Vered Beeri

קודם שחרור חטופים אחר כך מלחמה!

אצטט את אורוול שכתב על העיתונות: “אם החירות פירושה משהו בכלל, היא פירושה של הזכות לומר לאנשים את מה שהם אינם רוצים לשמוע” ובספרו 1984 כל מה שנאמר או מודפס הוא רק אשרור של מפלגת השלטון, ומי שחושב שזה מחזק את המדינה טועה. זה מה שהביא אותנו ל7/10, עיתונות שלא שואלת את השאלות הקשות.

מה הייתי עושה בנושא הפיצוי לעסקים? הייתי פועל כדלקמן: 28.02 - פורצת מלחמת "שאגת הארי". 5.03 - פרסום תזכיר חוק הפיצויים והחל"ת, כולל מתווה מיוחד לגנים פרטיים, לענף ההופעות ולענף התיירות הנכנסת. 8.03 - אישור המתווה בקריאה ראשונה במליאה. 10.03 - אישור המתווה בוועדת הכספים. 12.03 - אישור המתווה בקריאה שניה ושלישית במליאה. 17.03 - פתיחת מערכת רשות המיסים לבקשות מקדמות לכל עסק שהיה זכאי לפיצוי בגין מבצע "עם כלביא". 22.03 - 31.03 - הזרמת מקדמות לעסקים, לפני חג הפסח. תשלום חל"ת לעובדים, בלי הפליית המגזר הפרטי לעומת המגזר הציבורי - מיד אחרי חג הפסח. הגשת תביעות לפיצויים - לאחר דיווח מע"מ ב-15.04. זה אפשרי. זה מה שצריך להיות בממשלה מתפקדת שלא עוסקת רק בעצמה ובהישרדות שלה.

@bodkim2022 @adihasid חלק מהסימנים שמעידים שאוריך נותן עבודה (רעה) מילא לכתוב ולהקריא נאום הזוי אבל לפרסם את זה בגאווה... האם זו מיזוגניה, זלזול או הקרבת קורבן? בכול מקרה מוסר או כבוד לזולת - אין כאן ורוה"מ נותן לזה לגיטימציה מה זה אומר עליו?

@XNuclearAssault @AybeeBinyamin @DBC40289 כן, אבל היא לא הבעיה היא רק אחד מהסימפטומים

@BeeriVered @AybeeBinyamin @DBC40289 מסכים, אבל זה לא אומר שצריך להתחיל להבליג על העושק המתמשך שהם עושים

איך יש לה תיק שאנל ב40,000₪ מהמשכורת במישרה הפיקטיבית בעיריית ירושלים ? ולמה לשים אותו על השולחן בנאום.

הרמטכל מזהיר מקריסה , ואני מכיר לוחם מילואים בן 40 , אבא לשני תינוקות ,שיוצא השבוע הבא ל 70 יום מילואים , אישתו לא תחזיק מעמד ולכן הסבא יקח על עצמו חלק גדול מטלות האב , במקרה הלוחם זה הבן שלי והסבא זה אני , אנחנו כבר קורסים.

@BenCaspit נשמע שהיה עיתונאי אמיתי לא כמו רובכם (מתכוונת ליושבי האולפנים שמקבלים ידיעות מלשכה כלשהי ומדבברים הלאה מבלי לחשוב על אמת, צדק או טובת הציבור)

