דקלה כהן

@Segev_Yuval 💔❤️

כבר כמה ימים שאני משתדל להדחיק את הימים האלה של שכול המועד. ככה יצא שרק אתמול התחלתי לחשוב מה אני כותב השנה. אולי על געגוע, אולי על הדברים שכתבתי לאלון באחת השבתות לפני כמה שבועות, אולי על מה שקרה לנו מאז. אולי לא אכתוב בכלל. רק אתמול חבר מהעבודה נאלץ רגע לגרד בזכרון כשאמרתי לו שאני נוסע לבית העלמין של בארי. אני לא אוהב להיות ההוא ש... בטח לא אוהב רחמים. מצד שני, איזו רשות יש לי לא להזכיר אותם? רק שכבר שנתיים וחצי ואני עוד שואל איך לזכור ולהזכיר. קראתי לא מזמן באחד הספרים של אתגר קרת על האישה שרצתה שזכרו של בעלה הגיבור ישאר חקוק באבן. יציב, ללא פניות, זהה לאחר תלאות הזמן. ועל אביו של אותו לוחם שמספר כיצד בנו העדיף בכלל לכתוב את חייו במים, ליצור בהם מערבולות של רגש, לא לחרוט עובדות סתמיות בעץ. "למה הסיפורים שאומרים הכי מעט על הבן אדם הם אלו שטורחים לספר?". תוהה האב. וגם אני תוהה, כבר יותר משנתיים, מה לספר עליכם. פעם מספר על חוויות קטנות מטיולים בשדות וסיגריות במרפסת, פעם על הגבורה והכח לנסות ולשרוד את תופת הטבח בקיבוץ. כי אפשר לספר על רינת שהיא הייתה סלע עבור המטופלים שלה ואפשר גם לספר על המיני קרמשניט שהכינה ועל ההומור השחור חסר הגבולות. כי אפשר לספר על חן הגיבור החקלאי שעזר לכולם ואפשר גם לספר על המשחקי מכות שהיה עושה לנו כילדים או על הגרעפסים באוזן. על אלון ועידו אפשר לספר כל כך הרבה, המנהיגות של אלון והחכמה של עידו ויכולת האכילה של האחד ויכולת הבעיטה של השני. אבל שום דבר לא מעביר אפילו פסיק ממי שהם היו. הכל מרגיש קטן מידי. ואולי דווקא בגלל זה צריך לתת לזכרון להיות דינמי. לא לפחד ממה שמתחיל להיות מטושטש יותר ולא לברוח ממה שלפתע צף ומזכיר. לא לכעוס על עצמך מידי כשאתה לא מוצא את המילים, כי הרי גם ככה אין מספיק כאלה כדי לשרטט מחדש את הדמויות שלהם עבור מי שלא הכיר. כי גם ככה הם ימשיכו ללוות אותנו בכל רגע גדול בחיים או בשירים ברדיו שנשארו רק שלהם. בנתיים מקווה שהם ימשיכו לבוא לי מידי פעם בחלומות, מקווה שמי שכן הכיר ימשיך להזכיר ולספר. בכל סיפור כזה יש געגוע, עצום, שכואב לפעמים עד העצם. אבל גם עוד רגע בו אתה מגלה אותם מחדש.

