Danaf

שודדי בנקים מקצועיים לא פורצים באישון לילה דרך הגג עם לום, הם פשוט קונים את חברת האבטחה חצי שנה מראש. הפער התהומי בין הסקרים של ערוץ 14 לכל יתר העולם הוא לא טעות דגימה, והוא בטח לא ניסיון נואש לרייטינג. הוא יציקת יסודות מחושבת היטב לפשע המושלם. כשמפמפמים לציבור ערב-ערב פנטזיה אולטרה-סגולה של 66 מנדטים לגוש הימין, לא בודקים דופק אלקטורלי, מייצרים דיסוננס קוגניטיבי לשעת חירום. המטרה היא אחת: להבטיח שביום הבוחר, תוצאה של 70-50 לצד השני לא תיתפס לעולם כהכרעה דמוקרטית, אלא כזיוף קולוסאלי. תגזרו ותשמרו את הטקסט הזה, כי הנה הפלייבוק המדויק למה שעומד לקרות: זה יתחיל בסיכול ממוקד של השופט. יריב לוין יתייצב מול המיקרופונים, חמוש בכריזמה של טופס ארנונה, ויסביר בנימוס מקפיא שאי אפשר להפקיד את ועדת הבחירות המרכזית בידי שופט עליון. ״מניין לנו ששופטים, שרגילים לפסוק רק לטובת ארגוני שמאל, יודעים לספור קולות אמיתיים?״ הוא ישאל. הלגיטימציה של הוועדה תפורק לגורמים באותו רגע. כל פתק שייספר יהפוך לראיה בתיק תפור. ואז תגיע השעה 21:59 של ליל הבחירות. בערוצים 11, 12 ו-13 המדגמים יראו מהפך מובהק. בערוץ 14, לעומת זאת, ינון מגל ירסס קצף שלג על האולפן, יחלוץ בקבוקי תירוש ויכריז על ניצחון היסטורי שמוטט את הדיפ-סטייט. אבל חצי שעה אחר כך, כשתוצאות האמת יתיישרו באכזריות עם המיינסטרים, הבועה תתפוצץ בזעם. המוח של הצופה הממוצע בערוץ 14, שכבר כויל חודשים לניצחון ודאי, לא יאשים את הסוקר שמכר לו לוקש, הוא יאשים את המדינה שנגנבה ממנו. טלי גוטליב לא תמתין אפילו למעטפות הכפולות. היא תצייץ בקאפס-לוק רושף שאהוד ברק שכר צוללת כדי להבריח קלפיות, ושסוכני מוסד מחקו קולות ימין עם טיפקס. סמוך לחצות, נתניהו יעלה לפודיום. עם פאסון ממלכתי, מבט מצועף וקול מהורהר של קורבן נצחי, הוא יכריז: ״אזרחי ישראל, בקלפיות ניצחנו. אבל הפקידים במחשכים, אלה שמעולם לא נבחרו, החליטו להעלים את הפתקים שלכם״. הוא לא יקרא למרי אזרחי, הוא פשוט יניח את הגפרור הבוער ליד חבית הדלק ויזוז צעד אחורה. ולקינוח, כדי להשלים את הטרגדיה המקומית, יעלה בני גנץ. עם עיניים עגמומיות של מורה לתושב״ע שהכיתה נעלה אותו בחוץ, הוא יבקש ״להמתין בסבלנות לתוצאות הרשמיות, לכבד את החוק ולא לקרוע את העם״. ממלכתיות מתאבדת במיטבה, בזמן שהאולפנים בוערים. אסור להיות אדישים למופע הזה. אל תפטרו את הסקרים של ערוץ 14 כבידור זול להמונים או כהזיה חסרת משמעות. האדישות והזלזול שלכם הם הדלק שלהם. המספרים המופרכים שהם מקרינים היום על המסך הם לא תחזית, אלא כתב האישום שמוכן מראש נגד התוצאות של מחר. תפסיקו לצחוק על הניתוק שלהם מהמציאות, ותתחילו לקלוט שהם פשוט כותבים עכשיו מציאות חלופית. כשהיא תבעט לכם בדלת בליל הבחירות, אל תעזו להגיד ״לא ידענו״.

אמיר ניסן, איש ימין וחבר בקבוצתנו, כותב: ""אי אפשר לשים שוטר בכל פיצריה" – האמנם? ​המשפט של בן גביר, שנזרק לחלל האוויר מול זירות רצח מדממות, הוא לא רק תירוץ, הוא כשל לוגי ותפיסתי. כשרודולף ג’וליאני לקח את ניו יורק בשנות ה-90, הוא לא הציב שוטר בכל פינה. הוא עשה משהו הרבה יותר עמוק: הוא החזיר את הריבונות. ​הנתונים היבשים מול המילים הריקות: בזמן שמבטיחים לנו "משילות" בטיקטוק, המציאות בשטח מדברת בדם. שנת 2023 הסתיימה עם מספר בלתי נתפס של כ-300 נרצחים: פי 2 מהשנה שלפניה. שנת 2024 המשיכה את המגמה, והנה אנחנו ב-2026, והתחושה היא שחיי אדם הפכו להפקר. ​מה ג’וליאני הבין שהשר לביטחון לאומי מפספס? ​שיטת ה"חלונות השבורים": פשיעה לא מתחילה ברצח בפיצריה. היא מתחילה בגרפיטי, בוונדליזם ובזלזול בחוק ברחוב. כשמשטרה מאבדת שליטה על "העבירות הקטנות", היא מאבדת את הרחוב. ​ ניהול מבוסס נתונים (CompStat): ג’וליאני לא פיזר שוטרים באקראי. הוא מיפה כל אירוע בזמן אמת ושלח כוחות למקומות שבהם הפשע צומח. זו לא שאלה של כמות שוטרים, אלא של איכות הניהול. ​אחריות אישית: בניו יורק, מפקד תחנה שלא הוריד את הפשיעה בגזרה שלו הלך הביתה. אצלנו? מחלקים תירוצים במקום קבלות. "אני אחראי אבל לא אשם". ​האחריות שלנו לדרוש פתרון: הביטחון האישי שלנו לא יחזור דרך סרטונים או הצהרות בתקשורת. הוא יחזור רק כשנדרוש מהממשלה ומגורמי האכיפה משילות אמיתית. ​משילות היא לא רק סיסמת בחירות, אלא עבודה סיזיפית של אכיפה, גם נגד ההורים של עבריינים קטינים שעוסקים בוונדליזם. נוכחות חכמה, ואפס סובלנות לאלימות מכל סוג, בכל מקום. ​עד אז, "שלולית הדם" רק תמשיך לגדול"

אוהבים אני בן ארבעים וחמש. ורק לפני שבועיים הבנתי משהו על אמא שלי - משהו שאני מתבייש בו עד היום. אינני מבין איך לא שמתי לב לכך קודם. היא בת שמונים. היא חיה לבדה בבית קטן בצבע בז׳, שבו היא גרה כמעט חמישים שנה. אותו הבית - עם תריסים מתקלפים ומכשירי חשמל ישנים שהיא מסרבת בעקשנות להחליף, כי, כמו שהיא תמיד אומרת, “הם עדיין עובדים”. ביום רביעי האחרון היא התקשרה אליי ואמרה: - דניס… אני צריכה עזרה עם רשימת הקניות. תוכל לבוא? נדמה לי שאני מתחילה לשכוח דברים. התגובה הראשונה שלי? עצבנות. דדליינים בעבודה. עניינים של הילדים. חשבונות על השולחן. מאות דאגות שמושכות אותי לכל הכיוונים. - רק תגידי לי מה צריך, - עניתי. - אזמין הכול אונליין. היא שתקה זמן רב. ואז לחשה בשקט: - הייתי רוצה שתבוא. באתי. במטבח כבר עמדו שלוש שקיות קניות מסודרות בקפידה. - אמא… כבר היית בחנות, - אמרתי מבולבל. היא הניפה את ידה: - זה רק ההכרחי. אני צריכה עוד משהו. היא פתחה מחברת - אותה מחברת עם ספירלה שהיא משתמשת בה כבר שנים - והושיטה לי אותה. ברשימה היה כתוב: • ענבים • נייר סופג • שמנת לקפה • חברה הכול בתוכי נעצר בבת אחת. היא נראתה נבוכה - כמו ילדה שנתפסה עושה משהו אסור. - פשוט… לא ידעתי איך לבקש ממך לבוא אחרת, - לחשה. - אתה תמיד כל כך עסוק. לא רציתי להפריע. המילים האלה - שקטות ופשוטות - פגעו בי חזק יותר מכל דבר אחר בשנים האחרונות. אמא שלי. האישה שעבדה בשתי עבודות ובכל זאת לא החמיצה אף הופעה או תחרות שלי בבית הספר. ששמרה כל ציור שציירתי. שבמשך עשרות שנים שמה את עצמה במקום האחרון. היא הרגישה שהיא חייבת להעמיד פנים שהיא זקוקה לקניות, רק כדי לזכות בביקור של הבן שלה. חיבקתי אותה כל כך חזק עד שהיא צחקה: - בעדינות, אתה עוד תשבור אותי. לא הלכנו לחנות. במקום זאת ישבנו ליד שולחן המטבח הקטן, עם מפיות עם חמניות - אותן מפיות שנמצאות שם עוד משנות התשעים. דיברנו על הכלב החדש של השכנים. על אבא. ועל כמה שהוא חסר לנו. נשארתי יותר זמן ממה שתכננתי. שתיתי קפה נמס פשוט. והקשבתי - באמת הקשבתי - כמו שהיא הקשיבה לי פעם. לפני שהלכתי, היא ליוותה אותי לדלת והחזיקה את היד שלי קצת יותר זמן מהרגיל. - עשית לי את כל השבוע, שמש שלי, - אמרה בשקט. בדרך הביתה מחשבה אחת לא הרפתה ממני: כמה פעמים היא עמדה ליד החלון, בתקווה לראות את המכונית שלי בחצר? כמה פעמים אמרה לעצמה: “הוא יבוא כשיהיה לו זמן”, והבית ענה לה בבדידות? הבנתי שבאיזשהו שלב בדרך החיים הבוגרים - בין העבודה, האחריות והרעש - התחלתי להתייחס אליה כאל סעיף בלוח הזמנים שלי. אבל בשבילה מעולם לא הייתי סעיף. הייתי העולם שלה. וכל מה שהיא רצתה, היה שעה אחת עם הבן שלה בבית שבו גידלה אותו.