העורך, האבא השני, האיש שגידל דור שלם במעריב שהטביע ומטביע חותם על התקשורת הישראלית עד היום, יעקב ארז, הלך לעולמו הבוקר. כמה אהבתי אותו. הנה טור שכתבתי עליו בפרוייקט שיזם אמנון רבי לזכר "ימי קרליבך העליזים": פעם בשנה, באביב, אנחנו מתכנסים באבן יהודה. בית צנוע, משפחה חמה, כלב גדול ואיש קטן. הוא כבר בעשור התשיעי לחייו. דיבורו כבד והוא מסתייע בהליכון, מאז פקד אותו השבץ לפני כ-15 שנה. חבורה מוזרה של גברים ונשים, רובם מקשישים, מתכנסת לכבוד אדם שיצא מחייהם לפני יותר מעשרים שנה. רובנו מתחזקים עדיין קאריירות מצליחות. אחד מאיתנו אפילו נושא בתואר "ראש הממשלה החליפי". האיש, בביתו אנו מסבים, כבר לא משפיע על חיינו. הוא שריד עיקש של חיינו הקודמים. הוא כבר לא צועק עלינו ולא מטיל עלינו מורא אבל אנחנו באים אליו כל שנה. באים מאהבה. לאיש הזה קוראים יעקב ארז. כל שנה, בשבת הסמוכה ל-17 במרץ, אנחנו מתאספים וחוגגים לו יום הולדת. "אנחנו", זה כל מי שאי פעם שמע את הצעקה "בוא(י) הנה!!" מהדהדת בעקבותיו במסדרון ונאלץ להסתובב ברעד ולבוא, בברכיים פקות, לעבר הצועק כדי לשמוע גערה רמה שנגמרת תמיד בליטוף חם. כל מי שהתגנב למערכת בתפילה חרישית שעינו של ארז לא תצוד אותו, אבל עמוק בלב קיווה שדווקא כן. כל מי שגדל על ברכיו, שידע שבתוך החזות הקשוחה מסתתרת נשמה ענקית, שמאחורי הצעקה הרמה מחייכות עיניים טובות. זו היתה דרכו להפגין כמה הוא דואג לנו, מטפח אותנו ומאמין בנו. הוא התגעגע לימים בהם הוא היה זה שרץ בשטח. וכמה שהוא רץ בשטח. ממטולה עד אילת, אבל באמת. כי הוא היה הכתב בצפון והוא היה הכתב באילת והוא אפילו חילק עיתונים באיזורים שכיסה עבור "מעריב" והוא עשה הכל כדי לזהות את הסיפור, לרדוף אחרי הסיפור, לנעוץ שיניים בסיפור ולהביא אותו, חי או מת, למערכת וממנה לידיעת הקוראים. ועל ברכי המורשת הזו, הוא חינך אותנו. ארז לא היה פובליציסט. הוא היה רפורטר. הוא לא היה העורך. הוא היה הרוח. רוח מעריב שהביא איתו, ביום בו מונה לראש מערכת החדשות, היתה רוח פרצים. הוא לא היה כתבן דגול ולא היה דברן מיומן, הוא היה שחקן נשמה טוטאלי עם אינסטינקטים חייתיים ולב ענק. הוא הדביק אותנו ברוח הזו ואנחנו שיחקנו בדרבי האכזרי נגד "ידיעות" העדיף כמו משוגעים, רק בשבילו. הרוח שהפיח במפרשי המערכת העייפה של מעריב החבוט והמוכה היתה הרוח הגבית שייצרה באותם שנים פס ייצור אינסופי, בלתי נתפס, של כשרונות עתונאיים שגדלו על ברכיו של ארז וממנו התפשטו לכל קצוות המפה התקשורתית. אין טעם לנקוב בשמות אבל חלק ניכר מהעתונאים הבולטים של עשרים השנים האחרונות, באו מהם. הם היו הילדים של ארז. אנחנו הילדים של ארז, עד