@glick_sh אין ספק שהיא מאוד מאוד גאה בך משם למעלה ❤️

>> כאן תכננתי לסיים. את הטקסט הזה כתבתי לפני 5 שנים. והוא הסתיים כאן. פעם בכמה זמן עדכנתי את הגילאים ודמיינתי את הרגע שבו יהיה לי את האומץ וההסכמה מהמשפחה לשים אותו כאן. אבל מאז קרו עוד כמה דברים והמלחמה הכואבת הזאת הציפה את זה אפילו יותר. כמה וכמה חברים טובים שלי מתמודדים מדי יום עם פוסט טראומה, יוצאים ונכנסים לבתים מאזנים ולאשפוזים בעקבות המראות שראו, וכולם רק טורחים להזכיר להם עד כמה ההתמודדות שלהם קשה. כאילו שהם לא יודעים בעצמם. על המסך חטופים חוזרים ובצד חברים שממלמלים "זהו, נגמרו להם החיים. אין לְמה לחזור". עוד לוחם נפש שנשבר, וברשתות פוסטים שמהללים אותו ואת הקריסה שלו. "אין להם למה לחיות". אוי לה לאומה שככה מתבטאת. אין לכם מושג עד כמה יש לאן לחזור. כמה מלאי צבע החיים, כמה שקיעות וזריחות יש לראות, כמה מטרות ושמחות יש להספיק, כמה ימים מאושרים יש בעולם הזה. כמה אנשים אוהבים אתכם. כמה בקרים של שגרה עם ארוחת בוקר וסתם ככה חיוך על הפנים. אם היתה לי יכולת לחזור בזמן ולומר לה רק משהו אחד, כשהיתה בעיצומה של המחלה הזו, או אפילו לשחר הילד של אז שרק חווה אובדן, וברוך השם לא קיבל את הפוסט של הטראומה. הייתי אומר לנו שיש יבשה בסוף. בסוף כל הים הזה יש יבשה. יש שלב בחיים שבו הענן האפור הזה שפעם כיסה את הכל, ממשיך קדימה, והחיים נצבעים מחדש. כן, גם היום יש צער לפעמים וגם כאב, אבל הם חלק ממארג החיים, לצד השמחה והאושר. אם פעם היתה איזו מעטפת קודרת של שכול, שמאלחשת את כל שאר האירועים והרגשות, אז היום הכאבים הופכים לחלק מפסיפס גדול. יש ימים עצובים ויש שמחים. ימים של שמש וימים מעוננים. שהיום הכאבים הם לא רק נסבלים וזמניים, הם אפילו מרגישים בסדר. כמו שרירים תפוסים אחרי אימון, שלפעמים דווקא נעים להרגיש. כאבים שגורמים לך להרגיש כל כך חי, במקום המחנק המונוטוני שהרגיש פעם כמו מוות תמידי. יש דמעות של שיקום, רגעים שפתאום אתה מרגיש בסדר, כמו כל האנשים הרגילים שסביבך, אלה שכל השנים האלה הצליחו