"מניעה וקוץ בה" בנאומו המוקלט של ראש הממשלה ליום העצמאות, בלט המיקוד בעוצמת הכוח הצבאי ובהפעלתו נגד אויבינו ("ריסקנו", "פגענו", "קמנו כלביא" "שאגנו כארי", "אגרוף ברזל" ועוד). מצד שני, לא מוזכרים הסדרים והסכמים או חתירה אליהם. זה לא מקרה. הדברים משקפים שינוי עמוק ובעייתי בתפיסת הביטחון המסורתית של ישראל. בתום שנתיים וחצי של מלחמה רב-זירתית, כבר ניתן לומר שההיפוך בתפיסת הביטחון, במוקדו ניצב רעיון המניעה, לא רק שלא מביא לישראל יותר בטחון, אלא כנראה פחות. מהי מהות ההיפוך? איך הגענו אליו? איך נראה מאזן הבטחון שהושג על בסיסו? איפה טעינו בדרך והאם והיכן צריך לחזור לאחור ולתקן? לאור חשיבותה הרבה של הסוגייה בעיני, מעלה פוסט ארוך מהרגיל (אבל לא יותר מדי), שאני תקווה שיעורר דיון. תודה לחברי, המלומדים ממני בנושא, על הסיוע בהערות, תובנות ורעיונות. מתחילים... היפוך תפיסתי בעקבות טראומת ה-7 באוקטובר מדינת ישראל, הממשלה והצבא, שינו את תפיסת הבטחון של ישראל מן הקצה אל הקצה. ההיפוך הזה קרה תוך כדי מלחמה, ללא דיון אמיתי, בניגוד לשנים עברו בהן עסקה ישראל בנושא לעומק ובכובד ראש, למשל בוועדת מרידור. תפיסת הבטחון ששירתה היטב את ישראל במשך 70 שנה התבססה על הנדבכים המוכרים של הרתעה, התרעה והכרעה, כשבהמשך התווספה אליה "רגל" ההגנה. עיקרי התפיסה הזו נוסחו עוד בימי בן גוריון ועודכנו במעלה השנים. בן גוריון הבין כי ישראל, כמדינה קטנה מוקפת אויבים עם מגבלת משאבי הון וכוח אדם, זקוקה לתקופות ארוכות של שקט, משק מתפקד וצמיחה כלכלית, כדי להיות מסוגלת לקיים את עצמה ולהתפתח, ובתוך כך גם לצבור את המשאבים הנדרשים למלחמות שייגזר עליה לנהל. על רקע זה, בן גוריון חתר למלחמות קצרות ככל האפשר וחד-זירתיות, שיאפשרו לישראל למצות את יתרונה בכוח מחץ זמין, שיעביר את הלחימה לשטח האויב; ולהאריך ככל הניתן את תקופות השקט והיציבות שבין המלחמות. על בסיס תפיסתי זה נולד הצורך בהרתעה חזקה שתמנע מלחמות תכופות מדי, בהתרעה מודיעינית, שתאפשר לכוחות צה"ל להיערך לבלימת האיום במקרה שההרתעה כשלה, ויכולת הכרעה צבאית שתקצר את משך המלחמות. בעקבות ועדת מרידור נוסף לתפיסת הבטחון גם נדבך ההגנה על ממדיה השונים. בן גוריון ראה בגיבוי ובתמיכה של לפחות של מעצמה עולמית אחת, רכיב קריטי נוסף בתפיסת הבטחון. בעקבות טראומת ה-7 באוקטובר תפיסת הבטחון עברה היפוך דה-פקטו שבמרכזו רעיון המניעה – הכחדת איומים בהתהוותם, בכל החזיתות, באמצעות הפעלת כוח עצים, לעיתים לא פרופורציונאלי, ללא התחשבות במסגרת משאבית. הרעיון הוא למנוע התפתחות כל איום שעלול להתנפץ על ישראל בהפתעה, כפי שקרה לנו ב-7 באוקטובר. למעשה, ממדיניות שחתרה להאריך את תקופות השקט שבין המלחמות על בסיס ניהול סיכונים מול האיומים וחתירה להסדרים, ישראל עברה למדיניות שמשמרת רצף של מלחמות ללא הפסקה וללא מהלכים מדיניים, תוך זלילת משאבי המדינה הכלכליים והצבאיים והטלת עומס הולך וגובר על הסדיר, המילואים והמשק. יתרה מכך, די מהר תפיסת המניעה עלתה מדרגה והפכה ל"הגנה קדמית" (יופמיזם של כיבוש שטח) באמצעות יצירת "רצועות ביטחון", בעזה, בסוריה ובלבנון. ברמה הגבוה יותר הדרג המדיני החל לייצר אתוס של חיים תחת איומים קיומיים המרחפים כל העת מעלינו ושיש להכחידם באמצעות "ניצחון מוחלט", תוך גיוס זכר השואה לחיזוק הנרטיב. לא פלא שבצל תפיסה מסוג זה ראש הממשלה כינה את ישראל "סופר ספרטה". בסיס שגוי איך הגענו להגיון של מניעה, במשמעותה הרחבה ביותר? מגמת ההתרחקות מתפיסת הבטחון המסורתית החלה, בתהליך הדרגתי, שנים לפני ה-7 באוקטובר, וביטוייה המרכזיים היו שינוי הכיוון בצה"ל שהלך והתמקד באופרציה על חשבון אסטרטגיה. אחד מהביטויים הבולטים לכך הייתה תפיסת המב"מ (מערכה בין המלחמות), מעין "מיני מניעה" בה סיפרנו לעצמנו שאנחנו גורעים איומים על ישראל באשר הם, למרות שפעלנו רק בזירות בהן סיכוני ההסלמה היו נמוכים (בעיקר בסוריה, ובכלל לא בלבנון). התפתחות הגנה משופרת על העורף (כיפת ברזל) ועליה דרמטית בהספקי התקיפה ויכולת המהלומה של חיל האוויר, סיפקו למקבלי החלטות ולצה"ל יותר חופש פעולה בהפעלת הכוח בזירות השונות, ואולי גם "שכבת הגנה", שאפשרה לדרג המדיני לנהל סכסוכים מבלי לפתור אותם באמצעות הסדרים מדיניים. אבל היפוך התפיסה השלם מגיע רק בעקבות הטראומה של ה-7 באוקטובר - "סופה מושלמת" של כשל מערכתי, בלתי ניתן להכחשה, בכל נדבכי תפיסת הבטחון. האסון הזה, מוביל לתגובת נגד תפיסתית, בלא מחשבה עמוקה, כפי שנדרש מנושא שהוא בנפשה של המדינה. תפיסת הבטחון לא עבדה ב"רגע האמת" כי ישראל וצה"ל כשלו במימוש רכיביה ועקרונותיה, אחרי תהליך השחתה איטי והדרגתי של שנים, שלא שמנו אליו לב, ולא כי היא שגויה מיסודה. כך, ישראל "שפכה את התינוק עם המים" והלכה לתפיסה חדשה, שהייתה זמינה עבורה (יותר כוח...), במקום לבחון, בעומק הנדרש, את כשלי התפיסה ה"קלאסית", ובלא לחשוב שאולי צריך לחזור ליסודות מהם סטינו. מה קרה לתפיסת הבטחון ב-7 באוקטובר? ישראל התבססה יתר על המידה על הרתעה, ובשל קונספציה שגויה לא זיהתה את הסימנים לסדיקתה. יתכן שזה קשור גם למעבר של ישראל, במרוצת השנים, מתפיסה של הרתעה בסיסית מול האויבים, להרתעה טקטית ומוגבלת, שמצריכה סבבי לחימה לתחזוקתה. כשההרתעה קורסת המודיעין חייב לממש את ייעודו העליון ולספק התרעה למלחמה. אבל, בשל אותה קונספציה עמוקה לא ניתנה התרעה קונקרטית מול עזה (בניגוד להתרעה אסטרטגית שסופקה לדרג המדיני בשורת מכתבים). גם רכיב ההגנה בתפיסת הבטחון כשל באופן מחפיר ב-7 באוקטובר, בין היתר אחרי שעבר השחתה בעקבות הסתמכות יתר על בניית מכשולים וטכנולוגיה. אם הייתה היערכות הגנתית הולמת סביב עזה, למול הכוח הצבאי של חמאס בשטח ולא על בסיס ניתוח כוונותיו - אחד הלקחים המרכזיים של מלחמת יום כיפור - טבח ה-7 באוקטובר היה עשוי להימנע במידה רבה. ולבסוף ההכרעה. במונחים צבאיים צה"ל הכריע את חמאס, אבל את מטרות המלחמה בעזה, ובראשן החלפת שלטון הארגון ברצועה, לא ניתן להשיג רק בכוח צבאי ללא פעולה מדינית, שתאפשר את ההגעה למציאות האסטרטגית הרצויה. כאן הדרג המדיני, שלא הפסיק לדבר על "ניצחון מוחלט", כשל, אבל מנסה להפיל את האשמה על הצבא. מאזן המניעה בתום שנתיים וחצי בחתך זירתי תפיסת המניעה, בין היתר, הביאה עלינו רצף של לחימה רב-זירתית, ומהלכים צבאיים קרקעיים מתמשכים. אלו גבו תשלום מחירים כבדים והיעדר בטחון בעורף, ונעצרו רק בשל לחץ חיצוני ובעיית משאבים, בהיעדר יוזמה מדינית מצד ישראל. למעשה, תפיסה של מניעה, באמצעות האשליה שניתן להכחיד באופן מוחלט איומים רק בכוח צבאי, לא הותירה מקום לחתירה להסדרים מדיניים. הדוגמה הבולטת היא עזה, שם לא רק שהממשלה לא פעלה לקדם הסדרים, היא ניסתה לסכל אותם, תוך התעקשות לא לעסוק ב"יום שאחרי" המלחמה וניסיון לקדם כיבוש מלא של הרצועה. כך נקלענו בעזה ל"מלחמת שולל" בה צה"ל השיג הכרעה צבאית בשטח, אבל בהיעדר מהלך מדיני שישלים אותו, באמצעות בניית חלופה לשלטון חמאס, ברגע שצה"ל יצא מאזור לחימה, רק חמאס היה בשטח כדי לשוב ולמלא את הוואקום. כך, צה"ל מצא את עצמו חוזר פעם אחר פעם לאותן ג'באליה, בית חנון, ח'אן יונס ושמות רבים נוספים, שהפכו מוכרים מדי