היום. בכל שנה, באביב, באים לאבן-יהודה לחגוג לארץ יום הולדת אנשים כמו סימה קדמון וגילי דינשטיין, מרדכי חיימוביץ ויאיר לפיד, הצלם יוסי אלוני ואלי קמיר, אודי רבינוביץ ואיתן לוין, אבי מורגנשטרן ומשה אסולין, אמיר בוחבוט ורפי מן, לפעמים גם יוסי לוי ומזל מועלם ועודד גרנות והמנכ"ל רוני קליינפלד ועוד רבים שאת שמותיהם אני לא זוכר (ומתנצל). את האירוע מארגן יד ימינו של ארז, מי שהיה ראש מחלקת הצלמים שמוליק רחמני. אלי קמיר, אולי המסור ב"ילדיו" של ארז, הוא הרוח החיה. ואיך אפשר בלי רחל אלוני, המזכירה הנצחית, מי שכונתה "מחסום ארז" והלכה איתו לכל התפקידים והמשימות. אם ארז היה אבא שלנו, רחל היתה האמא. ובאותה שבת אחר הצהריים, פעם בשנה, באביב, קמים לתחיה המסדרונות ההם של מעריב, העיתון בו גדלנו, הבית השני, ולפעמים הראשון שלנו, וחוזרים לימי תהילתם. ארז יושב שם במרכז, כמו פעם, אבל הוא כבר לא צועק. הוא צוחק. הוא לא היה פובליציסט גדול. הוא לא היה עורך גדול. הוא לא כתב מאמרים שהותירו חותם ולא הסתובב נפוח על גג העולם. הוא היה חיית חדשות, עתונאי שטח אמיתי, איש שצמח מלמטה, הכי למטה שאפשר, וסלל את דרכו בשיניים ובציפורניים עד למעלה, הכי למעלה שאפשר. הוא היה הרוח החיה, הלב הפועם, הבטן הרגישה והכור הגרעיני שהחדיר בכולנו את גאוות היחידה ואת הנחישות, גם בימים הקשים של מעריב, שנוצח ע"י המתחרה הגדול של המוזסים, אבל מעולם לא איבד את רוח הלחימה ואף פעם לא ויתר בקרב היומי על החדשות. ולפעמים, בתקופת ארז זה קרה לא מעט, גם ניצח. מרדכי חיימוביץ המופלא קרא לו פעם "רפול של העיתונות". מדבר מעט ועושה הרבה. אמיץ ונחוש וקטלני כשצריך. לא הכרתי מספיק את רפול כדי לדעת אם היה בו הלב הרחב, הענק, האינסופי שהיה בארז. לעולם לא אשכח איך הגיב כשבישרתי לו, מתישהו בשנת 1997, שאני מתגרש. הוא היה אבל וחפוי ראש והכריח אותי לנסות טיפול פסיכולוגי בטרם אקבל את ההחלטה. למרבה הפלצות, הסכמתי (הספיקה פגישה אחת כדי שהפסיכולוגית תשתכנע שהכל בסדר). רק אז הוא נרגע. כך הוא טיפל בכולם. יאיר לפיד, הבן של טומי, היה הילד של ארז, שגידל אותו וגאה בו עד היום. כולם היו בניו עד שפרחו מהקן ועזבו, כל אחד בתורו. לידיעות, לטלויזיה, לרעות בשדות אחרים, זרים, עשירים יותר, נפוצים יותר, אבל קרים ומנוכרים כי לא היה בהם אף אחד כמו ארז, כי לא שמעת בהם אף פעם את אותה צעקה מהדהדת אחריך במסדרון, "בוא הנה!!". ארז נולד בנתניה. תמיד חלם להיות עתונאי. התקבל ל"מעריב" כעוזרו של אהרן אבן-חן המיתולוגי, עד שהוכיח את עצמו והפך לכתב מעריב באילת. הוא נשא לאשה את הני, הקים משפחה לתפארת ופילס את דרכו לצמרת בדרך הכי