פשוט לחיות. בלי לחוות את האובדן שוב ושוב מדי יום. הייתי אומר לנו שאפשר לחזור למסלול. ראיתי בעיניים אנשים קרובים, הלומי קרב, פוסט טראומתיים, שהצליחו. נכון, זה לא היה בקלות או בישיבה רגל על רגל. זה היה באמצעות מאבק יומיומי. אבל יש מאבקים עם סוף אחר. לא רק הישגים זמניים, יש אנשים שניצחו. באופן קבוע. שעלו חזרה על מסלול השפיות. זה אפשרי. אם רק הייתי יכול לומר לה, או לי. שאפשר אחרת. אבל האמת היא, שאני יכול לומר את זה. אמנם לא לה ולא לי. אבל יש סביבי כל כך הרבה אנשים שעדיין נמצאים במצב שלה אז, שעדיין בתוך התהום. אנשים שעוד בעומק הים וצריכים לדעת שיש בסוף יבשה. אז אם אתם באיזשהו שלב במאבק הזה, מאובחנים או לא, תזכרו שיש חיים אחרי המוות. בעיניים שלי ראיתי. יש עולם כל כך טוב אחרי שמנצחים. זה לא דמיוני. ואם מעולם לא אובחנתם, ואולי לא נראה לכם שיש ממה לחשוש, אבל כן נחשפתם למראות קשים, וכן עברתם חוויות שאתם לא ממש אוהבים לדבר עליהן. בבקשה בבקשה, לכו לטיפול פסיכולוגי. פעמיים שלוש. לא יותר. אולי באמת הכל בסדר, אבל אם לא, אז ממש כמו כל מחלה אחרת - גילוי מוקדם עשוי להציל חיים. לרכב אנחנו עושים טיפול עשרת אלפים גם אם לא שומעים רעש חריג, רק כדי להימנע מנזקים גדולים יותר. הנפש צריכה גם היא תחזוקה. אפילו אם נראה לכם שאתם בסדר, תלכו רק בשביל הסיכוי הקטן שלא. תאמינו לי - המחיר הוא כלום לעומת המחיר שעלול להיות בהמשך. ואם אתם ברי מזל, אם לא חוויתם טראומה קשה, אם אתם מטופלים, אם אתם יודעים שאתם באמת בסדר, אז בבקשה מכם רק דבר אחד. תרימו את הראש, תסתכלו לצדדים ותחפשו אותם. את אלו שעדיין בתוך המאבק. תזכירו להם שיש יבשה בסוף. תזכירו להם כמה אתם אוהבים אותם וכמה הם חשובים לכם. שידעו שאתם פה לעזור להם להשתקם. תזכירו להם כמה חלומות עוד יש להם להגשים וכמה יופי עוד יש לחיים האלה להציע להם. רק עוד קצת. רק עוד קצת וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי! וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי! החיטה באמת. באמת. צומחת שוב