לאזרחי ישראל. סוריה היא דוגמא מובהקת להרחבת מרכיב המניעה ל"הגנה קדמית" מונעת, תוך יצירת איומים מיותרים, ובאופן המסכל את האפשרות הזמינה והריאלית להסכם אי-לוחמה היסטורי עם סוריה. במקומו, צה"ל נכנס לאזור החיץ בגולן ולכתר החרמון הסורי - נוכחות שלא משרתת צורך ביטחוני הגנתי חיוני. הסכמי ההפרדה, שרקח קיסינג'ר ב-1974, שרתו היטב את ישראל ואפשרו לצה"ל להגן ביעילות על יישובי רמת הגולן, ולשמור את הגבול עם סוריה כאחד השקטים ביותר במשך חמישים שנה. לקו 1974 יתרון טופוגרפי חשוב והוא מוגן היטב בתעלות נגד טנקים ובאמצעי תצפית ואש. בתנאים אלו, אם צה"ל הפיק את לקחי ה 7 באוקטובר - הוא יוכל לעצור כל איום קרקעי על הגולן. בלבנון, ישראל חזרה למציאות של רצועת בטחון, שלא סיפקה בטחון לפני 25 שנה, וצפויה עוד פחות לספק אותו כיום. רצועת בטחון לא תפתור את האיום תלול-המסלול כשרוב הירי לישראל מתבצע מצפון לליטני, לא תפרק את חזבאללה מנשקו, שנמצא גם הוא בעומק ובבקאע, ולא תשמש מנוף על ממשלת לבנון, לאור ההערכה, המפוכחת, שהיא חלשה מדי כיום מכדי לפרק את חזבאלללה. במקום אלו, רצועת בטחון תספק לחזבאללה הזדמנות למלחמת גרילה שתזנב בכוחותינו בשטח, ולשיקום מעמדו הנחלש בלבנון, כמי שנלחם ב"כיבוש". ובאיראן? סיכול הצטיידות ביכולת גרעין צבאית של יריבינו במזה"ת, הפך להיות חלק חצי רשמי מתפיסת הבטחון של ישראל וזכה לכינוי "דוקטרינת בגין", שיושמה בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007. מבצע "עם כלביא" ב-2025 יכול אולי להיחשב כמניעת איום גרעיני, אבל מבצע "שאגת הארי", ב-2026, כבר נועד להסיר לחלוטין את האיום באמצעות שינוי משטר באיראן, ופירוק מאגר הטילים של איראן. אלו הן שתי מטרות שהשגתן, אם היא בכלל אפשרית באמצעים צבאיים, מחייבת מלחמת נצח או סבבי התשה בלתי נגמרים. נזקיה של תפיסת המניעה לא נגמרים כאן; ומשפיעים גם על מצבה וחוסנה הפנימי של ישראל ועל מעמדה הבינ"ל ויחסי החוץ שלה. נזקים מבית בתום שנתיים וחצי של מלחמה כבר ברור כי תפיסת בטחון המבוססת על מניעה במובנה הרחב לא מתכנסת עם מסגרת המשאבים הזמינים למדינת ישראל, פוגעת בחוסן כלכלתה ובגיוס השקעות (ירידה בדירוג האשראי, בריחת מוחות) והביאה את הרמטכ"ל להרים "עשרה דגלים אדומים" ולהזהיר כי הצבא "קורס לתוך עצמו". וכל אלה, למרות שתקציב הביטחון יותר מהוכפל לעומת 2023 (ל-160 מיליארד שקל), על חשבון תחומים אחרים, קריטיים לא פחות לחוסן הלאומי ולכושר התחרות של ישראל. התבססות על מניעה והגנה קדמית, בכל מקום ולאורך זמן, תפגע בצמיחה הכלכלית וביכולת מימון בניין הכוח וכושר ההכרעה הצבאי בשדה הקרב של מלחמות העתיד. זאת, במיוחד בעידן של משבר כוח אדם חריף בצה"ל, בצל המשך השתמטות, וקושי להאריך בחוק את שירות החובה והמילואים. תפיסת בטחון המתבססת על מניעה מייצרת חיכוך צבאי מתמשך, ומשרתת בכך את הדרג המדיני, שמבקש להתנער בכל דרך מאחריותו לאסון ה-7 באוקטובר. לחימה רצופה מסיטה את המיקוד מכשליו, מאפשרת לו לחמוק מועדת חקירה עם סמכויות אמיתיות, שתבדוק גם את אחריותו למחדל (אחרי שהצבא, כבר ביצע תחקירי עומק) ו"משחררת" אותו מאחריות על המעשה המדיני, שישלים את הצבאי, תוך הטלת האשמה למציאות הבעייתית על כתפי הצבא. בעבר שריר התכנון האסטרטגי בצה"ל היה חזק ודומיננטי בתהליכי קבלת ההחלטות הלאומיים. המצב כיום השתנה. הצבא, "צרוב" מכשלון ה-7 באוקטובר, נלחם ללא הפסקה, רואה בהפעלת כוח פתרון מרכזי לבעיות, ובמידה רבה המיר חשיבה אסטרטגית בטקטית. בתנאים אלה, נדמה שהצבא איבד את היכולת להתייצב מול הדרג המדיני ולהוביל הערכת מצב מאוזנת בה נשקלים גם יתרונות הגלומים בריסון הפעלת הכוח לטובת מהלכים מדיניים. זאת, מה גם שהפעלת כוח רציפה מגדילה את התקציבים לצבא ולביטחון, בעוד שהפוגות ארוכות בלחימה עלולות להקטין אותם. רצועות בטחון, בדרום ובצפון, לא רק שמייצרות איומים על הכוחות ושואבות אותם פנימה בצל חיכוך שיגבר לאורך זמן, הן מייצרות מציאות של כיבוש, שגורמים שונים בישראל, ובייחוד בימין הקיצוני, מזהים בה שטחים זמינים להתפשטות, סיפוח והתיישבות יהודית. יתרה מכך, בחשיבה הביטחונית הישראלית, תמיד היה זרם סמוי שחתר להרחיב את גבולות הבטחון של ישראל. במידה רבה, גישת המניעה היא ביטוי אופרטיבי של התפיסה הזו. כך נוצרה כיום בישראל קואליציה ביטחונית-אידאולוגית, שעושה שימוש בנרטיב הגנתי-מניעתי כדי לממש אג'נדה משיחית של "ישראל הגדולה". נזקים מחוץ פגיעה חמורה נוספת בביטחון ישראל, שהביאה עלינו תפיסת המניעה הרחבה בכלל הזירות, היא הדרדרות התמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקאית, ופגיעה במעמדנו בארה"ב, שנמצא כיום בשפל של כל הזמנים. לאורך זמן, כשהניכור כלפי ישראל רק עולה בקרב האוכלוסיה הצעירה, היחסים המיוחדים עם ארה"ב, שהם אחד האדנים הקריטיים בביטחון הלאומי של ישראל, ללא תחליף, נמצאים בסכנה אמיתית. זאת, כשבמקביל ישראל מאבדת גם את התמיכה באירופה, כולל מצד ידידות מסורתיות שלנו ביבשת. במקביל, במזה"ת - בצל מדיניותה למנוע איומים מעבר לגבולותיה באמצעות רצועות בטחון - ישראל נתפסת, כמדינה פרועה וחסרת רסן המערערת את היציבות האזורית, ומבקשת להתפשט צפונה (לבנון וסוריה), מזרחה (איו"ש) ודרומה (עזה). כך, במקום לחתור להרחבת מעגל הנורמליזציה, כמשקל נגד לציר הרדיקלי בראשות איראן, מדינות ערב, ובראשן סעודיה, מבקשות להצר דווקא את צעדיה של ישראל בצל מה שנתפס כחתירתה להגמוניה באזור. בשורה התחתונה מדינת ישראל אימצה תפיסת בטחון שהפכה את הפעלת הכוח הצבאי מאמצעי למטרה בפני עצמה, ולחלופה בלעדית להסדרים מדיניים, שיכולים לשפר את מצבה האסטרטגי, באזור ובזירה הבינ"ל. מדובר בסטייה מתפיסת הבטחון המקורית, שהתגבשה עוד בימי בן גוריון, שלמד על בשרו (במבצע קדש) והבין היטב כי הכרעה צבאית לבדה, ללא רגל מדינית מסיימת, אינה מספיקה כדי לנצח מלחמות. בשנתיים וחצי האחרונות קיבלנו הוכחה ברורה כי הגישה של מניעת איומים בהתהוותם, באמצעות התבססות על כוח בלבד, לא באמת מספקת לישראל בטחון, אלא מתישה אותה ושוחקת את יכולתה להיערך לאתגרים ארוכי הטווח שנציבים לפתחנו. רצף מלחמות - ללא מטרה מדינית, בצל תמיכה אמריקאית פוחתת, בידוד אזורי ובינ"ל ובעיית משאבים - מפחית את יכולתנו לנצח בשדה הקרב לאורך זמן. כך, במקום לתחקר לעומק את מחדל ה-7 באוקטובר, להפיק לקחים ולתקן את הדרוש תיקון, נטשנו תפיסת בטחון שהתאימה לישראל, לממדיה ולמגבלותיה, והלכנו לתפיסה של מלחמת נצח. זו השתלבה עם מדיניותו הדוגמטית של ראש הממשלה, שנרתע בשנים האחרונות מהסדרים מדיניים, ובכלל מחשיבה אסטרטגית מדינית-צבאית משולבת. ישראל חייבת לחזור לנקודה בה היא "התברברה בניווט" ולמצוא מחדש את דרכה שאבדה: לחזור ליסודות תפיסת הבטחון, שסטינו מהם במעלה השנים - כולל הגנה מעובה ויעילה, מתוך גבולותינו ועם ממד התקפי כשצריך - ולהבין כי, בסופו של יום, מלחמות לא מנצחים בשדה הקרב אלא בהסדרים שמהוונים את ההישגים הצבאיים למציאות אסטרטגית משופרת. את רכיב המניעה, ישראל נדרשת - ובצל סד המשאבים גם תיאלץ - להחזיר לממדיו הקודמים: טיפול באיומים קיומיים מובהקים בלבד, דוגמת הצטיידות אויבים ביכולות גרעין צבאיות. שבת שלום