קשה וארוכה שאפשר. באילת הוא התאהב, כרגיל, ותוך דקות הפך לשריף המקומי. אחר כך עלה צפונה והפך לשריף הצפוני. סיקר מלחמות והתשות ומבצעים ופעולות ובסוף הגיע לפיסגת ההישגים עליה יכול היה לחלום: הכתב הצבאי של "מעריב". הוא היה כתב צבאי מדהים. הוא פשוט הביא סיפורים. וכן, הוא אהב את הצבא. בכל ליבו. היה לו טור מיתולוגי בשם "שולחן החול" הוא הוא תיאר כביכול מעשיות המתרחשות בממלכה רחוקה עם ילידים מוזרים, כש"כל קשר בין האירועים המתוארים לבין המציאות שלנו מקרית בהחלט", אבל כולם ידעו ש"צחור השיער", למשל, זה אריאל שרון. השיא של ארז הגיע בסוף נובמבר ותחילת אוקטובר 1973. ארז הרגיש את התכונה בצה"ל. הוא הבין שיש ידיעות מטרידות. הוא ירד לשטח, לתעלה, והביא את הסיפורים, הפרטים, האזהרות והסימנים המעידים. הביא, אבל לא הצליח לפרסם. ביום חמישי, ה-4 באוקטובר, הוא כתב ידיעה מפורטת על ההכנות של המצרים למלחמה. הוא שלח אותה לצנזורה. היא חזרה פסולה, כמעט לגמרי. הצנזור הנדיב השאיר משפט סתום אחד ("צה"ל עוקב בעניין אחר הנעשה") ופשוט פסל, באיקסים גדולים, את כל השאר. למחרת פרצה מלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה, טס ארז לגולן. אחיו, סא"ל עודד ארז, מג"ד בחטיבה 188 המרוסקת, לחם שם. ארז מוצא את אחיו ביום הרביעי למלחמה ושומע ממנו על מוראותיה. על החטיבה שבלמה בגופה את הסורים, על החברים הרבים שנהרגו. אחרי שוידא שאחיו שרד את קרבות הבלימה, מיהר ארז לחזית הדרום. הוא חצה את התעלה עם הכוחות הלוחמים ובילה בחזית הדרום עד היום האחרון של המלחמה, עת החליט לשוב לרמת הגולן. בדרך צפונה, תופסת אותו הידיעה המרה: אחיך, סא"ל עודד ארז, נפצע קשה. הוא מגיע למקום הפציעה יחד עם מסוק הפינוי, משכנע את הטייס להעלות גם אותו ומבלה את הטיסה לרמב"ם כשידו אוחזת ביד עודד אחיו, והוא בוכה. עודד היה מרוסק כולו. הפציעה היתה קשה, אבל עודד שרד. לאחר תהליך שיקום ארוך ומייסר, חזר לשירות, כסמח"ט שריון בדרום. שלוש שנים אחר-כך, נהרג עודד ארז בתאונת אימונים מחרידה כשנגמ"ש דרס את הג'יפ בתוכו ישב. מאז ועד היום, כל מי שהכיר את ארז ידע שאסור להתקרב אליו ביום השנה למות אחיו. הוא היה מתעטף ביום הזה ביגון אינסופי. ביום הזה הוא היה יעקב ארז אחר. אח שכול, מיוסר, דומע, דומם. גם את זה הוא יקח איתו עד נשימתו האחרונה. בכל שנה, באביב, אנחנו באים לבית הצנוע באבן-יהודה כדי לשבת עם מי שהפך אותנו לעתונאים אבל גם, ואולי אפילו חשוב יותר, לבני אדם. אנחנו באים לחגוג עם מי שאימץ אותנו לילדיו, הנחיל בנו את אהבת המקצוע, אבל גם את אהבת האדם וכן, את אהבת המדינה. כי אז, זו עוד לא היתה מילה גסה. תתתת

