🟠MK Debbie Biton | ח״כ דבי ביטון

סמ״ר מיכאל טיוקין. בן 21. מאשקלון. בוקר של חדשות שמקפיאות את הדם. ילד שגדל במרחק נשימה מהבית שלי, יצא להגן על המדינה הזו ולא חזר. משפחת טיוקין, אין מילים שמגיעות לגובה הכאב שלכם. רק לב שנשבר ביחד אתכם. יהי זכרו ברוך.

הבוקר יצאנו לשטח באשקלון, במסגרת פעילות ארצית ראשונה של ביחד. פגשנו תושבים, הקשבנו, שוחחנו וגייסנו מצטרפים חדשים. אין תחליף למפגש הישיר עם האנשים ולשמיעת הקולות מהשטח. תודה גדולה לשותפים שלי לדרך שהיו איתי הבוקר. אילן רייך מנהל מטה אשקלון, חורחה סילוצקי, ז׳אק אלבו ואילן מיכאל. אנשים של עשייה, אכפתיות ואמונה בדרך. התגובות החמות, החיבוקים והפרגון שקיבלנו חיזקו את התחושה שיש ציבור גדול שמבקש פוליטיקה אחרת. מחברת, מקשיבה וקרובה לאנשים. זה היה רק הצעד הראשון. ביחד בונים כוח מהשטח. ביחד מחזירים את האמון. ביחד יוצרים שינוי! 🇮🇱

היהדות שלי אינה סטטית. היא תהליך. כל חיי אני קורא תנ"ך ואוהב תנ"ך, ואפילו כתבתי פעם ספר על גיבוריו. אנחנו עושים קידוש לפני ארוחת השבת המשפחתית, אבל אני שומר מרחק מכל מי שמציע לי שירותי תיווך והוראות הפעלה. אני מסרב לקבל את הרעיון המוזר שאלוהי ישראל הוא איש שקוף שיושב בין העננים ורוצה שנעביר כסף לש"ס. בתפיסה שלי, אלוהים הוא לא ישות קבועה, אלא הדרישה המתמדת מאתנו להיות חלק ממעשה הבריאה ״היהדות שלי״ - מאמר מיוחד לסרוגים srugim.co.il/news/1305559?u…

הזיכרון הוא צו מוסרי עליון. כתושבת שדרות שחוותה את אירועי שבעה באוקטובר וכנבחרת ציבור, אני רואה לעצמי חובה קדושה להעלות את זכרם של גיבורינו שנפלו במערכה הכבדה על הבית. כל חלל הוא עולם ומלואו, וכל סיפור הוא שיעור בנתינה, באומץ ובאהבת ישראל. רב״ט שירת ים עמר ז״ל הייתה נערה של אור. ילדה אופטימית ומלאת שמחת חיים, עם צחוק מתגלגל וחיוך מבויש שכבש את כל מי שפגש בה. היא ידעה להקשיב, להכיל, לעודד ולתת לאחרים תחושה שהם אף פעם לא לבד. המשפט שליווה אותה בחייה היה: ״את לא לבד, יש לך אותך״ והוא ביטא בדיוק את האדם שהייתה: חזקה, רגישה ומלאת אהבה. שירת ים אהבה אופנה, צבעים ויצירה. בכוחות עצמה למדה לעצב ולתפור בגדים, אימצה סגנון ייחודי וחלמה להפוך למעצבת אופנה. היא אהבה גם את החיים עצמם, ותמיד חיפשה את החוויה הבאה שתמלא אותה בשמחה. ב-30.7.2023 התגייסה לצה״ל ושובצה לחיל הגנת הגבולות בתפקיד בקרית איסוף יבשתית. היא הייתה גאה מאוד במדים ובשליחות שלה, וכבר במהלך הטירונות סומנה על ידי מפקדיה כמועמדת לפיקוד ולקצונה. את קורס ההכשרה סיימה בהצטיינות, וזכתה לקבל את כומתת המפקדת שלה כהוקרה על יכולותיה המרשימות. עם סיום ההכשרה שובצה שירת ים כתצפיתנית במוצב נחל עוז. היא הגיעה למוצב יומיים בלבד לפני השבעה באוקטובר. בבוקר השבעה באוקטובר שהתה שירת ים במיגונית שבבסיס יחד עם חברותיה. שם, בתוך התופת, נגדעו חייה של נערה צעירה שכל העתיד עוד היה לפניה. שירת ים הייתה רק בת 19 בנופלה. היא הותירה אחריה הורים, שני אחים, משפחה אוהבת וחברים שלא ישכחו לעולם את האור הגדול שהכניסה לחייהם. יהי זכרה ברוך. #לא_שוכחים_את_הגיבורות

