Avner Vilan@avner_vilan
דל"פ: ניר דבורי צודק.
בתחילת השבוע הוא אמר בשידור: "בסוף, בשורה התחתונה, אנחנו נכנסים לשבוע הרביעי. זה יהיה שבוע מרכזי שיוביל אולי בסופו אל תחילת ההתלבטות כיצד להמשיך את הדרך."
וכולם התנפלו עליו.
אולי במקומו הייתי משנה את הניסוח, אבל לגמרי הבנתי למה הוא התכוון.
למה?
כי לפני שבועיים בערך ניהלתי איתו את הוויכוח הזה בשידור אצל רפי רשף, וגם אחרי שיצאנו מהאולפן המשכנו לשוחח. אני טענתי שאני לא מבין מה יש להפציץ שם ארבעה עד שישה שבועות. הוא אמר לי: בוא ניתן לצה"ל לנצח ואז נראה איפה אנחנו עומדים. Fair point.
אז יאללה, זרמתי איתו, וזה גם לא שמישהו באמת שאל אותי.
והופס, נחתנו בבאזל. הננו כאן.
הטענה של דבורי היא כזו: אנחנו בסוף השבוע הרביעי.
מסיימים את השלב הראשון של תקיפת היכולות הצבאיות של איראן. עכשיו בואו נדבר על מה הלאה.
התקיפות אתמול רק מוכיחות את זה. אם הגענו למצב שאנחנו תוקפים את הכור באראק (גם אם לא תקפו את הכור עצמו אלא את מתקן ייצור המכ"ד הטיעון עצמו לא משתנה) ואת מפעל העוגה הצהובה ביזד, סימן שאלו המטרות הערכיות ביותר שנשארו לנו.
ובחיאת, תחסכו לי. אם הם היו כל כך חשובים, היו תוקפים אותם בתחילת המלחמה.
אז אם נשארו חימושים גם למטרות האלו, אנחנו כבר עמוק בגארבג' טיים.
תקיפת מפעלי הפלדה היא כבר סיפור אחר. זה לא יעד צבאי קלאסי, אבל גם עוד לא מעבר לאסקלציה כלכלית כבדה. זה יפגע באופן מסויים ביכולת שלהם לייצר טילים אבל עם נזק שיורי משמעותי לכלכלה. בעיניי זו בעיקר פעולה שאומרת - תראו לאן אנחנו יכולים ללכת אם נרצה.
אני לא חושב שבגיחת הפצצה אחת ייצרנו שם נזק של מיליארדים, ולכן גם זה לא איזה גיים צ'יינג'ר. זה בעיקר איתות.
המשמעות היא שאנחנו מתקרבים למיצוי השלב הזה. המטרות הצבאיות שאנחנו תוקפים כבר לא כאלה רלוונטיות, ובטח שלא מצדיקות המשך קמפיין אווירי מאסיבי.
האם השגנו הכרעה? לא. רחוק מכך.
בתחום הגרעין, הנכס המשמעותי ביותר, האורניום המועשר, עדיין באיראן.
מבחינת יכולות הטילים, על פי צבא ארה"ב מאתמול, רק שליש הושמדו, ועכשיו אנחנו במוד של צייד סיזיפי. גם פגענו להם ביכולות הייצור של טילים עתידיים.
איראן עברה למוד של מלחמת התשה, וכנראה יכולה להמשיך בקצב הירי הנוכחי במשך שבועות, ואולי אפילו חודשים ארוכים.
מנגד, לא ברור מה מצב המיירטים שלנו ושל מדינות האזור, והאם נוכל להמשיך לתת את אותה רמת הגנה לאזרחים. אני לא צריך שיפרסמו מספר, זה לא משהו שהציבור צריך לדעת, אבל אני מוכן להמר שגם אנחנו בכלכלת חימושים.
איראן הצליחה להתמודד באופן סביר עם הפגיעה בהנהגה הצבאית והפוליטית על ידי מימוש "הגנת פסיפס", כלומר חלוקה לתתי יחידות שכל אחת יודעת לעבוד באופן עצמאי גם אם איבדה קשר לפיקוד המרכזי.
זה לא מפתיע אותי. אני שנים מתייחס ל"פרקטל האיראני", ליתירות שהם מייצרים בכל דבר, עד לרמה הקטנה ביותר.