לכל אלו שמתכוונים להצביע לבנט, אני מבקשת מכם, בעצם מתחננת בפניכם, שתצפו בסרטון הזה ליאור שליין@LiorSchleien

תודה @LOdinaev. אני מבקש לנצל את ההזדמנות להדגיש נקודה שלדעתי היא מהותית. כשעברתי לעולם הניתוח המודיעיני, קראתי את ספרו של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם". הגם שהספר ומחברו לא חפים מטעויות, הלקח המרכזי שלקחתי ממנו הוא שתפקידו של כל חוקר, הוא לנסות ולהציג כיצד העולם נראה מנקודת המבט של מושא המחקר שלו, ולא להשליך עליו את תפיסותיו האישיות. לא "מה אתה רוצה שיקרה" אלא "מה באמת קורה". זה בדיוק מה שניסיתי לעשות מאז תחילת המלחמה. ניתוחיי התבססו על היכרותי עם מערכת מורכבת כמו הרפובליקה האסלאמית, ובעיקר על ההבנה שהמערכה הזו נבנתה, לפחות בחלקה, על בסיס הבנה שגויה של האויב. להפתעתי, היו מי שטענו כי אני "מחליש את ישראל" או "מנגח את המערכת", רק משום שתיארתי את המציאות גם דרך העיניים האיראניות. עבורי, כאדם שהקדיש שנים מחייו, הן בשירות הסדיר והן במילואים, לניסיון להחליש את איראן בכל דרך אפשרית מתוך ההבנה שאין אויבת גדולה יותר לישראל, מדובר בביקורת שהיה לי קשה לקבל. נדמה כי "נענשתי" רק משום שבחרתי להציג ניתוח מקצועי ואובייקטיבי של היריב. כמו כל חוקר, אני שמח כאשר הערכותיי מתממשות. אך יותר מכך, אני מוטרד מכך שאיננו מפיקים את הלקחים הנדרשים. האמירה שאיראן יוצאת מהמערכה מחוזקת, גם אם היא מערערת תפיסות קיימות, אינה מבטאת תמיכה באיראן. מדובר בניתוח מציאותי, ולא בעמדה ערכית שמבקשת לקרוא תיגר על האסטרטגיה הקיימת שבראייתי קירבה את איראן לנשק גרעיני ולא הרחיקה אותו. העובדה שיש מי שמפרשים זאת אחרת היא בעיניי תמוהה ומדאיגה. אני יודע שיש מי שמתקשים להבין זאת, אך ההערכה המקצועית שלי היא שההתפתחויות האחרונות דווקא מקרבות את איראן לחציית הרוביקון הגרעיני, ולא להפך. בשורה התחתונה, נראה שבישראל 2026 גם ניתוח מקצועי, ריאלי וללא פשרות עלול להפוך למטרה לניגוח כאשר גורמים שונים עושים עושים בו שימוש לרעה. אך מה שמדאיג אותי אף יותר היא השאלה האם בתוך המערכת עצמה נשמעו גם קולות אחרים. אני מקווה מאוד שכן. הבעיה היא לא בי או בכל חוקר אחר שחשב שהמערכה הזו נועדה לכשלון. הבעיה היא במי שתכנן את המערכה הזו ובנה אותה מסד נתונים מעורער ביותר וחבל שאנשים לא יודעים להפריד בין הדברים. אני מציע גם בעתיד לערער על מוסכמות יסוד. אני בכל מאודי רוצה שהמשטר הזה יפול, אבל אם הדרך שבחרו ארהב וישראל מחזקת אותו - זו חובתי להגיד זאת. זה המקום גם להודות @RavivDrucker שנתן לי הבמה המדהימה של התוכנית שלו (למרות שאני לא אלוף, מעולם לא הייתי ראש זירה - בקושי ראש ענף תחת הקצין הסופר מוכשר אורן סתר - שלימד אותי דבר או שניים על חשיבה ביקורתית וערכית). אני מקווה שנדע ללמוד מלקחי המלחמה, שכפי שאמרתי מהרגע הראשון, היו לה הישגים משמעותיים מאוד, אך היא לא השיגה את מטרותיה כפי שהוצגו בתחילתה.

אפילו יותר ממרהיב. אין לי מושג איך הכזבנית העילגת הזו התגלגלה לטעון מול שופטי העליון, אבל ההליך שהיא מדברת עליו הוא פייק מוחלט. היתה עתירה בעניין הוראות הפתיחה באש בפרימטר בשנת 2018, הרכב של שלושה שופטי בג״ץ דחה אותה פה אחד וזרק את העותרים לכל הרוחות. צה״ל באותם ימים הרג 350 פלסטינים ב״צעדות השיבה״ על הגדר ופצע מעל 30 אלף (פצעי ירי). הרעלנית הזו מנסה להפוך את זה על בג״ץ ולטעון שבית המשפט אשם ב-7 באוקטובר. אף פעם, בשום נסיבות או הקלות, אי אפשר יהיה לסלוח לו על שעולל לנו את הדבר הזה.

