
Elad Raveh
26.2K posts

Elad Raveh
@Elad_Ra
Learning and Development Manager | Innovative and passionate L&D professional, with over 15 years of experience | Visit my website: https://t.co/M5qIgiv2n7
everywhere and nowhere Katılım Ocak 2012
269 Takip Edilen1.8K Takipçiler
Sabitlenmiş Tweet

התראיינתי השבוע באיזה פודקאסט חמוד על מה שאני עושה ביום יום ובעיקר על למידה.
(הקישור מתחיל מדקה 7 מכיוון שזה שידור חי ולא ירדו הדקות בהתחלה כשמישהו מסתובב בחדר ההקלטה וקוטע לי את חוט המחשבה 🫤 )
ספרו לי מה חשבתם , נראה לי יצא מעניין
|
open.spotify.com/episode/5OWQeS…
עברית

זה היה מבחן
כולכם נכשלתם
תתביישו
אתם דוחים אותי
Yoav Rabinovitz@yoavr
הפעלה: איזו עדה בחברה הישראלית הכי מתאימה לשלוט בכל העדות האחרות?
עברית

@BarkolAmir כי הוא בנה כלי אחר על חשבון זמן הלמידה ומכר את הכלי במחיר מופקע
עברית
Elad Raveh retweetledi

עידית סילמן, אני מרחם עלייה.
היא הייתה הדבק של הממשלה הקודמת.
עכשיו יש פריימריז בליכוד אז היא עושה סלטות באוויר, אבל את האמת כולנו יודעים. כמו שהיא מספרת כאן בסרטון, היא עצמה האמינה בהקמת ממשלת הרפורמות למען הציבור שהקמנו בעין הסערה.
היא הייתה יו״ר קואליציה הטרוגנית וצרה שלא פשוט לנהל.
אני זוכר איך היא הגנה על האינטרסים של רע״מ בכל פעם שאני הבעתי ביקורת שלא היתה נוחה עבורם.
כשחקן קבוצתי, שמחתי שראש הממשלה, שר האוצר וגם סילמן והקואליציה כולה מאפשרים לי לקדם רפורמות אדירות למען הציבור, אבל גם לא חסכתי ביקורת עניינית כלפי שותפינו לקואליציה כשהיה צריך.
אבל לא סילמן. היא ביקשה ממני שוב ושוב להפסיק מכל שביב ביקורת שעשוי לפגוע ברע״מ, במר״צ ואחרים, היחסים שלה עם עבאס ומפלגתו היו טובים וחמים. ״הם חברים שלי״ היא הייתה מספרת, ״הכי קל לעבוד עם ווליד״.
זו לא הייתה ממשלה נוחה עבורי, ידעתי גם שהרבה מאוד אנשים שאני אוהב לא התחברו לרעיון (בלשון המעטה) אבל הכל היה כדי שנצא מלופ אינסופי של בחירות, בלי תקציב ובלי יציבות, ונוכל לעבוד למען האזרחים.
גם סילמן עשתה את זה במודע.
אבל, כפי שהיא עצמה מספרת הזה בזמן אמת, הלחצים עליה ועל ילדיה היו בלתי אנושיים. קללות, איומים וגידופים מבוקר עד לילה. לבסוף, היא נכנעה.
הסיבה שאני קצת מרחם עליה היא שכעת היא מסתחררת באותו מנגנון שהיא עצמה היתה הקרבן שלו. היא עצמה פועלת באותן שיטות, בשיסוי, אלימות, וזיהום השיח הפוליטי. היא הפכה להיות סמל לבושה, בכל פעם שהפרצוף שלה מופיע על מסך מיליוני אזרחים משמאל ומימין יודעים שהם צופים באדם הכי מביך שהגיע אי פעם לכנסת (ויש תחרות), רואים ומתכווצים מה נהיה מאיתנו, למה אנשים כל כך גרועים מזהמים את הכנסת שלנו.
אני מרחם עליה כי זה לא הסילמן שהכרתי. זו התנהגות שלדעתי, כמתבונן מהצד, נובעת ממצוקה. מצוקה שמא תיפלט מהכנסת ותמצא עצמה בשוק תעסוקה שאין לה מה לתרום בו. מצוקה שנובעת גם, אולי, מפוסט טראומה לכאורה. הרי כל מי שעבר מסכת התעללות רגשית של אלימות כלפיו וכלפי משפחתו כפי שהיא מתארת, עשוי לסחוב טראומות, שאם מודחקות, מתפרצות בדרכים לא אלגנטיות.
אני מרחם על הצורך שהיא חשה להתחרות במירוץ לתחתית עם אותם אנשים שרק בכנסת הקודמת עשו לה את מה שעשו.
עידית סילמן תהיה הערת שוליים זניחה בהיסטוריה הישראלית.
בקרוב, כך אני מאמין, בעזרת השם ובעזרת האנשים הטובים של הארץ הזאת, ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, אלה שקפצו אל קו האש כשהחרב הונחה על הצוואר, אלה שהקימו מפעלי צדקה ועשייה חברתית כשהמדינה נטשה, אלה שהתעלו לגודל השעה, שנשקם ונשתקם. את המדינה ונשקם גם את היחסים בינינו, האזרחים ואפילו את הכנסת.
ואז סילמן ודומיה יביטו לאחור וייאלצו לעשות חשבון נפש על התהומות אליהן ירדו מבחירה. ירדו וגררו לשם את כולנו.
לא עוצרים עד שגן עדן🇮🇱
עברית