שאף אחד לא ידע. זה סוד. רק לא לספר. ילד בן 14 מלא בבושה, ילד בן 15 מתמודד לבד, ילד בן 16 מתחיל להפנים, ילד בן 17 עומד בהלוויה. שאף אחד לא ידע. זה סוד. זה התחיל בעשרים ותשעה באוקטובר אלפיים וארבע עשרה, אור ל-ו' בחשוון. על אחד הצדדים של הערב הזה שמעתם כולכם - מחבל ערבי מגיע רכוב על אופנוע למרכז מורשת בגין בירושלים, שולף אקדח ויורה באבא שלי ארבעה כדורים במרכז הגוף. אבל ממרחק הזמן, הצד השני של הסיפור - משמעותי קצת יותר. שני מטרים משם, ליד ההגה של רכב מסוג פיג'ו פרטנר בצבע כחול כהה ישבה לה אשה בת ארבעים ושבע, אמא. היא לא ספגה אפילו כדור אחד, אבל הו הו כמה שהיא נרצחה בפיגוע הזה. באינסטינקט של שניה אחת אמא שומעת את היריות ומתכופפת אל מתחת להגה, היא אחוזת חרדה, מבינה שירו הרגע בבעלה ומלאה בחשש שהיא הבאה בתור. כשהאופנוע סוף סוף נמלט, כעבור כמה שניות שהרגישו כמו נצח - אמא יצאה מהרכב וראתה את גופו של אבא מוטל על הקרקע ללא הכרה. בשלב הזה היא חושבת - כמעט בוודאות - הנורא מכל קרה. כשהיא מנסה להתקרב אליו האנשים בסביבה מושכים אותה כמו בסצנה מסרט - רק שלא תראה את המראות המזעזעים האלו. דקות ספורות חולפות ואמא מוצאת את עצמה בנסיעה מהירה בניידת טיפול נמרץ, לְיָדה מתבצעים נסיונות הצלה, והיא - תוך כדי תפילות שאבא יחזור לחיים, מנסה לתפעל את האירוע. בין מנת דם למנת דם בחדר הטראומה (14 מנות סך הכל) היא מרימה טלפונים לבני המשפחה כדי לעדכן - היה פיגוע, אבא גוסס בשערי צדק, תגיעו. כבר בשבוע הראשון, כשאבא עוד מורדם ומונשם, ראינו את התגובות שלה לרעשים של אופנוע או לדפיקות חזקות על הדלת, אבל חלפו בערך שלושה חודשים עד ששמעתי בפעם הראשונה את המונח 'פוסט טראומה'. מהר מאוד היא הבינה שזה המצב. עובדת סוציאלית טרייה, שנים ספורות אחרי התואר וההסבה המקצועית שעשתה, ידעה טוב מאוד לזהות את התסמינים, גם כשהם על עצמה. ב3 השנים שאחרי ראינו את הדעיכה, שלב אחרי שלב. תחילה לא היתה מסוגלת לחזור הביתה ליישוב שבו גדלנו, אחר כך איבדה את הכוח לבשל ובהמשך הגיעו הדיכאונות ומצבי הרוח המשתנים. חלפה בערך שנה מהאירוע כשהבנתי מה קורה פה בחודשים האחרונים, כשקלטתי שאמא שלי, הבסיס היציב של כל נער בן 15, הפכה להיות פגועת נפש. מיום ליום המצב המשיך להידרדר, אבל זה לא קרה בתוך וואקום. שורת אירועים טראגים שקרו בשנים האלו ללא ספק הוסיפו שמן למדורה, כשביניהם שלושה שכנים שנהרגו בתוך חצי שנה בלבד. דפנה מאיר במרחק שלושה בתים, רבקה פרץ במרחק ארבעה ומיכי מרק מהבית מעלינו, שנרצח על הכביש שתי דקות לפני שאמא עברה שם עם הרכב וראתה את ההמולה על הכביש. המולה שאני יכול רק לתאר מה עוררה בנפשה הפצועה. אני זוכר את זה כמו אתמול, את השיחה עם אחת מנשות המקצוע שטיפלו באמא. יש ילדים, היא הסבירה, שבמקום שההורים ידאגו להם - צריכים בעצמם לדאוג להורים. אתם ואמא שלכם במצב כזה כרגע. שאף אחד לא ידע, זה סוד. רק לא לספר. שיננתי לעצמי שוב ושוב. מה שקורה בתוך קירות הבית נשאר בתוך קירות הבית. אף אחד לא צריך לדעת על ההתקפים, אף אחד לא צריך לשמוע על החרדות, אף אחד לא צריך להבין שמשהו אינו כשורה. ילד בן ארבע עשרה, חמש עשרה ושש עשרה - צריך להשתיק הכל. אוי ואבוי אם מישהו ישמע שאמא בפוסט טראומה. ביום שישי 23.6.2017, שלושה ימים אחרי שעברתי טסט, הגיע הרגע המכריע. בדיעבד אני יודע לומר - זה לא היה הניסיון הראשון. אבל זה היה הראשון שהצליח. לכאורה, כולנו הוכינו בתדהמה. בפועל - זה לא באמת היה מפתיע. זה היה רק עניין של זמן עד שהפגיעות הנפשיות יכריעו אותה. באותו יום שישי, אור לראש חודש תמוז אמא החליטה לוותר. אחרי כל כך הרבה בקרים קשים ושורטים שבהם היא בחרה בחיים, ביום שישי ההוא - אמא בחרה למות. שאף אחד לא ידע. זה סוד. מה קרה? אירוע מוחי. איך קרה? מחלה. שאף אחד לא ידע. זה סוד. רק אל תעזו להוציא את המילה הזו מהפה. שלא יעלה על דעתכם לומר את זה. >> 1/3