קצת ארוך.. אבל קצה נפשנו. הבוקר מתקיים דיון בבג״ץ על סירוב הממשלה לחקור את טבח השבעה באוקטובר באמצעות ועדת חקירה האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.
7 באוקטובר היה מחדל מודיעיני, צבאי ומדיני חסר תקדים: אזהרות ספציפיות של לוחמים על הגבול, “קונספציה” שגויה שהחמאס מורתע, הזרמת מאות מיליוני דולרים מקטאר, הזנחת מערך ההגנה – הכול הוביל ליותר מ - 1,200 הרוגים, מאות חטופים ואסון לאומי. רק ועדה ממלכתית עצמאית, עם סמכויות חקירה מלאות, תוכל לחשוף את שרשרת הכשלים מהדרג המדיני ועד השטח, להפיק לקחים אמיתיים ולמנוע את האסון הבא. כל “חקירה” פוליטית או צבאית פנימית היא בדיחה – היא תטייח, תשמור על כיסאות ותשאיר אותנו חשופים * אחריות מנהיגותית – לא בריחה.
ראש ממשלה ושרים שנושאים באחריות ישירה על הביטחון חייבים לעמוד לבחינה. ועדת אגרנט אחרי יום כיפור הובילה להתפטרויות והצילה את המדינה. כאן – אותו דבר. מי שמתנגד לוועדה ממלכתית בעצם אומר: “אנחנו מעל החוק והעם”. זה לא “יום אחרי” – זה עכשיו. האמת לא תחכה • אמון הציבור – מתפורר.
סקרים חוזרים מראים שרוב מוחלט של הציבור דורש ועדה ממלכתית. כשממשלה מסרבת להקים גוף עצמאי ומקימה במקום “ועדה פוליטית” שהיא עצמה ממנה – היא הורסת את האמון שנותר. משפחות שכולות, ניצולים, חיילים – כולם רואים את זה. בלי חקירה אמיתית, העם לא יאמין שוב לצבא, לשב”כ או לממשלה. זה לא “פוליטיזציה” – זה חובה לאומית ! 
יותר מ 1200 הרוגים ונרצחים, חטופים שנרצחו בעזה, אלפי פצועים ונכים. יישובים שלמים נכבשו. ועדה ממלכתית היא לא “נקמה” – היא חובה כלפי הנרצחים, כלפי הדורות הבאים וכלפי עצם קיומנו כמדינה שיודעת להתמודד עם האמת.
אחרי מלחמת יום כיפור, אחרי רצח רבין , אחרי אסון מירון – הוקמו ועדות ממלכתיות. רק כאן, באסון הגדול מכולם, הממשלה בורחת. זה לא “בזמן מלחמה” – זה פחד מוחלט מחשיפת האמת. ועדה ממלכתית היא הכלי היחיד שנותן סמכויות, חיסיון ועצמאות אמיתית. כל דבר אחר הוא תרמית. המתנגדים, בעיקר מהקואליציה ותומכיה, לא מגינים על “החיילים” או על ״האמת״ הם מגינים על הכיסאות, על האחריות האישית ועל הסיפור שהם בונים לעצמם. הם טוענים “זה הדיפסטייט״ – אבל הם אלה שמקימים ועדה פוליטית שהם עצמם ימנו! הם טענו אז “לא בזמן מלחמה” – אבל הם עצמם מנהלים מלחמה על התדמית שלהם כבר שנתיים וחצי. הם טוענים “יש תחקירים צבאיים” – אבל תחקירים צבאיים פנימיים לעולם לא חוקרים את הדרג המדיני. האמת הפשוטה: הם פוחדים. פוחדים שוועדה ממלכתית עצמאית בלתי תלויה תגיד שחור על לבן – “הקונספציה הייתה שלכם, ההזנחה הייתה שלכם, ההחלטות היו שלכם”. הם מעדיפים להמשיך לשלוט מאשר להציל את המדינה. זו לא עמדה אידיאולוגית – זו בריחה אישית מהאחריות. הם לא “ימין” – הם “הגנה על השלטון בכל מחיר”. וכל מי שקונה את זה תורם לאסון הבא. אלה שמפיצים את הספין “זה פוליטיזציה”, “זה ימין נגד שמאל”, “זה בג”ץ נגד העם” – הם לא טועים בתום לב. הם מהנדסי תודעה מקצועיים. הם יודעים בדיוק מה הם עושים: הם משתמשים בטיעוני הסרק האלה כדי להסתיר את האמת הפשוטה – שהממשלה בורחת מחקירה אמיתית כי היא אחזה בהגה והיא טיפחה את הכלת החמאס, הזרימה ביודעין סכומי עתק שהגיעו מקטאר לקופת החמאס ועובדים בשלכת רוה״מ קיבלו אף הם שכר מקטאר. הם לוקחים את כאב המשפחות השכולות, את הטראומה הלאומית, ומשתמשים בו ככלי תעמולה. הם קורעים את האמת. הם מנסים להפוך את הדרישה הצודקת לוועדה ממלכתית ל”מזימה שמאלנית” – אבל רוב העם, כולל רבים מהימין, תומך בזה. הם לא “מגנים על הצדק״ – הם מגנים על עצמם. די להונאה. די להנדסת תודעה. רק ועדת חקירה ממלכתית תביא אמת. כל דבר אחר הוא בגידה בזיכרון הנרצחים, בביטחון העתידי ובכבוד הלאומי. הגיעה העת. שנתיים וחצי אתם מתחמקים ושוטפים את מוחות העם בתעמולת כזב שקרית ונבזית. הגיעה העת להכריע. יש שופטים בירושלים. ״אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף״

להלן האגרת המלאה ליום הזכרון 1994 של ראש הממשלה יצחק רבין למשפחות השכולות: משפחות יקרות, כבר אחרי חצות, שעת לילה מאוחרת, וזו לי פעם שמינית או תשיעית שאני כותב אליכם, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות ה-46. ומה אכתוב? כבר שעת לילה, ואני יודע שאתם מתהפכים בשעה זו על משכבכם, ושנתכם נודדת וטרופה, ומחשבותיכם נעות ונדות אל המילים, והתמונות, והזיכרונות על הבן, הבת, האב, הבעל, האח. הם חוזרים אליכם בחלומותיכם, תמיד צעירים, נערים ונערות שרק החלו חייהם, שרצו לחיות, לאהוב, לבנות בית, נערים ונערות שהסתכלו אל העתיד בתקווה גדולה – שנקטעה. תמיד כתבתי לכם באיגרות ליום הזיכרון על השלום, על התקווה הגדולה לשים קץ למלחמות. תמיד הזכרתי את חלום השלום. מבחינתי, לפחות, לא היה זה מס שפתיים ולא היו אלה דברים מן השפה ולחוץ. קיוויתי, האמנתי, חלמתי – עם רבים מכם או עם כולכם – שאכן יום יבוא. הוא בא. עדיין קשה, עדיין מיוסר, עדיין חבוט, עדיין נתקל במכשולים – אבל הוא כאן. אני מאמין שהשלום אפשרי, שהגיעה העת לשים קץ למלחמות. אני מאמין שצריך לנסות, לתת סיכוי, בעיקר עכשיו, כאשר כוחנו עמנו להכות כל אויב, אם חלילה נתבדה. אולי טעות בידי, אולי לא, אבל אני משוכנע כי יותר מכולם, דווקא הלוחמים, דווקא אלה שראו את התופת מול עיניהם וחשו את מוראות המלחמה על גופם, ועמם בני המשפחות ששילמו את המחיר הנורא, דווקא הם דבקים בחלום השלום ורוצים בו יותר מאחרים, וכמובן לא בכל מחיר. עבור בניכם ובנותיכם, עבור הבעלים, והאבות, האחים והאחיות שלכם – שלנו, איחר השלום – אם וכאשר יבוא – את המועד. אבל אנו חייבים אותו לבנינו אחרינו, לבני הדורות הבאים. אנו חייבים את הניסיון הזה לכם, שאסון כה נורא פקד את ביתכם. נאמר בספר ירמיהו: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה'". בכי? דמעה? לא נחדל לבכות על ההולכים, אבל אולי השלום יהיה שכרכם, אולי? כבר אחרי חצות, ושנתכם טרופה וחלומותיכם נודדים אל מחזות הילדות של הבנים והאבות, ומול עינכם הפקוחות באישון לילה חוזרות תמונות היקרים לכם – ולנו – שתמיד יישארו ילדים, תמיד יהיו צעירים, שתמיד נאהב אותם. גם השנה איבדנו אנשים נהדרים. גם השנה הלכנו הרבה אל בתי העלמין הצבאיים. משפחת השכול אוספת אל חיקה הכואב עוד ועוד משפחות, והמלחמה עוד לא תמה. אין לי מילות נחמה לכם כי אני יודע היטב שאף מילה עוד לא ריפאה את הכאב, ומול פניכם ומול עיניכם אובדות כל המילים. מה אומר לכם אפוא, בערב יום הזיכרון? רק חזקו ואמצו למען בני משפחותיכם האחרים, למען כולנו. אני מתפלל לשלומכם ולבי איתכם.