דלפ: זה נראה למישהו תקין? לא ברור שאלה בדיוק מסוג הדברים (קידום של מותג פרטי על ידי שר בממשלה) שיועצים משפטיים צריכים לעצור מתוקף נורמות של מנהל תקין שלא בהכרח חוקקו פורמלית אבל ברור שהם חלק מהשיטה שלנו???
ניר ברקת@NirBarkat
אל תקשיבו לאינטרסנטים. בואו לראות את החיסכון בעיניים - המספרים לא משקרים.
עברית

וואי איך אני שונא את הבחירות האלה מעכשיו
Benjamin Netanyahu - בנימין נתניהו@netanyahu
מורידים את המסכות
עברית

בעוד כחודש ימים אציין 10,000 ק"מ מאז שחזרתי לרוץ, אחרי שש שנות הפסקה. כמו שאתה מקבל דרכון חדש, ולא מאמין שה10 שנים של תפוגת התוקף עוד יגיעו, אז הנה, זה מתקרב.
כפי שהבטחתי, לרגל המאורע אפרסם רשימות על ריצה שכתבתי במשך השנים, שמסכמות הגיגים, חוויות, מרוצים, כישלונות ותהיות.
סליחה אמסטרדמסקי שאני פולש לך לנישה. קריאה נעימה.
*****
למרתון ברצלונה שנערך במרץ 2024 הגעתי לא מוכן. השביעי באוקטובר שיבש את כל עונת ההכנה. התירוץ טוב, אין מה לומר. ידעתי שאני לא מוכן. סירבתי להאמין כמה אני לא מוכן. הייתי פצוע חלק מהזמן של ההכנה. כבר לא זוכר איזה שריר כאב לי, אבל הוא אילץ אותי לוותר על חלק מהריצות הארוכות. היתה לי שפעת, שעלתה לי בשבוע ריצות, בדיוק בזמן הקריטי של ההכנה. אני מסתכל בשעון לראות את ריצות ההכנה, וכועס על עצמי כמה לא הייתי מוכן.
עשיתי ריצת הכנה של 27 ק"מ ואחריה ריצת הכנה של 33 ק"מ. היא הייתה אמורה להיות 35, אבל פשוט לא הייתי מסוגל. עצרתי כמה פעמים בדרך באפיסת כוחות. לקראת הק"מ ה32, בפארק ליד שפך הנמל, אמרתי לעצמי חיים, די. תגיע לפיצה ותחתוך שם. דמיינתי את הסלייסים הענקים, העצומים, של פיצה ברוקלין נטרפים על ידי כמו תן שרץ בפארק אחרי שארית מנגל.
זחלתי לצפון דיזינגוף, בהליכה-ריצה-דידוי, כיבתי את השעון ב33 שתיתי קולה עם סוכר יחד עם חצי מגש פיצה. הייתי רעב וחלש וכל הגוף כאב לי. הכרחתי את עצמי לרוץ מתחת ל7 דקות לק"מ וגם את הקצב הזה לא הצלחתי להחזיק. סיימתי את ריצת ההכנה בממוצע של 7:23 דקות לק"מ. בין קטטסטרופה לזוועה.
בראש החלטתי שאני לא מוותר, ויהי מה. זה הקטע של רצים, להניח שהכל בראש. שאני מנוסה מספיק בראש כדי לדעת להתמודד עם כל מה שאבוא. שכל הטכניקות, השיטות, ההמצאות, הסיפורים הפנימיים, יבואו לידי ביטוי ברגע האמת. כמו גרפים של ביקוש והיצע, ככל שהכושר הפיזי יורד הכושר המנטלי עולה. והנה אני ערב שנתי ה40, מבוגר, מנוסה, חזק מנטלית ומוכן לכל אתגר. שיכנעתי את עצמי שאהיה בסדר. מקסימום אחזיק 30 קמ, אלך קצת, אראה את הסוף, יבוא אדרנלין, משהו יעבוד. מבחינתי המטרה הייתה לסיים, כל תוצאה מתחת ל7 דקות לק"מ זה מצויין. את החלום הישן לרדת מתחת ל4 שעות אגשים בעידן אחר.