קראתי עכשיו את הפרסום הזה, ובתור מי שחיה שנים תחת קסאמים, צבע אדום, בלוני תופת ורחפנים הגיע הזמן לומר את האמת בלי להתייפייף. אין דבר כזה ״רחפן תמים״ שיוצא מעזה. כל רחפן שיוצא משם הוא איום. הוא ניסיון לפגוע, לרצוח, להטיל פחד על אזרחים שחיים כבר שנים במציאות בלתי אפשרית. תושבי שדרות והעוטף לא צריכים עוד הכלה, עוד הבלגה ועוד ניסויים על החיים שלהם. מי שמוציא רחפן לעבר מדינת ישראל צריך לדעת שהתוצאה תהיה מוחצת שלא לומר מוחקת . אפס סבלנות. אפס הכלה. בלי ״הקש בגג״, בלי אזהרות ובלי משחקים. ״ונשמרתם מאוד לנפשותיכם״.

הלב לא עומד שוב מול הבשורה הקשה הזו. סמל רותם ינאי ז״ל, צעירה שכל חייה עוד היו לפניה, נהרגה בפיגוע הנורא בדרך למרחב מוגן. משתתפת בצערה הכבד של המשפחה, מחבקת את אוהביה ושולחת תפילה להחלמת הפצועים. יהי זכרה ברוך.

בעקבות פנייה של אביחי שלי (עיוור מלידה), שפנה ושאל איך ייתכן שאחרי שנים של הבטחות, השקעות של מיליארדים ועבודות בלתי נגמרות דווקא עכשיו מבטלים את הרכבות המהירות לתושבי הנגב המערבי ועוטף ישראל, פניתי כבר הבוקר לשרת התחבורה ולמנכ״ל בדרישה לבחון מחדש את ההחלטה. אי אפשר לדבר על חיזוק הפריפריה ובמקביל להרחיק שוב את תושבי שדרות, העוטף והנגב המערבי מהמרכז.

תגידו, לא הייתם אמורים להיות עכשיו בבית המדרש? ללמוד תורה? להתפלל? להיות שקועים בלימוד? כי אם יש לכם זמן לצאת להפגנות, להגיע לבתים, לאיים, להתעמת ולהתנהג כמו עבריינים כנראה שאתם לא כל כך מנותקים מהעולם כמו שמספרים לנו. לא די שאתם דורשים פטור משירות עכשיו גם יוצאים נגד מי שמנסים לאכוף את החוק? נגד מי שמשרתים? ומשהו נוסף, לפי הנחישות, הארגון וההתייצבות שלכם ברחובות, כנראה שאתם בהחלט יכולים להיות חיילים טובים. אז די לסיפורים. מי שמסוגל להתארגן למחאה, מסוגל גם לשאת בנטל.

הדם של נרצחי הטבח הוא לא כלי משחק פוליטי שלכם.

גם בימים האחרונים של הממשלה הזאת הם מעבירים כסף למשתמטים במקום למשרתים. נחזור, נבטל הכל. מי שלא משרת, לא יקבל שקל אחד.

חיילים נופלים. תתעוררו!

ההחלטה בוטלה וטוב שכך. תודה @bokeralmog על החשיפה והעמידה העיקשת לצד תושבי העוטף. ביטחון העוטף אינו סעיף לקיצוץ. הוא חובה.