@naamalazimi גאוה ❤️

בום! לא שהיה ספק אבל בכל זאת - צו הביניים נשאר. האירוע המטורף היום בבג"צ העתירה שהגשתי יחד עם חדו"ש כנגד הביזה בהעברות התקציב, עוד יעשה היסטוריה בשיקום מעמד הכנסת, גדיעת צינור השחיתות והקומבינות החרדי וסיוע לשוויון ההזדמנויות בחינוך. נעשה ונצליח. נמשיך להיאבק. אעדכן.

תודה לכם עם ישראל שהשבתם את הדר 🇮🇱

סליחה 💔

אמילי הגיבורה במסר לכולנו. צאו מהבית - בואו.

שלוש נשים הפצירו בציבור לעצור את המדינה - ויקי, לישי וענת. הן רוצות ובצדק את יקיריהן חיים ובבית. סולידריות. ערבות הדדית וקדושת החיים. שיעור ראשון שהייתי מלמדת את שר החינוך

@FakeReporter אלוף העולםםםםםםםםםםםםםםםם❤️❤️❤️❤️

פייק ריפורטר שמח להכריז על מינויו של ניר רוזן לתפקיד מנכ"ל הארגון. רוזן נכנס באחרונה לתפקידו והחליף את אחיה שץ, שניהל את הארגון בחמש השנים האחרונות ועתה יוביל את הפיתוח האסטרטגי והקשרים הבינלאומיים של פייק ריפורטר. רוזן הוא מנכ"ל מפלגת העבודה לשעבר שמילא מגוון תפקידי אסטרטגיה ותוכן במפלגה בשנים האחרונות. קודם לכן שימש סמנכ"ל תנו לחיות לחיות ומנהל המחלקה הציבורית באגודה לזכויות האזרח. רוזן הוא בן 42, אבא לשניים וחבר קיבוץ נצר סרני. "פייק ריפורטר הוא לא עוד ארגון, והבטחת מרחב דיגיטלי חופשי ובטוח היא לא עוד משימה - אלא יעד קריטי ודחוף", אמר רוזן. "הזכות הבסיסית לצרוך מידע אמין ברשת ולהבחין בין אמת לשקר היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אנחנו בפייק ריפורטר נעשה כל מה שאנחנו יכולים על מנת לסייע בהבטחת זכות זו. אני מקבל לידי ארגון מתוחכם, יעיל ואפקטיבי בצורה בלתי רגילה. בכוונתי לשמר את יכולותיו המיוחדות ולפעול למען העצמת השפעתו יחד עם הציבור הרחב ושותפינו". @RozenNir (צילום: אייל נבו)

כל מי שמביא אדם כזה למלא פאנל באולפן הוא חלק ממה שמכשיר את השמדת הערכים שלנו. חברה שרוצה שיקום וריפוי חייבת להקיא ממנה את התופעות הללו בלי כל שיקול ודיון.

@BarakSeri הי ברק, לבדוק מקורות בבקשה ואינטרסים. כיו״ר הסיעה - הדברים לא נכונים. מוטב לתקן/ למחוק.

מה שאנחנו הכי צריכים עכשיו זה אות חיים מהעסקה

@YunaLeibzon מושלמת , מחכות לך ❤️❤️

זה השבוע האחרון שלי בתפקיד שליחת חדשות 12 בארה״ב. אולי בהמשך יהיה לי כח לסיכומים יותר רשמיים אבל רק רוצה להודות לכל אנשי דסק החוץ אצלנו, למפיקים/ות, תחקירנים/ות עורכים/ות של חברת החדשות שנמצאים כל הזמן מאחורי הקלעים והעבודה שלנו על המסך פשוט לא אפשרית בלעדיהם. כמובן תודה לבוסים שלי שכמו בקלישאה, נתנו לי את ההזדמנות, אבל באמת, פשוט החליטו להמר עלי. אצא לחופשה קצרה ועוד מעט חוזרת לשדר בחדשות 12, פשוט מישראל (:

שגיא עודכן על לידת בתו, ולא הפסיק לחייך: "הוא אמר אני פיקס, יש לי ילדה" bit.ly/41hMXji

כבר לפני כשבועיים דרשנו מהקואליציה לפעול בדחיפות לצמצם את שלבי ההסכם. לא היה צריך לראות את התמונות המזעזעות של היום בשביל לדעת שהחטופים מעונים ובסכנת חיים, ובאחריות הממשלה לעשות הכל להציל את חייהם. הקואליציה הפנתה עורף והפילה את ההצעה.