לדוגמה: גם כשצריך לרכוש איזה רכיב לתוכנית הגרעין או הטילים, הם ינסו לרכוש כמה דגמים, וכל דגם הם ינסו להשיג בכמה וכמה ערוצי רכש.
עוד דוגמה: הם פיתחו פאקינג 29 סוגי טילים וכטב"מים. יותר ממספר סוגי הקורנפלקס על המדף בסופר.
נכון, זה לא יעיל, ואפילו מאוד בזבזבני. זה גם מקשה מאוד על האיראנים לרכז מאמץ.
אבל זו אסטרטגיה טובה אם אתה לא רוצה שיהיו צווארי בקבוק שפגיעה בהם תמנע ממך להשיג את המטרה שלך.
האסטרטגיה הזו היא מה שהפך את איראן לכלכלה כושלת, אבל היא גם זו שמאפשרת לה להחזיק מעמד כרגע.
אז בקיצור: זה לא שאנחנו לא מנצחים. זה האיראנים שלא מפסידים מספיק.
ומהגנה להתקפה: איראן הצליחה לייצר עבור עצמה נכס אסטרטגי, סגירת מיצרי הורמוז.
היא מחזיקה את הכלכלה העולמית בביצים.
אני מנסה להחדיר לשיח הציבורי את הביטוי שאיראן תופסת את העולם בהורמוז, תעזרו לי בבקשה.
זה לא רק 25% מהנפט שעובר שם, אלא גם אחוז נכבד מהגז הטבעי ובערך שליש מתעשיית הדשנים העולמית עובר דרך המיצר.
האיראנים מחזיקים את האנרגיה והחקלאות העולמית כבנות ערובה, והביאו למצב ששחרור המיצר, שהיה פתוח לפני 28 בפברואר, הופך למטרת מלחמה בפני עצמה.
ופה כבר אפשר להגיד שמדובר בכישלון אמריקאי.
בכל משחק מלחמה שאני השתתפתי בו, איראן סגרה את המיצר.
שערורייה שלא הייתה תוכנית צבאית נורמלית להשאיר אותו פתוח בזמן סביר.
שורה תחתונה: איראן נמצאת בעמדה לא רעה בכניסה למו"מ עם האמריקאים. הזמן לאו דווקא משחק לרעתה, בטח כל עוד המיצר סגור והטילים ממשיכים לעוף. ה BATNA שלהם היא פשוט להמשיך.
אז בואו לא נתבלבל. למלחמה היו שלוש מטרות:
מטרה ראשונה: שינוי משטר.
למרות שלא הוצהרה כמטרה מפורשת, ברור שהיא שם למעלה. כרגע נראה שבטווח הקצר המשטר מחזיק. למרות הסרטונים המרשימים של תקיפת עמדות בסיג', המעט שיוצא מהמדינה מראה שהמשטר עדיין מחזיק לא רע. זה יכול להתהפך תוך ימים, אבל לבנות על זה עכשיו כתמונת ניצחון ולהמשיך את המלחמה עד שזה יקרה, זו אסטרטגיה מטומטמת. אני עדיין חושב שהמשטר הזה מושחת וכושל והוא ייפול מתישהו בקרוב, אבל זה גם יכול לקחת עוד כמה שנים, ולא ברור שיש דרך לזרז את זה שלא עוברת דרך טנקים אמריקאים בטהראן.
מטרה שניה: מניעת גרעין.
אם אתם עוקבים אחרי, אתם כבר יודעים שהמשמעות של זה בפועל היא הוצאת האורניום מחוץ לאיראן. אולי יש מבצע צבאי בקנה. לא יודע. בטח שזה לא מבצע פשוט. הדרך הכי אפקטיבית ואלגנטית להוציא אותו היא בהסכם הפסקת אש. פירטתי בפוסט נפרד השבוע למה אני חושב שתיאורטית זה אפשרי.
מטרה שלישית: שחיקת היכולות הצבאיות של איראן.
מה שאפשר להשיג בקלות יחסית כבר השגנו. עוד שבוע או שבועיים לא ישנו דבר.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אומר שהפגיעה לא משמעותית. ז**נו אותם.
אבל מכיוון שאני כבר מצליח לשמוע מהבית שלי את המצעדים של חמאס ברצועה, למה אנחנו חושבים שהאיראנים לא יצליחו להשתקם מזה?השלב המהותי הבא יהיה רק אם מוכנים להיכנס למלחמה שתיקח עוד חודשים ארוכים, אולי אפילו שנה. ואז המספרים הקטנים של תקיפה פה או שם יתחילו להצטבר.