היום הייתה לי הזכות להשתתף במפגש הפרידה וההוקרה לכבוד הדיין הרב ישי בוכריס, מאב בית הדין הרבני באשקלון. עוד הרבה לפני כניסתי לכנסת ישראל, כעורכת דין בסיוע המשפטי, עסקתי במשך שנים רבות בתחום המשפחה. מרבית תיקיי עסקו בדיני משפחה, נוער, בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים. כתושבת שדרות, דרכי המקצועית הביאה אותי לא פעם אל בית הדין האזורי באשקלון, שם זכיתי להופיע בפני הרכבים שונים ובהם גם ההרכב שבראשו עמד הרב בוכריס. לאורך השנים הערכתי מאוד את הידע, המקצועיות והחשיבה המשפטית העמוקה שהביא עמו. תמיד שמחתי לשמוע את הניתוחים המשפטיים, המאוזנים והענייניים שלו, ובמיוחד את היכולת לראות לא רק את ההליך המשפטי אלא גם את האדם, הילדים והמשפחה שמאחורי התיק. גם היום, בהרצאתו, עסק הרב בוכריס בסוגיות משפטיות עדכניות, בחקיקה המתפתחת, באתגרים ובמחלוקות הפרשניות הקיימות בתחום סוגיות שמקבלות עבורי משמעות נוספת כיום, בכובעי כמחוקקת, כאשר חלקן עדיין מצויות בלב השיח המשפטי והחקיקתי. מעבר לכך, שמחתי לפגוש את הרב עקיבא, חברות וחברים לדרך המקצועית עורכות ועורכי דין שליוו שנים רבות את תחום דיני המשפחה, אנשים בעלי ידע, ניסיון ורגישות, שהיו ועודם חלק משמעותי מהעשייה ומהמערכת. היה מרגש לפגוש שוב פנים מוכרות, להחליף חוויות ולהיזכר בדרך המקצועית שעברנו. עבורי זו הייתה לא רק פרידה והוקרה, אלא גם מפגש של זיכרונות, מקצוע ושליחות. מאחלת לרב בוכריס הצלחה רבה בהמשך הדרך, ברכה ועשייה מבורכת.

שוב זה קורה. אותה ממשלה שהביאה על מדינת ישראל את האסון הגדול בתולדותיה. אותה ממשלת שבעה באוקטובר. אותה ממשלה שנכשלה בזיהוי הסכנות, בהגנה על האזרחים ובהבטחת הביטחון עכשיו שוב משחקת בביטחון התושבים. בזמן שחמאס ממשיך להתעצם, בזמן שצה״ל מחסל מחבלים שעסקו בייצור אמצעי לחימה שהיוו איום על אזרחי ישראל, בעוטף מודיעים לתושבים. אין כסף. אין כסף לרכבי ביטחון. אין כסף לדלק. אין כסף לתאורת גדרות. אין כסף לשערים ולמרכיבי ההגנה הבסיסיים ביותר. אבל יש כסף למשרדים מיותרים. יש כסף לשיקולים פוליטיים. יש כסף לכספים קואליציוניים. יש כסף למנגנונים מנופחים. לא ייתכן שתושבי העוטף, שעברו את ההפקרה הקשה ביותר בתולדות המדינה, יידרשו שוב לשלם את המחיר. ביטחון תושבי העוטף הוא לא סעיף שאפשר למחוק בטבלת אקסל. הוא לא מותרות. הוא קו החיים של התושבים, של המשפחות, ושל הלוחמים שנמצאים שם יום ולילה כדי להגן על מדינת ישראל. ממשלת החלם הזו חייבת להבין. מי שלא יודע לקצץ בשומן שלא יקצץ בביטחון. ותושבי העוטף לא יהיו שוב שקופים. לא נשתוק מול הפקרה נוספת.