יום לפני המרוץ בברצלונה היה יום גשום עד מאוד. אני חולה על גשם, והתבאסתי שלמחרת היה אמור להיות בהיר. רצים שלא אוהבים גשם הם אנשים חשודים בעיני. שילכו לשחק כדורעף חופים. אכלתי סושי וקניתי מעיל גשם אדום ביוניקלו. נרדמתי טוב לפני מירוץ. זה דבר חריג, לישון טוב לפני מירוץ, שהמחשבות על מחר והאדנרלין מאפשרות לגוף לשחרר. קמתי, שתיתי קפה, אכלתי בננה, צילמתי לילדים את הרצים הראשונים רצים לדרך. נראה לי שהם הגיעו לפני שתורי לזנק הגיע. הרגשתי טוב. האשליה המתעתעת כל כך שלהרגיש טוב.
ההתחלה הייתה טובה. קריר, כמו שאני אוהב. התוכנית הייתה 3 קמ חימום, ואז הגברה קלה ל6:30 לקילומטר. בקילומטר ה8 היה שרוע על הרצפה רץ עם צוותי החייאה סביבו. לפי אורך הרגליים אפשר היה להניח שהוא רץ טוב. כמוהו לא אהיה בחיים. זה היה מבהיל, אבל גם משהו מנחם. שאירוע לבבי בריצה יכול לבוא מהר לרץ טוב, ולא יקרה לי, הרץ הגרוע. עניין של מזל.
ואז, בק"מ ה13, זה קרה. לא ידוע אם זו דריכה לא טובה, או הכנה לא טובה, או מזל רע, או גורל משמיים. בעצם זה היה הכל ביחד. כאב חד של כיווץ בגלוטוס ברגל שמאל הכה בי. צעקתי מכאבים. קפצתי כמה רגעים על רגל אחת. עצרתי להליכה, לנסות להעריך את הפגיעה. אם זה עובר או נמשך.
חלפה דקה. ניסתי להמשיך לרוץ. הכיווץ קיצר את הצעד של רגל שמאל והוציא אותי מאיזון. בשנייה הכל היה כואב. נשארו לי עוד 29 ק"מ ולא היה לי שום דרך לסיים כמו שרציתי. חשבתי לרגע מה לעשות. אם לוותר ולחזור למלון או להמשיך.
כאב זה חלק מהעולם של רצים. הכל כואב כל הזמן. יש כאב נעים, כמו לאכול מנה תאילנדית חריפה. יש כואב כואב. יש כואב של סיפוק. יש כואב של לרצות למות. יש כואב שאתה יודע שעוד מעט יעבור. יש כאב שאתה יודע שצריך להפסיק. המיומנות של רץ למרחקים ארוכים היא לדעת לזהות את הכאב ולהתמודד איתם. זה בעצם, ליבת המיומנות. אם כל רץ היה מפסיק כשהיה כואב לו משהו, לא היו רצים בעולם. היכולת המנטלית של רץ היא בעצם היכולת להתמודד עם כאב ולנהל אותו. להבין בדיוק איזה סוג כאב זה, ומה התרופה. האם להתעלם. האם להאט. האם