כולם העבירו את השעון שעה קדימה, בגבול הצפון העבירו את השעון 44 שנה אחורה

@michell84250772 @barak1cohen כן, זה התסריט האופטימי

@BeeriVered @barak1cohen שיכיר בעבירתו, יורשע ויתחייב לפרוש מהפוליטיקה לתמיד!!! ורק לאחר כל אלה יבדקו את סוגיית החנינה.

*סרטון חשוב, אנא צפו למרות שהוא ארוך 🙏* נתניהו וסביבתו הבינו שהדין לא מאפשר ביטול כתב האישום באמצעות מוסד החנינה. משכך, פתחו בקמפיין מחוץ לדין. הפעלת לחץ על נשיא המדינה לפעול בניגוד לדין, ויבטל את המשפט. אם לא יעשה כן, ייחשב כמי שפוגע בקיום עם ישראל. הרי מדינת ישראל במלחמה מול האויב הכי משמעותי שלה, ומנהיג העם חייב להיות פנוי מכל מטרד, כולל מהליך פלילי. שימו לב, לא דחייה של המשפט עד לאחר סיום המלחמה, אלא ביטולו. ואולם, הלחץ שמופעל על הרצוג לפעול בניגוד לדין, נמוך הרבה יותר מהלחץ שמופעל עליו לפעול בהתאם לדין! ראשית, הלחץ לפעולה בהתאם לדין מופעל מהסביבה הגרעינית של הרצוג. משפחה גרעינית, משפחה רחבה, שכונה, קהילה, עיר, סביבה מקצועית ואידאולוגית. שנית, הלחץ של החברה האזרחית. אותה שכבה בחברה שמחזיקה במשאבים ובכוח שיבעיר פה הכל אם הרצוג היה מעז (הוא לא) לפעול בניגוד לחוק. שלישית. אקטיביסטים כמותי. סיירת מטכל של מאבק אזרחי. מי שיודעים ליצור הד ורעש כבד בתוך השיח נגד ביטול המשפט. רביעית, הממסד המשפטי והגורמים המקצועיים. מחלקת החנינות, הייעוץ המשפטי וכלל הגורמים המובילים את מערכת המשפט. חמישית, שחיקה והתשה מהמלחמה. כבר עתה המחירים שאנו משלמים מלמדים על כשלון המערכה מול איראן. כל יום נוסף, שוחק עוד יותר את "ההילה" שהנוכל נהנה ממנה ביומיים הראשונים. הרוגים, פצועים, קושי כלכלי, היעדר שגרה, העדר מסגרות, היעדר שעות שינה (הכי קשה כוסומו). כל אלה פועלים נגד הנוכל. היום כבר ביטא זאת הרמטכל, כאשר טען בראש חוצות שהצבא קורס. לסיכום, גם הקמפיין הנוכחי לביטול המשפט ייכשל. באופן אישי, אעבור בשבוע הבא למאבק יותר עצים ויותר אישי. נדמה לי שהוא יחל במגדלי יו ברחוב ניסים אלוני. יש שמועות שעורך דין מוכר מאוד המקורב למשטר, מנהל שם רומן עם עורכת דין צעירה. אומרים שם שהיא נכנסה ממנו להריון. אולי כבר ילדה את התינוק. מי יודע, אולי ילדה בסתיו. עורך הדין נשוי. ספק אם אשתו יודעת. חשוב לי לברר את העובדות. אם הן יתבררו כנכונות, אפרסם 😘 סופשבוע טוב ושקט ❤️

@MagiOtsri אין לגיטימציה לשאול שאלות שמעניינות את הציבור. אין מקום לדיון והטלת ספק וזה קורה בכול הערוצים. נדירים ומעטים העיתונאים שעושים את עבודתם ביושרה ובאומץ כמו שנדרש ודווקא אייל ברקוביץ, שאינו עיתונאי - עושה זאת

התגובה ההיסטרית וסותמת הפיות של מוריה אסרף כשאומרים לידה שיש טרור יהודי בגדה, מראה בדיוק עד כמה האנשים שהגנו עליה הם סמרטוטי הסמרטוטים. מסתבר שהכחשת הפוגרומים המצולמים והמתועדים בפלסטינים בגדה זו "דעה לגיטימית" ש"יש לה מקום בתקשורת" בשם "הגיוון". בזה לכם. בגלל ה"גיוון" שלכם קיבלנו את בן גביר. אגב, יודעים מה, יש לי רעיון מושלם. אולי תזמינו גם סקינהדס לאולפן, הא? הרי צריך לגוון. יש קהילה שלמה של סקינהדס בעולם שקולה לא נשמע וחבל. לסיכום: עיתונאים, עורכים ומנהלי ערוצי חדשות יקרים - לפחות פעם אחת תעשו את העבודה שלכם. פעם אחת. רגע לפני שהכל נשרף וכבר לא יהיה מה להציל. כן, גם לא את הכיסא שחשבתם שתוכלו לשמר על ידי החנופה לאירוע המביך הזה.

@shaulig חולץ?