חרם הוא לא משחק ילדים. חרם הוא אלימות שמשאירה צלקות לשנים. היום קיימנו בכנסת כנס חשוב בנושא החרמות, ובמקביל מונחת על שולחן הכנסת הצעת החוק שהגשתי לטיפול אמיתי בתופעה. לא נשאיר אף ילד לבד. לא נשאיר אף ילד מאחור.

בסיום כנס שקיימנו היום בכנסת בנושא חרמות ובריונות. ישבתי בלשכתי עם קבוצת הורים לילדים ובוגרים צעירים עם צרכים מיוחדים, שהגיעו יחד עם אלי בן חמו, חבר מועצת עיריית קריית מוצקין. הפגישה התקיימה בעקבות פניה של טל יונגר, ראש מטה יש עתיד בקריות שביקש לקיים את המפגש ומוביל ברגישות ובמסירות רבה את נושא הצרכים המיוחדים. בקשה אחת הייתה להם, להעביר את הקול שלהם. הם ביקשו לא להצטלם. ביקשו לא לחשוף את שם הרשות שממנה הגיעו. פחד אמיתי. פחד שיתנכלו לילדים שלהם. תקראו את זה שוב. הורים במדינת ישראל מפחדים לדבר בגלוי כדי לא לפגוע בילדים שלהם. ובאותה פגישה שמעתי גם איך מחרימים אותם. איך חלק מהילדים עוברים התנהגויות שעל סף האלימות ולעיתים אפילו על סף הפלילי. שמעתי על השפלות, על עלבונות, על ילדים שנשארים בבית אחרי שחוו אלימות, מכות, חרם או פגיעה. ובמקום שמערכת החינוך תעצור, תבדוק ותתערב. לפעמים נאמרים להורים משפטים כמו: ״אתם אלה שמחרימים את הכיתה״. רק כי הילד לא הגיע לבית הספר, אבל הילד לא נשאר בבית כי רצה. הוא נשאר בבית כי הרביצו לו. כי השפילו אותו. כי פגעו בו. ובמקרים מסוימים, הילד שפגע ממשיך במסגרת והילד שנפגע הוא זה שנשאר בבית. אני רואה את הדברים האלה בחומרה רבה מאוד. בנוסף, עלתה סוגיה כואבת נוספת ילדים עם צרכים מיוחדים רגע לפני סיום שנת הלימודים והרצון כל כך גדול להצטרף לטיול השנתי (מי מאיתנו לא זוכר את ההתרגשות הזו) לדאבונם בשל מצבם הבריאותי, אינם יכולים לישון מחוץ לבית ולכן נשללת מהם הזכות לצאת לטיולים שנתיים או לפעילויות של יומיים עם הכיתה. כך יוצא שבזמן שכל הילדים חווים חוויה משותפת הם נשארים מאחור. ואני שואלת למה? אפשר לייצר פתרונות. אפשר להתאים. אפשר לאפשר יום אחד בלבד, לצרף מלווה, לבנות מסלול מותאם, למצוא מענה. בסוף, המטרה היא אחת שגם הילדים האלה יהיו חלק מהחוויה, מהזיכרונות ומהשייכות. כי שילוב אמיתי הוא לא רק להכניס ילד לכיתה. שילוב אמיתי הוא לאפשר לו להיות חלק. אני מצפה מראש הרשות ומכל הגורמים הרלוונטיים לגלות מעורבות, רגישות והתערבות אמיתית. כבר פניתי במכתב בנושא, אעלה את כלל הסוגיות שעלו ואמשיך לעקוב. ולא אחסוך במילים כל עוד יש ילדים שפוחדים להגיע לבית הספר, הורים שפוחדים לדבר וילדים שנשארים מאחור. כי לילדים האלה מגיע ביטחון. מגיע כבוד. ומגיע מקום אמיתי בתוך החברה שלנו.

מתחילים בשעה 11:00 ב@KnessetIL את כנס החירום בנושא חרמות. יחד, כדי שכל ילד וילדה יגיעו לבית הספר עם חיוך, ביטחון ותחושת שייכות. @shitrit_keti @pnina_tamano_sh @elidallal32 @yossitaieb