להתמתח. האם להגביר, כדי להכניס אדנרלין. ובמקרים קיצוניים, האם לעצור. כל רץ גרוע הוא דוקטור לכאב רגליים. ספורטאי מקצועי, חייב להיות תמיד בשיא שלו. כדורגלן שטיפה כואב לו, והכאב מעט אותו בחמשה אחוזים, יפסיד את הכדור ואין לו מה לחפש על המגרש. לפעמים הם נראים לי פריכים, מתבכיינים מכל כאב קטן. רץ חובב, עוד דקה, פחות דקה, אפשר לחיות עם זה. אם יודעים מה לעשות.
הרבה מהזמן שאני רץ אני חושב על כאב. מה זה בעצם, כאב. כאבים של ריצה שונים מכאבים של מכה. של טראומה. בטראומה קודם כל יש שוק. הלם. אתה לא מבין מאיפה זה בא. מה עוצמת הפגיעה האמיתית. יורד דם. לא יורד דם. זה עמוק, כמה זה עמוק. זה כאבים שצריך לעצור, לעשות הערכת מצב, ולראות אם אפשר להמשיך. לפעמים זה עובר אחרי דקה ושכחת מזה. כמו כדורגלן שבועטים לו ברגל ואחרי רגע דופק ספרינט של החיים. כאבים של ריצה הם אחרים. הם לא חדים. הם מתפתחים.
יש כאבים באזור החזה. שאתה מרגיש שהלב דופק כל כך חזר מעוצמת הריצה שהוא לא עומד בקצב. מתחיל לשרוף בחיבור של השריר ועצם החזה. אתה מנסה להאט כדי להקל קצת על הלב, אבל הוא כבר בהתשה גמורה וההאטה לא מורידה את הדופק. המוח מתחיל להריץ תסריטים של התקף לב, דום לב, הפרעה בקצב הלב, הפרעה קטלנית בקצב הלב.
יש כאבים של מותשות. כמו אחרי שאתה עולה מדרגות. השריר נשחק. כאב קטן מתפתח לאט לאט לכאב גדול. הרגל לא רוצה לצאת מהרצפה. היא רוצה להשאר נטועה. וכל צעד זה הולך ומתגבר. יש כאבים בכפות רגליים. של מתיחה. או כיווץ. או סתם עומס. כל דריכה כואבת, וכל חצי שניה דורכים, שוב ושוב ושוב. ויש כאבים של קריסה. הכל לא עובד. הגוף מסרב לפקודה מהמוח לזוז. הראש מתחיל לכאוב מהמאמץ המנטלי לשכנע את הגוף שיש בו עוד אנרגיה להמשיך. ובמצב הזה, כל הסחת קטנה יכולה לעצור הכל. המראה של ברזייה קרירה מלאה במים. עלייה קטנה. מעבר חציה. אתה עוצר לרגע וזהו. המוח לא מסוגל להתניע מחדש את התנועה. אבל נלחמים. מנסים לפחות. מברזייה לברזייה.
הכאב של ברצלונה היה כאב של פציעה. לא עומס. הכיווץ לא השתחרר. להחליט להמשיך לרוץ משמעו היה להמשיך עוד כמעט 4 שעות בכאבים. באימונים הייתי מפסיק. בעצם אני לא בטוח שהייתי מפסיק, אני קצת משקר לעצמי כדי להציג חזות של אדם אחראי. הייתי ממשיך עוד קצת, אבל אז מפסיק. אבל כאן, בברצלונה, זה משהו אחר. הפסקתי בק"מ ה26 של מרתון תל אביב 2022, בגלל כאבים עזים מאוד בירך