לא נראה לי שארה"ב מוכנה לזה.
אז מה הלאה?
כמו שדבורי אומר, אפשר להתחיל את ההתלבטות לגבי המשך הדרך.
גם כאן, בגדול, שלוש אופציות:
אופציה ראשונה: להגיע להסכם הפסקת אש מול איראן.
אין מצב להסכם מלא, אבל אולי אפשר להשיג הסכם חלקי שבו הורמוז פתוח, ואולי אולי גם האורניום מחוץ לאיראן. אני חושב שכרגע הסבירות לכך נמוכה, לאור העמדות ותחושת העמידות של שני הצדדים. או כמו שאיציק שאשו כתב השבוע, במו"מ בין בני יהודה לויניסיוס יש פחות פערים.
אופציה שניה: אסקלציה.
לדעתי זו האופציה הריאלית. יכול להיות שיימשכו כמה שבועות של מו"מ עקר ואולטימטומים, רק כדי לבנות את הכוח הנדרש. המרינס בדרך, אולי גם עוד כוחות. מבחינת ארה"ב יש כמה סוגי אסקלציה: פעולה קרקעית מוגבלת להשגת האורניום, פתיחת מיצרי הורמוז או כיבוש אחד האיים, חארג או האיים ששולטים על המיצר, או תקיפה של תשתיות אזרחיות קריטיות - תשתית החשמל המדינתית, שתגרור ביקורת בינלאומית, או תשתית ייצור הנפט, שתגרור עצבנות בשווקים.
הבעיה העיקרית בתרחיש הזה היא שלא ברור האם הוא יביא את איראן להתגמש במו"מ. במידה רבה, האיום באסקלציה הרבה יותר משמעותי מהביצוע שלה בפועל, כי אחרי שהוא קורה, מה כבר יש למשטר להפסיד?
מבחינת האיראנים יש עוד מדרגות אסקלציה, כמו מיקוש כל המיצר ופגיעה בתשתיות אנרגיה באזור, אבל אני חושב שדווקא כאן היד שלהם חלשה. לא חושב שהם יוכלו לעשות נזק משמעותי הרבה יותר ממה שהם כבר עושים.
קלף אחד שהם עדיין לא השתמשו בו הוא החות'ים, שיכולים לסגור את מיצרי באב אל מנדב ולעצבן עוד יותר את השווקים. גיים צ'יינג'ר? לא בהכרח.
הרבה יותר מעניין יהיה לראות אם האמריקאים מצליחים לפתוח את הורמוז צבאית. כרגע זה לא נראה בכיוון, ובטח שלא מהר.
מה יקרה אחר כך? נקבל עוד פיוט של דבורי, ונחזור להתלבטות כיצד להמשיך את הדרך, בהתאם לסיטואציה. כרגע יש יותר מדי משתנים כדי לנבא.
אופציה שלישית: להמשיך את המצב הקיים לאורך זמן.
זו האופציה הכי גרועה. ההישגים שלנו יישחקו, והאיראנים רק ימשיכו להרגיש על הסוס כי הם מחזיקים מעמד מול אמריקה הגדולה. העולם, שבינתיים לא מפעיל לחץ אמיתי על אמריקה לסיים את האירוע, יתחיל לתת איתותי אמת.
עזבו את מחירי הנפט, שזה האובייס. בטווח הבינוני אנחנו יכולים לראות קריסה של הדולר כמטבע הדומיננטי במסחר בינלאומי ועליית חלופה של היואן הסיני. זה האיום האסטרטגי האמיתי.
האופציה הרביעית, שיכול להיות שנגיע אליה, היא שהאמריקאים פשוט יחתכו הפסדים ויכריזו שניצחנו.
אם דוברת הבית הלבן קרולין לויט הצליחה להסביר השבוע שבעצם כבר יש שינוי משטר באיראן, אז גם למסגר את המלחמה כניצחון יהיה קטן עליה. אפילו מוכר רהיטים יכול לעשות את זה.
בקיצור, את ליל הסדר כבר הבנו שאנחנו הולכים לעשות בממ"ד. אפשר כבר להסתכל על יום העצמאות, ואולי גם ל"ג בעומר ושבועות.
אחר כך כבר ראש השנה ובחירות גם פה וגם באמריקה.
ניפגש אחרי החגים. השאלה היא איזה חגים. סטיי סייף.
