש לא לבד, אנחנו לא מעיזים. בשיחות סלון, או בפינת הקפה בעבודה, או במעלית עם השכנה שהבן שלה בעזה או בכל המפגשים האחרים שבהם מדברים על המצב ומישהו מעלה השערה מסמרת שיער כמו: יאריכו את השרות הסדיר לארבע שנים והחרדים יקבלו תוספות אסטרונומיות בלי להתגייס לצבא והערבים גמורים, לא יתנו להם לרוץ לבחירות. בשיחות כאלה אחדים ישתקו ואחדים יהנהנו בייאוש, ותמיד יהיה מישהו שינסה לעודד ויגיד לחבריו שהיועמ"שית לא תיתן להם. הוא יגיד יותר מזה. הוא יגיד: אין מצב. אתה מדבר שטויות. זה לא יעבור אצל היועמ"שית. וכולם יירגעו, וימשיכו ללעוס את הסטייק הרך בשקט או ללגום מהמקיאטו. אני חושב: איך זה שציבור של שלושה ארבעה מיליון איש מסתתר מאחורי גבה של גברת אחת ויחידה. איך זה שאנחנו משאירים אותה לבדה בחזית. אישה אחת מול שיטפון של מפירי חוק ומחרחרי מלחמה. צה"ל נכבש, והשב"כ נכבש, והמוסד נכבש, ובית המשפט מקרטע, והמשטרה נכבשה ומגילת העצמאות שרופה והקופה הציבורית מלוסטמת והדמוקרטיה שחוטה ומדממת והמחאה גוססת ונותר רק עוד מעוז אחד העומד על תילו – מגדל שמירה אחרון שמסרב להוריד את דגלי המשפט והחוק מעל התורן – מגדל השמירה שממנו מנהלת היועמ"שית את הקרב מול כנופיית הפשע השולטת בישראל. אני לא מצליח להבין מהיכן היא שואבת את תעצומות הנפש ועוז הרוח לקום, לנסוע לעבודה ולהיכנס מדי יום ביומו למאורת הפריצים. ואני מתפלל שלא ייגמר לה האוויר ולא יתפוצץ לה הלב. ולא יתרסק השיריון. נשימות עמוקות, גברת בהרב-מיארה. ותורידי את קצב הלב, הוא מזרים דם למדינה שלמה. ואני רוצה להודות לה ולבקש ממנה להחזיק מעמד כי עושה רושם שאנחנו כבר לא. ( היום בהפגנת התמיכה השבועית ביועמ״שית, שהחלה במאוחר בשל אזעקה)