מודה שהתקשרתי למשטרה שיבואו לפרוץ או לקחת לו את הכלב. התעללות, בן אדם משאיר כלב קטן ברכב נעול. הלוואי מישהו ישאיר אותו נעול בכלוב בלי אוויר. וואו איזה עצבים

מאמלק לכם את כל ״וועדת החקירה הממלכתית״ בציוץ: כסף קטארי זרם לנתניהו וסינואר. כולם ידעו שמשהו מתבשל בעזה, נתניהו ידע על משהו קונקרטי, גם דרך מצרים. הוא חשב שהסידור עם קטאר בתוקף, ושזה יהיה מוגבל לגדר. הוא הרחיק את כוחותינו מהעוטף, וזיינו אותנו בתחת. רוצים את זה עוד יותר קצר? 👇

@TallyGotliv כבר 3 שבועות והמדינה לא נוקטת באמצעים קשים נגד הטילים הבליסטיים,שהאויב מפרש כחולשה, כי אינו משלם מחיר ומגביר את השיגורים, מדינה חזקה, אינה יכולה להכיל פגיעות בעורף, חייבים תקיפות אפוקליפטיות כולל פגיעות ביצור החשמל באירן, או בכל אמצעי אחר ובכל מחיר כדי שיבינו שזה לא כדאי.

@TallyGotliv טלי, מה זה "להחליש" את איראן? אילו מטרות ישיגו את זה וכמה זמן, כסף ודמים ידרשו לכך?

אני גרה בבניין משמאל.. הערב הבניין מולי ספג פגיעה. אני בטוחה שעם ישראל החכם והנבון מבין עד כמה הכרחי להחליש עד מאד לאיראן את יכולת השיגור והייצור של טילים בליסטים. ״באלוקים אהלל דבר בה׳ אהלל דבר באלוקים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי.. עלי אלוקים נדריך אשלם תודות לך כי הצלת נפשי ממוות הלא רגלי מדחי להתהלך לפני אלוקים באור החיים״ (תהילים ליום ג פרק נו)

זהירות, הסחת דעת ענקית ממשהו, לפניך

@IsraeliPM_heb עוד ספין שידברו עליו במקום על הכישלון שלך במלחמה המיותרת.

@twittyathome @IsraeliPM_heb בדיוק אוריך חזר לעבודה וזו בהחלט הסחת דעת ממשהו אחר, חשוב יותר מעניין מה ובכיוון אחר - אם ממש נסחף עם הדמיון הפרוע, כול הכנס הזה אורגן בכדי להרחיק אותה משולחן מקבלי ההחלטות. תמיד כשיש עליה ידיעות הזויות - אני מתחילה לדאוג

@IsraeliPM_heb מה זו החובבנות הזו ? אי אפשר להתאמן? היית דיילת, חצי מהחיים את בארהב אישה מ-ש-כ-ילה למאי גולן יש אנגלית טובה יותר... מעניין את מה ה"הנה ציפור" הזה מנסה להסתיר עכשיו ...

רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו באירוע נשות מנהיגים מרחבי העולם, בהזמנת רעיית נשיא ארה"ב, מלאניה טראמפ: "המפגש הזה עוסק בנקיטת עמדה מוסרית. הוא מבטא את מחויבותנו לכל הילדים, ואת הבנתנו שהטכנולוגיה מביאה יתרונות רבים לדור הבא, אך גם מציבה אתגרים גדולים." gov.il/he/pages/spoke…

@IsraeliPM_heb מביך

@zahnya1000 @daridor מצד אחד, יום החלת ההגבלות הוא יום עצוב למדינה מצד שני, זה הטריגר שפקח את עיני

@BeeriVered @daridor לשנתיים לפחות אבל גם עכשיו במלחמה הזאת חלק ניכר מההגבלות מתבססות על התקדים הזה

25/3/2020 היום לפני שש שנים נפל דבר. הממשלה שללה בלי סמכות את זכויות האזרח הבסיסיות ביותר, והכל נעשה בגיבוי מערכת החוק ובגץ. מאז והלאה הסמכות הזאת נמצאת בידיים של הממשלה והיא משתמשת בה כרצונה, גם בימים אלו. בני חורין? בדיחה עצובה.