אנחנו במלחמה על האמת. ומי שנלחם נגדנו הם לא אנטישמים בחו״ל. אלא הממשלה שלנו. מנהלת החטופים מוציאה גרפיקה. למרות שיש לה את כל הנתונים, ואת כל הדרכים לא לעשות שום טעות, למרות שעליה אנחנו אמורים לסמוך שתדווח לנו אמת, הפרסום מלא בשקרים ובעיוותים. חלקם ממש הטעיות שמאחוריהן יש כוונה: זה התחיל מנרצחים שכונו ״נופלים״. כאילו שלמה מנצור בן ה-86 ״נפל״ על משמרתו, ולא נרצח. זה ממשיך בשקרים בפרטים הכי בסיסיים: כרמל לא נרצחה בגיל 39. היא נחטפה בגיל 39, ושרדה בשבי עד שנרצחה בגיל 40. היו אנשים שמבחינתם היא הייתה חשובה כמתה ביום שבו היא נחטפה, ויהיו גם כאלה שישמחו מאוד שההיסטוריה תשכח לגמרי את 328 הימים שבהם לא הצילו אותה, אבל זה פשוט שקר. ממש כמו השקר ש״הושבה״. כרמל *ממש לא הושבה*. אדם חי שנרצח וגופתו נקברת לא ״הושב״ ולא ישוב לעולם. גופתה נקברה בישראל. וזה ממשיך בעוד עיוותים משבשי תודעה כמו לקרוא להסכם להשבת החטופים ״מבצע״. שקר קטן, חמוד ותמים לכאורה, אבל כזה שמאפשר לכל מי שירצה לחשוב בעתיד שישראל לא חתמה על הסכמים אלא ניהלה רק מבצעים מזהירים ואמיצים. וגולת הכותרת - הם לא מוכנים, גם אחרי שהמשפחות ביקשו, לציין את מספר ימי השבי. ברור למה. שלא יהיה תיעוד לעומק ההפקרה. ״תנוחו״, ״תסתמו ותיעלמו״, כותבים לנו סוכני מכונת הרעל. ובינתיים השקרים מחלחלים לכל פינה. אבל אנחנו לא נסתום ולא ניעלם. כי כל שקר כזה רק מזכיר כמה הם מפחדים מהאמת. אותה הם מתים שנשכח. ואנחנו? נזכור.

אמיר שדה הוא אחד מהמפגינים ששיגרו נורי מצוקה בקיסריה כחלק מפעולות מחאה. המשפט נגד המפגינים מתנהל תוך דחיות רבות, ובינתיים אמיר, איש הייטק, מחפש עבודה. מניחה כאן את המילים שלו, אם אתם מעולמות ההייטק, תראו אם אתם יכולים לסייע, ואם לא, מוזמנים לעזור להפיץ את הפוסט. כותב אמיר: ➖️➖️➖️ עידכון קצר ממני. לפני שלושה שבועות, בימים שלפני פסח, היה אמור להתחיל המשפט שלי בחיפה לאחר דחיות של כמעט שנה, עם עדי תביעה שהפרקליטות תיאמה לעדות. ימי הדיון נדחו לאמצע חודש יוני 2026 בעקבות המצב הבטחוני! זהו עינוי דין מתמשך ואני תחת מגבלות שונות כבר שנה וחצי. חיפוש עבודה / מצב כלכלי לא פשוט לי לכתוב את הפוסט הזה, אבל הבנתי שזה הזמן לבקש עזרה. אני מנהל תוכניות ומנהל פרויקטים בעולם התוכנה עם מעל 20 שנות ניסיון. במשך השנים ניהלתי פרויקטים טכנולוגיים מורכבים, הובלתי צוותים, ועבדתי מול לקוחות גלובליים. לפני כשנה פוטרתי מאמדוקס, ומאז אני מתקשה לחזור למעגל העבודה. האמת? זה לא פשוט. דמי האבטלה הסתיימו, והמצב הכלכלי בבית מורכב. אבל אני כאן לא בשביל רחמים אני כאן בשביל לעבוד. מה אני מחפש עכשיו: ✔ ניהול פרויקטים טכנולוגיים / תוכנה ✔ עבודה חלקית ✔ פרויקטים כפרילנס / ייעוץ (אפשרות לחשבונית) נתקעתם בהטמעה של פרויקט חשוב בליבת העשייה? צריכים מישהו שייכנס מהר, יפשיל שרוולים ויחזיר שליטה וביצוע? זה בדיוק המקום שבו אני מביא ערך. אני מגיע עם ניסיון אמיתי, ויכולת להיכנס מהר לפרויקט, לייצב, להוביל ולהביא תוצאות. אם יש לכם הזדמנות רלוונטית, או חיבור למישהו שצריך חיזוק מיידי בפרויקט, אשמח לשיחה. אני אדם אופטימי, אני מאמין שישראל תנצח בסופו של דבר, אבל עד שזה יקרה, אני משתוקק לחזור לחיים פרודוקטיביים ולאפשרות להתפרנס. אמיר amirsadeh2000@gmail.com ➖️➖️➖️ בתמונה: אמיר שדה באפריל 2023 - במחאה במוקד חיפה נגד ההפיכה המשטרית.

הנדנדה, האשכול - הזכרונות האחרונים שלנו מבארי נגנבו 💔 בבקשה תשתפו את הפוסט כדי לעזור לנו למצוא ולהחזיר אותם 🙏🙏 הנדנדה מהבית של אשל וכנרת, ממנו גם כרמל נחטפה, הופיעה באלפי תמונות בכל כלי תקשורת בעולם. היא הפכה לסמל לאכזריות ולהפקרה של 7/10. אשכול הענבים שהכינה שרי במו ידיה הופיע ממש מתחת לשלט ״גת״ בבית של שרי ואבנר. בימים האחרונים, ממש בסמוך להריסת הבתים בקיבוץ, שני הזכרונות יקרי הערך האלה פשוט נעלמו. נלקחו מ-2 בתים שונים, באותה נקודה בזמן. כאילו לא איבדנו מספיק, כאילו לא די בהרס ובחורבן, הביזה והחטיפה של 7/10 - שוב חוזרת התחושה הנוראה של פלישה לפרטיות, שיש מי שמחליט לחדור בלי שום הסכמה אל הבתים הפרטיים של המשפחה, ולקחת לעצמו חפצים פרטיים, שאוצרים זכרונות אחרונים ויקרים כל כך עבור מי שנשאר בחיים. אנחנו רוצים להאמין שזאת לא הייתה הכוונה. שהחפצים האלה נלקחו בטעות. טעויות - אפשר לתקן. אז יודעים מה? בואו נעשה משהו טוב לקראת יום הזכרון ויום העצמאות - ונמצא את הזכרונות שנלקחו. אנחנו מבקשים - שתפו את הפוסט הזה כדי שיגיע לכל מי שאולי ראה או שמע - ואם גיליתם במקרה שהנדנדה, האשכול או חפץ אחר מהבתים ההרוסים של 7/10 התגלגל לידיכם - בבקשה, תכתבו לי בהודעה פרטית, או בתיבה האנונימית שמצורפת בתגובות. זאת באמת תהיה הדרך לתקן. תודה, והלוואי שנמצא אותם יחד ❤️‍🩹

כמעט חודש חלף מאז מותם של בני משפחת בני עודה: זוג הורים פלסטינים ושני ילדיהם, בני 5 ו-7, שנהרגו מירי בשוגג של מסתערבי מג״ב. ח״כ קרויזר לא רק שלא חוזר בו מהאמירה ש״אין ילדים תמימים בג׳נין״ (זה לא באמת משנה אבל הם בכלל לא מג׳נין), אלא גם מוסיף שכל פלסטיני שחי ביו״ש צריך להבין שזה עלול להיגמר במותו וזה מה יש.

העתקתי את דברי עו"ד משה שפירא שמייצג את שוטרות מג"ב הכלואות: חזרתי מביקור בכלא 10 הצבאי שרחוק רחוק מלהיות 10! מייצג את שתי החיילות-שוטרות מג"ב-חובשות קרביות, ״מורעלות״ קרביות ומוטיבציה לפיקוד ושטח. שחתמו על שנת שירות נוספת, שהתנדבו-בחרו ונלחמו לשרת כקרבית במשמר הגבול ו... נשלחו לכלא ל-21 יום!!! (הופחת בערעור ל 14!!!) על "הפרת משמעת" = הדלקת מנגל, בשבת שסגרו בבסיס. ענישה חסרת סבירות ומידתיות, בגין פרשנות ספק חוקית של סעיף בחוק המשמעת במשטרה. היום הצלחתי לפגוש רק אחת מהן. שלומה סביר. עדין תחת תדהמת הענישה המופרכת והמעבר משירות מבצעי גאה, ערכי ועם תחושת ערך בעוטף ירושלים > לכלואה נדרסת בכלא צבאי עם נהלים וסטנדרטים נוקשים, אלימים, חודרניים וספק חוקיים. •⁠ ⁠6 בנות בתא ב- 3 מיטות קומותים עם מצלמות בתאים (??) הצופות ומתעדות אותן 24/7 (אבל לא בשירותים ובמקלחת) •⁠ ⁠זכות ל-3 הפסקות מחוץ לתא של 15 דקות כל הפסקה אחרי האוכל. כל שאר הזמן בתא. •⁠ ⁠על מדי אסיר בכלא (המדים המנומרים, כנראה מעודפי מתפרות לצבא הסורי) •⁠ ⁠4 פעמים ביום בדיקת "הביגוד האזרחי" מתחת למדים, בפרהסיה של פלוגת האסירות. כלומר לוודא תחתונים וחזיות כראוי… ולא טייץ או??? (מה זה עניינכם קיבנימאט?) •⁠ ⁠ספרייה דלה וכל ספר נכנס חייב בדיקת תוכן... •⁠ ⁠חיפוש גופני בקליטה וחיפוש גופני אחרי כל מפגש-ביקור של עו"ד או מפקד או הורים. •⁠ ⁠איסור הכנסת אוכל מבחוץ לאחר ביקור. •⁠ ⁠איסור להתחבק ולבכות על כתפי חברות לכליאה •⁠ ⁠"הזמנה" להרצאות רוח יהודית/דתית (לא חובה, אבל הזדמנות לצאת מהתא) ארוחת ערב ב-5 אחה"צ... בקיצור מחיילת קרבית מלאת מוטיבציה, גאה במדים, בסמלי הקורסים והדרגות שהשיגה בזיעה ומאמץ לכלואה דרוסה תחת משטר כליאה פולשני, משפיל, מעליב המשיב רעה תחת שירות צבאי קרבי מסור ומצטיין! אין לי בכלל ספק שהלחץ והדרישות יעשו את העבודה וזה יקרה! מחר, או בתחילת שבוע! הצעתי חנינה לרגל יום העצמאות. ואני אופטימי. אבל הצדק הזה נמרח בגלל 5 סיבות: 1.⁠ ⁠רעילות גברית של המפקדים בעלי הסמכות אך חסרי האנושיות שלא מסוגלים/מתקשים להגיד "טעיתי. טעינו. אבל הנה אני מתקן". 2.⁠ ⁠אגו גברי מחורבן. בעיקר של 2 מפקדים מסויימים שלא אוהבים שישברו להם ת'מילה = את פסק הדין המופרע והמופרך. 3.⁠ ⁠התרפסות מפקדים בפני "רוח השר" וסביבתו הלאומנית דתית החשוכה. 4.⁠ ⁠התחזקות הכפייה הדתית האלימה והפולשנית בצה"ל ובמג"ב. 5.⁠ ⁠רפיסות אזרחית-חילונית שלנו, ההורים לחיילים החילוניים (אנחנו הרוב) שמותירים את הזירה למגזר הדתיים והחרדים לא עומדים על הזכויות של המגזר החילוני שלנו. גם לאחר שהסיפור המופרע הזה יסתיים. אסור להוריד את הרגל מהגז. יש להמשיך במאבק על זכויות שוויוניות למגזר החילוני.