@yaelagmonnacht @naamalazimi בהצלחה מהממת❤️

היום אני מסיימת את העבודה שלי בלשכת @naamalazimi אליה הצטרפתי לפרויקט הכנה למאבק על חוק ההסדרים. לסיכום התקופה הזו, רציתי לכתוב שכל מה שכבר ידעתם על נעמה נכון; היא באמת נלחמת למען מדינה דמוקרטית ושוויונית בכל שעות היממה - היא אוהבת אדם ורודפת צדק ללא הפסקה. היה לי הכבוד להיות חלק.

אסור שנאבד פוקוס. זה לא שלם - עד שכולם בבית ! 💔🎗

מחכים לכולןם בבית ❤️

עדי ויטל קפלון ז''ל 🖤 חולית, בת 33 במותה עדי, בתם של ג'קי וירון ויטל, נולדה בירושלים ב-2.8.90. אחות של ליאת, איילה ואסף. היא גדלה והתחנכה בירושלים. היו לה כישרונות רבים: היטיבה לנגן על סקסופון, ייצגה את בית הספר בתחרויות ריצה ובסיום לימודיה קיבלה ציון לשבח ותעודת הצטיינות בתחום האתלטיקה. מכיתה א' עד ח' רקדה במסגרת בית הספר למחול "מחולה", כולל בלהקה הייצוגית. עדי גילתה מגיל צעיר אישיות של מנהיגה. כשלמדה בכיתה ו' נבחרה לייצג את בית ספרה ולהרצות על חוויותיה כבת שכונת גילה שספגה ירי באינתיפאדה השנייה. בשנה זו גם ייצגה את השכבה שלה במשלחת לבלגיה. בכיתה ח' עדי השתתפה במחנה קיץ בארה״ב, ובסוף כיתה י' הצטרפה לתוכנית בה נוער אמריקאי וישראלי עברו חוויות משותפות. לתוכנית זו התקבלה באמצעות מלגה שכללה שנת התנדבות בבית אבות. שם הכירה את בן זוגה, ענני. בתיכון היא שיחקה כדורסל במשך שנתיים, שם הייתה הקפטנית של הקבוצה. אחרי התיכון עדי למדה במכינה המעורבת בעמק המעיינות. המשיכה לשנה ב' ולאחר מכן התגייסה לצבא. היא שירתה בחיל המודיעין, חתמה קבע והשתלבה ביחידת 8200. לאחר שחרורה מהצבא עבדה בצ'ק פוינט, ובהמשך ב-Threatstop. במקביל, למדה באוניברסיטת בן-גוריון הנדסה כימית לתואר ראשון, ולימודי מדבר לתואר שני במגמה לאנרגיה סולרית ופיזיקה סביבתית, שאותם סיימה בהצטיינות עם הציון הגבוה ביותר בתולדות האוניברסיטה. היא חקרה אנרגיה חלופית ומִחזור של גז רעיל ותיעולו לשימוש בתעשייה וניבאו לה גדולות. פרופ' מוחמד בשותי, מנחה המחקר שלה, תיאר את עבודתה כמשמעותית עד מאוד לאנושות כולה. ב-2013 נישאה עדי לענני. ב-2020 נולד בנם נגב וב-2023 נולד בנם אשל. הם התגוררו בקיבוץ חולית והיו חברים פעילים ותורמים בקהילה. סיפר יונדב קפלון, אביו של בעלה: "עדי הייתה בעלת מוח גאוני. לצד הקריירה האקדמית היא הייתה אימא מופתית, חברת צח"י בחולית, רוקדת, שחקנית כדורסל, שחקנית תיאטרון, כותבת שירים. היהלום שבכתר". בשבת, שמחת תורה, 7.10.23, ב-06:30 בבוקר, בבוקר זה החלה מלחמה. לקיבוץ חולית הגיעו עשרות מחבלים, עברו בית-בית וטבחו באנשים. עדי, ששמעה קולות ירי, התקשרה