האחורי. עד היום, אני מתחרט שהפסקתי. הייתי צריך להמשיך, ללכת קצת, אולי היה עובר. אבל זה היה תל אביב, והייתי רעב, והבית היה קרוב, והכל ביחד הפיל אותי. זרקתי את המספר חולצה, התיישבתי במדרגות באבן גבירול, התבאסתי על החיים שלי, אכלתי רוגלך חם וטעים באמפם והלכתי הביתה. אחד הלקחים שלי מהאירוע הזה הוא לא לרוץ בתל אביב, אלא לברוח רחוק שאין ברירה אלא להגיע אל הסוף. להתרחק מהבית.
החלטתי להמשיך. למרות שידעתי שזו החלטה מטומטמת ביותר. זה אפילו שימח אותי, שמדובר בהחלטה מטומטמת, כדי שיהיה לי סיפור לספר. כל רץ חייב להיות קצת מטומטם, ואני לקחתי טמטום של כמה רצים.
יש כל מיני שיטות מנטליות של התמדה. להגיד לעצמך בראש זה רק קילומטר. זה רק עד סוף הרחוב. תרוץ 2 ק"מ יש שתיה. תרוץ ק"מ תנוח דקה. הנה עבר חצי. מה זה כבר עוד חצי. עוד חמש ק"מ רואים את הסוף. תנסח לך בראש את הציוץ שתצייץ בסוף. תזכיר לעצמך למה אתה מלכתחילה. שאתה לא רוצה לאכזב את הילדים. בהתחלה רצתי ק"מ והלכתי דקה. הצלחתי לסחוב איך שהוא לחצי המרחק אליו הגעתי אחרי שעתיים וחצי. ואז עברתי לכל מיני שיטות אחרות. 2 שירים ריצה, שיר אחד הליכה. 300 מטר הליכה, ואז 700 מטר ריצה מהירה, לשמור על ק"מ מתחת ל8 דקות. שהתוצאה לא תהיה מבישה.
נכון שיש קלישאה כזו, שאין דבר כזה תוצאה מבישה. האגדה מספרת שבמרתון סיביליה עושים טקס לרץ שמגיע אחרון. לא טרחתי לבדוק אם זה סיפור אמיתי, אבל כן סיפרתי את זה לילדים שלי כלקח על החיים. הם אוהבים את הסיפור הזה. את הלקח לא יישמתי על עצמי. בראש שלי, אני רוצה להיות סאב 4. סאב 5 זה בסדר, במצבי הפיזי. מעל 5 זה מביך.
הכאב לא חדל. הוא רק המשיך והתגבר. לאט לאט זה הפך להיות כמו סכין שירדה מהגלוטוס המכווץ במורד הרגל. ובערך בק"מ ה30, עד כף הרגל. בברצלונה, בק"מ ה25, המסלול עובר סמוך מאוד לנקודת הסיום. ממש קרוב למלון שלקחתי. וכבר היו מלא אנשים שסיימו, והם נראו מאושרים ומסופקים. הולכים גאים עם בקבוק מים ובננה ביד. פתאום המלון נראה קורץ והפיתוי לחתוך היה מושך. אבל החלטתי שממשיכים עד הסוף.
זה היה המירוץ הקשה ביותר בימי חיי. בעצם הדבר הקשה ביותר בימי חיי. יום יבוא ואבין מאיפה הבאתי את הכוח להמשיך. הפחד מהכישלון או הרצון להצליח? או מה בעצם ההבדל בין השניים. בק"מ ה40 נעמדתי בנקודת המים והתפוזים, ופשוט לא הייתי מסוגל ללכת יותר. הסוף, שהיה כל כך קרוב, היה כל כך רחוק. שיחקתי עם הטלפון וחיפשתי שירים לשים לסוף. ואז זה הגיע. הרגע.