לפתע מכירים בהטבות | @shaharilan, מתוך הסיכום השבועי של #מוסף_כלכליסט בג"ץ דן השבוע בכך שהממשלה אינה מקיימת את פסיקתו לגיוס חרדים לצה"ל, נמנעת מאכיפה נגד ההשתמטות ולא עושה שימוש בסנקציות הכלכליות שעומדות לרשותה. בעקבות זאת כתב "בחדרי חרדים" יענקי פרבר פרסם סרטון, שבו הסביר בפירוט רב לצופיו את מחיר הסנקציות שנידונו, שעלול להגיע לאלפי שקלים בחודש למשפחה: מהנחות חודשיות בתחבורה הציבורית (150 שקל), ארנונה (250 שקל), צהרונים (600–1,000 שקל) ושכר הדירה (500–1,000 שקל) ועד הנחות חד־פעמיות בשווי מאות אלפי שקלים על רכישת דירה. כל אלה מצטרפות לסנקציות הקיימות של שלילת התמיכה באברכים (850 שקל בחודש), ביטול ההנחה בביטוח לאומי (100 שקל בחודש) וביטול ההנחות על מעונות יום (1,000–2,400 שקל בחודש). במשך עשרות שנים עיתונאים, חוקרים ואפילו האוצר מתריעים על היקף סל ההטבות למשתמט, והחרדים תמיד הכחישו את קיומו, לרוב בנוסח המתחכם "איפה הצ'ק?". והנה מתברר שרק שלילת ההטבות גורמת להם להכיר בקיומן. ועדיין, הסרטון של פרבר מגלה רק תמונה חלקית. קודם כל כי מדובר בהטבות נטו, אבל האדם העובד משלם עליהן מהברוטו. כך למשל, השווי האמיתי של 2,400 שקל הנחה במעונות יום הוא קרוב לכפול. ושנית, כי ההטבות מאפשרות את השתמטות האברכים מעבודה - וזה כבר נזק שגדול בעשרות מונים מההטבות עצמן.

רענן שקד: אכלתי פעמיים-שלוש בחיים במסעדות של אסף גרניט. היה בינוני בהחלט, לגמרי ארוחות שהיו יכולות וצריכות להיגמר במייל, מבלי לגרוע חלילה מכבודו כזוכה מישלן ומכבודי כמי שאכל אינספור ארוחות טובות בהרבה, חלקן בדוכנים מהירים. זה לא באמת משנה שום דבר. גרניט הוא עדיין מסעדן בכיר ואיש עסקים פוטוגני ואדם כשרוני במשהו, ואני מת על הסלוגן של קבוצת המסעדות שלו, “מצטערים, אצל אייל שני הכל מוזמן לחודש הקרוב”. לא הייתי נדרש לזה אלמלא הבחירה בגרניט להשיא משואה ביום העצמאות, אירוע שמתאים כמו כפפת גומי לממשלת נתניהו, ומתקיים, בדיוק כמותה, במציאות חלופית ומומצאת שבה נתניהו הוא גדול מצביאי ישראל ומשיח בן-דוד, ניצחוננו מול חמאס ואיראן מוחלט, הורמוז הוא שם של סרום לעיניים והאיום הקיומי האמיתי על ישראל הוא בכלל גלי בהרב-מיארה. ובאותו כסף, אסף גרניט הוא שף גדול ופורץ-דרך, הדמות המשמעותית ביותר בכינונה של הקולינריה הישראלית – הרבה לפני, נניח, רות סירקיס, שרי אנסקי או שלום קדוש – ובוודאי מייצג יותר את הרוח הישראלית מכל מילואימניק שטוחן כבר 250 ימים ונאלץ לסגור את בית הקפה הקטן שגירד חסכונות כדי לפתוח, או, נניח, אסף ויותם דוקטור, שהאכילו אלפי רעבים וסייעו לאינספור חקלאים אחרי ה-7 באוקטובר באמצעות המסעדה שלהם. זו, חברים, מציאות חלופית, כלומר כזו שאין כל קשר בינה לבין המציאות הישראלית הממשית, והיא זו שבה מתקיים, גם השנה, טקס הדלקת המשואות, לשעבר אירוע ממלכתי מאחד וכיום הפקה פרטית של מירי רגב לטובת מלאכת הקודש של ליחוך, סיכוך, סיבון וקירצוף כפות רגלי בני הזוג נתניהו, וכמקובל – תקיעת אצבע כמה שיותר עמוק בעין של לפחות מחצית הציבור בישראל. זו הסיבה לכך שבין משיאי המשואות נמנה גם איזה נהג D9 משיחי שממנו נולדה הסיסמה “לזרבב את עזה”, נשיא מדינה זרה שקשור לסיפור הישראלי בערך כמו שמירי רגב קשורה אליו – כלומר בכלל לא, הם מסיפור אחר, יותר מז’אנר הפארסה – והרעיון ברור: טקס המשואות הממלכתי לשעבר הפך להיות המופע הכי מגוחך במזרח התיכון לפחות עד שנראה את השמלה שבה תגיע אליו הגברת הראשונה מטעם בעלה. וזה כבר מרגיז אותי הרבה יותר מתסמונת אסף גרניט; כי עכשיו הם יורים גם בחגים. יום העצמאות הוא האחרון בסדרה, ואם תרשו לי וידוי קטן ומעט מביך: אני אוהב אותו. תמיד אהבתי. מדובר, כמו אצל רובנו, באחד מזכרונות הילדות הנרגשים; איך היינו תולים דגל ישראל על המרפסת ומתכננים, לקראת הלילה הגדול, לאן נלך ומה נעשה וכמה כסף ההורים יתנו לנו לבזבוזים; ואיך נצליח לפלס דרך בין ההמונים ולתפוס מקום טוב לקראת ההופעה החינמית (זוכר את דני סנדרסון על הבמה); ואיך למחרת, ביום עצמו, כנראה בבית של חברים, “חסמב”ה ונערי ההפקר” בטלוויזיה, וזאב (אלימלך) רווח (זורקין) מסנן שוב “תראה מה הבאתי לך, שנוזל”, ואז חידון התנ”ך – תמיד סוג של מערכון גם בגרסת המקור. ואז, בבגרותנו, ההתכנסויות, המנגלים, האירוחים, החברים, הטיולים, מטס חיל האוויר עם הילד. יום העצמאות הוא חג אהוב שבבסיסו, אחרי הכל, גאווה במדינה מבריקה ונועזת ומחופפת ופרועה עם די.אן.איי שרק אנחנו מבינים עד הסוף. אהבנו אותו בשנים מסוימות בקטע אירוני, ובשנים אחרות בקטע חברתי, וברוב השנים בלי קטע בכלל; פשוט כמו שהוא. ואז הם באו וחטפו אותו. ב-2018 נתניהו כפה על טקס המשואות נאום בחירות של עצמו ונתן את האות להפיכת יום העצמאות משטח מפורז ונקי לעוד כיבוש פוליטי; ממרחב משותף של חגיגה שמייצגת את המדינה לנראטיב שמייצג את הליכוד בלבד, כולל מירי-רגביזציה מוחלטת של הכל ומשדרי תעמולה מוקלטים מראש על תקן טקסים ממלכתיים. יום העצמאות לא רק הוכתם, אלא הפך לחגיגה במעמד צד אחד עם שני-שליש מדינה בחוץ והמענה האוטומטי שכולנו קיבלנו: זה לא היום שלכם, לא העצמאות שלכם ולא המדינה שלכם, אפילו אם הקרבתם בנים למענה. רוצים זיכרון נקי? קבלו בן-גביר לפרצוף בבית העלמין. רוצים אתוס לאומי? קבלו פרס ישראל רק כדי שיואב קיש יגלה שלא הצבעתם למפלגה הנכונה וישלול אותו. זה כבר מזמן לא יום העצמאות אלא עוד יום במשרד הממשלתי לשיסוי ופילוג, הוא ריק וחלול מערכים כלשהם ואני לגמרי משחרר אותו השנה לדרכו. לא חוגג כלום, לא רואה כלום, לא רוצה כלום. ובואו לא נתחיל בכלל לגבי פסח וליל הסדר, למי שחגגו. אישית ויתרתי גם עליהם השנה. העדפתי שלא להגיע למצבו של חבר קרוב, שמצא את עצמו בבית עם אישה וצאצא, יושבים שלושתם סביב שולחן ומטמינים אפיקומן לילד בודד. זה פשוט עצוב מדי. ומכיוון שלא חלמתי לעלות על כביש בין-עירוני תחת מטחי טילים וכל העסק הפך מחג חירות לעוד יום שיעבוד, ויתרתי. לא חייבים בכוח, ואם אורית סטרוק גורסת ש”קודם כל חג שמח”, אני אטען שקודם כל לא שמח, ולפיכך גם לא חג. >> @raananshaked