לענני ששהה מחוץ לחולית וביקשה ממנו שיזכיר לה איך להפעיל את רובה ה-M16 שהוציאה מהכספת. אחרי שתדרך אותה היא נכנסה עם הילדים לממ"ד ומאז נותק הקשר ביניהם. באותן שעות פרץ מחבל לביתם ועדי הרגה אותו ברובה. אחריו נכנסו מחבלים נוספים והיא גוננה בגופה על ילדיה. ענני סיפר שנגב בן ה-4 אמר לו ש"הגיעו חיילים רעים ונכנסו הביתה עם מקדחות וקדחו את כל הבית. גם לאימא הייתה מקדחה. הם רצו לקדוח באשל ואימא לא נתנה להם. היא אמרה לנו שנזכור שהיא הכי אוהבת אותנו בעולם. ואז היא הלכה". בעקבות דבריו של נגב, שיערו שעדי נחטפה לרצועת עזה, אבל למעשה המחבלים רצחו אותה בביתה ומלכדו את גופתה. אביה ירון, שהתארח אצלה בחג ולן בדירת אירוח ממול, סיפר: "היא נרצחה בממ"ד, מלכדו את הגופה של הבת שלי, וגם את הממ"ד עצמו. אמרו לי שבזמן שאני פתחתי את הדלת לחפש אותה, לדלת היה קשור רימון שהיה צריך לפעול, וכי היה שם מזל שהוא לא פעל. גם מתחת למיטה היו לא מעט רימונים, שהיו פועלים אם הייתי מרים את המיטה לחפש אותה". המחבלים לקחו את נגב ואת אשל לבית שכנתם אביטל אלדג'ם ובהמשך חטפו אותם ביחד איתה לפאתי עזה, שם הם שוחררו, צעדו ברגל בחזרה לחולית, וניצלו. בחולית נרצחו באותו בוקר כ-15 מבני הקיבוץ. עדי נרצחה על ידי מחבלים בביתה בחולית ב-7.10.23, בת 33 בהירצחה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בבית שמש. הותירה אחריה בעל, שני בנים, הורים, שתי אחיות ואח. על מצבתה כתבו אוהביה: "מנהיגה חכמה וצנועה" והוסיפו שיר שכתבה, אחד מרבים שכתבה ושנודעו למשפחה רק אחרי מותה: "עת בני התינוק שוכב על חזי / הכל נראה כה טוב / וממשיך לו הטוב גם כשאינו כה קרוב / כמו אבקת קסם הנישאת ברוח השרבית / שנינו עטופים בירוק ובחלום / והמציאות לעיתים מתדפקת / אך אנו דוחים אותה לזמן אחר / שנצטרך לענות הננו או איננו". אחותה איילה ספדה לה: "אחותי השקטה, החכמה והכי חזקה שאני מכירה נלקחה מאיתנו. היו בך כל כך הרבה רבדים. היית רגישה לכולם, ועם זאת הכי רציונלית ופרקטית. היית הילדה, האישה, האחות, החברה והאמא הכי טובה שיכולה להיות". אירית, שהייתה מפקדת שלה בצבא וחברתה, כתבה: "עדי הייתה יהלום אנושי קטן, עם מבט נוקב ומחויך, תבונה חדה. עדינות ורוך, לצד כוח מתפרץ. היה משפט שתיאר אותה: 'רקומה חוטי פלדה וחוטי משי'. רקמת הפלדה והמשי הזאת נקרעה ואיתה נקרעו הרבה מאוד לבבות, שלי ביניהם. אני רק יכולה להציע לזכור אותה בתור מלאכית רגישה ופואטית, עם עיניים מחייכות, שמפיצה בכל מקום תחושה של עוצמה ושל נועם. פלדה ומשי". יהי זכרה ברוך 💔

הכותבת היא בתם של רפי והלנה הלוי שנרצחו בפיגוע בקדומים ב-2006