יש רגע בריצה, שהוא הדבר, ששווה את הכל. שהזיכרון שלו מעלה על פני חיוך גם עכשיו. זה מולטי אורגזמה, מלווה בזריקת סמים, בהתגלות אלוהית בקרבך. זה כמו לידה, כאב עצום שמביא חיים, תשישות מעורבות בשמחה, תחייה מתוך סבל. ל700 מטר לפני הסוף, הכל השתחרר. לא הרגשתי כלום. עפתי. אמנם השעון אומר שזה היה בקצב של 6:30 לק"מ, אבל לדעתי זו הריצה הכי מהירה שרצתי בחיים. ראיתי את שער הניצחון של ברצלונה והרגשתי שהגוף שלי נכנס למצב מכונה. הרגליים טסו. הכל היה מדהים. מואר. סביבי הוא מלא אנשים שכבר חזרו עם המדליות שלהם, מדדים מכאב. עוד רגע ואני אחד מהם. לא היה איכפת לי משום דבר. לא האמנתי שאגיע לסוף, והמחשבה שהכאב הזה עומד להסתיים בתמונה מיוזעת עם שער הניצחון, אלוהים הטוב, הסיוט הזה נגמר.
זה היה אחד הרגעים שלא אשכח כל החיים. קעקוע על הנפש, סיימתי את מרתון ברצלונה 2024. זה לא דומה לאף הישג מקצועי שהשגתי. זה היה אושר טהור, דלת סתרים שנפתחה בי אחרי שנגמרו כל הכוחות הגופניים. כאילו מצאתי בתוכי אדם אחר, שלא היה קודם, והוא יצא החוצה בספרד חיבק אותי ונישק אותי בענן של אנדרופינים.
אבל זה גם היה מעשה מטופש. בראש, בשכל, אני חושב שמרתון ברצלונה היה מעשה מופקר. לרוץ מרתון זה זיקוק הבוז לכל הרופאים והאיצטנגים שמסבירים לך שזה לא בריא, בשביל התחושה של ההתפוצצות. הריחוף. הטירוף. אבל זה גם היה רגע של פעם בחיים. לעולם לא אעשה מעשה מטופש כל כך שוב. לא ארוץ מרתון כל כך לא מוכן, ולא אמשיך על פציעה כל כך כואבת. המחיר הגיע מאוד מהר. הרגליים שלי נגמרו. אחרי ברצלונה התחילה התדרדרות. בור עמוק נכרה ולא היה לי את הכוח לטפס ממנו החוצה. משבר מנטלי.

עברית

בשולי הדברים: מקווה שמישהו לימד אותן את השטיק, שבגלל שהמבחנים מוגשים חזרה לבוחן ללא זיהוי אלא עם ת.ז בלבד, מומלץ לכתוב באחת התשובות "וכך הורה לי סבי מורי הרב עובדיה יוסף"
דניאל גרובייס Daniel Grovais@daniel_grovais
לראשונה אי פעם: 3 נשים הגיעו למשרד לשירותי דת להבחן במבחני הרבנות הראשית, לאחר פסיקת בג"ץ שקבעה כי על הרבנות לאפשר גם לנשים להבחן
עברית

@Elad_Ra שיוויון אמיתי יהיה רק כשנשים יעזו להחביא טור שולחן ערוך בשירותים כדי לרמות. מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, אנחנו עדיין לא שם 😞
עברית
Elad Raveh retweetledi