וייב חזק של איראן של סוף שנות ה-70. בישראל לא יהיה חיג'אב אבל לגמרי יש מצב שבעוד עשור לא יהיו גופיות, מכנסיים קצרים וחולצות בטן במרחב הציבורי. השלב הבא הוא שאסור יהיה להיכנס כך לבתי עסק ששומרים צניעות, ואז למשרדי ממשלה, ואחר כך לתחבורה ציבורית וכו' וכמובן יגידו לנו שבבית שלך תעשה מה שאתה רוצה

מישטור לבוש נשים ביום שחרורן מצה"ל. המפקדות נקנסו בשליש ממשכורתן. ככה המדינה גומלת למי שהקריבה שנתיים ויותר מחייה למען המדינה. חרפה שאין כדוגמתה. צבא פרימיטיבי. אבל עם פאטץ' משיח על זרועם של לוחמים - אין בעייה.

עו״ד יעקב שקלאר: הפוליטיקאי בגלימה: או איך הפך עו״ד דוד פטר לכוכב החדש של הביביסטים; היום התעוררתי ליומו של דוד פטר, עורך דין שאליו התודעתי לראשונה רק אתמול, כשחזיתי במופע האימים שהתחולל באולם בג״ץ בעתירה להדחתו של השר הסורר בן גביר. הרשת מלאה בקליפים קצרים וערוכים של ״הברקותיו״ של פטר, בקול דקיק, כשהוא מתווכח בצעקות עם שופטי העליון, בעוד שאלה מנסים לכוון את פטר, שנראה על ספידים - מרביץ בהם נאומי תוכחה, סיסמאות פוליטיות, תעמולה זולה ומסרים מבית מדרש ערוץ 14. כמי שהופיע אלפי פעמים בביהמ״ש העליון, ניסיתי למצוא בטיעוני עו״ד פטר תשובה לקושיות ולטענות שהועלו בעתירות, אלא שפטר זה המשיך להקניט את שופטי העליון בטענה המצחיקה ש״אין להם סמכות לדון וגם אין להם סמכות לקבוע שיש להם סמכות״. חיכיתי שפטר יטען שאין לשופטי בג״ץ גם הסמכות לשבת באולם, אבל כנראה פיספסתי את הקטע הזה. הקליפים הערוכים ברשת הועלו ע״י סוכני הביביזם לדורותיהם מלווים בקריאות הידד ביביסטיות רועשות לנוכח ״גבורתו״ של פטר במלחמתו ״הקדושה״ נגד אויבי העם - שופטי בג״ץ - בבחינת מלחמת דוד בגוליית. מה שפספסתם במופע של דוד פטר בבג"ץ חברים, או לא פספסתם, ורק אחדד, הוא מה שקרה אתמול באולם ב', בלי הצעקות ובלי הספינים של הרשתות. כעורך דין שצופה מהצד, ראיתי אתמול מחזה שמטריד אותי לא כאיש פוליטי, אלא כאדם שמאמין במקצוע המשפט. עו"ד דוד פטר הפך בן לילה לגיבור החדש של הבייס, כי הוא "נכנס" בשופטים, הוא דיבר על "העם", הוא לא מצמץ מול תשעה שופטי עליון. אבל אם נגרד את הציפוי הוויראלי, נגלה טקטיקה שצריכה להדליק אצל כולנו נורות אדומות; המשפט כבמת נאומים (ולא כבירור אמת ודין); דיון בבג"ץ הוא לא טוקבק. הוא מבוסס על "תקדימים", על "הלכות" ועל ניתוח קר של סמכויות. פטר לא בא לנצח בטיעון המשפטי. הוא בא לייצר "קליפים". כשעורך דין חוזר על מנטרות פוליטיות במקום להשיב לשאלות עובדתיות ומשפטיות, הוא לא מייצג לקוח - הוא מנהיג קמפיין. כששופט שמרן מאבד סבלנות; הרגע המכונן לא היה הנאום של פטר, אלא דווקא ההערה של השופט אלכס שטיין: "זאת כיתה א', תתקדם". למה זה חשוב? כי שטיין הוא הסמן השמרן של בית המשפט. הוא האחרון שאפשר להאשים ב"אקטיביזם שיפוטי". כששטיין אומר לעורך דין שהוא ברמה של כיתה א', הוא לא מבקר את הדעה שלו - הוא מבקר את הרמה המקצועית שלו. הוא אומר לו: "אל תמכור לנו פופוליזם כמשפט, אל תזלזל באינטליגנציה של המוסד הזה". הנדסת התודעה של ה"מפסיד מרצון"; יש פה אסטרטגיה מבריקה ומסוכנת: להפסיד בבית המשפט כדי לנצח ברחוב. פטר יודע שהטיעונים שלו לא יעמדו במבחן הפסיקה העקבית של 70 שנה. אבל כשהוא מוצג כמי ש"הושתק" או "זולזל" על ידי השופטים, ומצד שני כמי שנלחם בהם, הוא מכשיר את הקרקע לאי-ציות. המטרה היא לגרום לציבור להאמין שהמשחק מכור, כדי שביום שבו יינתן פסק הדין, יהיה קל יותר להגיד: "אל תקיימו אותו". מאידך גיסא, בטיעונים כוחניים מהלך פטר אימים על בית המשפט, שלא על מנת לשכנע אותו בצידקתו המשפטית, אלא כדי להרתיע את השופטים מלפסוק על פי דין. השורה התחתונה; כשעורך דין מפסיק לדבר בשפה של "חוק" ומתחיל לדבר בשפה של "כוח", המקצוע שלנו בסכנה. אנחנו לא בכיכר העיר, אנחנו בהיכל שאמור להיות המחסום האחרון לפני כאוס. אפשר להתווכח על בן גביר, אפשר לבקר את בג"ץ - אבל כשמחליפים את הטיעון המלומד בסיסמאות ריקות, אנחנו לא מקדמים משילות. אנחנו פשוט מפרקים את המצפן החוקי והופכים את בית המשפט לזירת התגוששות. מופע האימים של חברי הכנסת של הגועליציה, שסולקו מהאולם בבושת פנים, לאור התנהגות פרועה ועבריינית באולם, מדגים את הדרדרות הערכים ושלטון החוק, שהביביסטים מנרמלים. ברגע ששלטון החוק הופך להמלצה והאמת המשפטית הופכת לסיסמת בחירות, אנחנו מאבדים את התשתית היחידה שמונעת מהחברה שלנו להתפרק לתוך כאוס. הציטוט המתאים ביותר למופע האימים אתמול בבג״ץ שייך לפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (John Locke), מאבות הדמוקרטיה המודרנית: "כל מקום שבו החוק מסתיים - שם מתחילה העריצות." @shklar

הבנתםן מה קרה פה? עולה נערה לאוטובוס בבית שאן לכיוון טבריה, באוטובוס מלא בחורי ישיבה ששמים תיקים על הכיסאות ותופסים מקומות כפולים, כדי שלא יהיה לה איפה לשבת! ושלא נדמיין שזה חד פעמי האירוע הזה, רק בנסיעה הזו. זה אף פעם לא חד פעמי. אז יפה שהנהג גבי כרסנטי דאג לנוסעת כך ראוי, בהחלט צריך שהנהגים יעמדו לצד הנוסעות. אבל איפה ההורים של הנערים האלו?? איפה החינוך שלהם?? וכל הכבוד לאלינור דיין אמא של ליהי על הכרת הטוב לנהג, אבל צריך גם להיאבק בתופעה הנבזית הזו של השתלטות על המרחב הציבורי והדרת נשים. וכמה מילים לליהי - אף פעם אל תשתקי, כמה טוב שסיפרת לאמא שלך. בפעם הבאה שמשהו כזה קורה - לצלם את הנערים האלו, להבין מאיפה הם, ולהעלות לרשתות. ואם הם מפעילים אלימות - להגיש תלונה. מי שיש לו בעיה ליסוע בתחבורה ציבורית עם נשים - שיישאר בבית. אם נשתוק - זה ימשיך! נמאסססססססס