Eran Litman - ערן ליטמן

ארבע קושיות ובעקבותייך. אני איתך. יושב על השיש הקר ומשמיע לך את השירים של טונה ורביד פלוטניק שכל כך אהבת. אני לא יודע אם את שומעת או לא, אבל זה המעט שאני יכול לעשות. בביקורים האחרונים שלי אני מקפיד ללכת בין הקברים, לקרוא את השמות, התאריכים ושמות בני ובנות הזוג. כמה שנים חיו, מי נולד לפני, מי עזב ראשון. אני גם בוחן אם הקברים מטופלים או מוזנחים. הפעם הראשונה שהבחנתי בזה הייתה באחד מימי ראשון, בקיץ 2017, כשהפלגתי לאיי הארכיפלג הצפוני - איים הקרובים לגטבורג. שם, כשצעדתי בסמוך לבית עלמין (בהונו או אקרה), הבחנתי בשני קברים של זוג שנפטר בשנות ה-90 בהפרש של כשנה, ונולדו בהפרש של שנה בתחילת המאה הקודמת. המשכתי לבחון וללמוד את סיפורם של הקברים הסמוכים. זה היה מרתק. בשנתיים האחרונות התחלתי להכיר את בני המשפחה של השכנים שלך. לכל אחד מהם יש סיפור מרתק. ביום מן הימים אלך לחקור את סיפורם של הדיירים בבית העלמין הסמוך - שדות ים, שם קבורים לוחמי החירות שלנו. לכל שם יש סיפור, ואת חלקם זוכרים. האם יזכרו גם אותך? האם חברייך יתמידו ויבואו בימי הזיכרון או רק בני משפחתך הקרובים? האם יציינו את ימי ההולדת שלך? עד מתי? ימים יגידו אם כן או לא, ואם היית רק עוד פסיק קטן בדפי ההיסטוריה. שלשום, לאחר 40 יום, יהלי חזרה לביתה בתל אביב. זה היה מוזר לשנינו. אחותך ניגנה לראשונה בפסנתר, ואני חשתי בריקנות גדולה ובשלווה - הרגשה מוטעית לחלוטין, כי אחותך התעוררה הלילה בבהלה לקול אזעקה מחרידה. אין לי תשובות עבורך. אני לא יודע ולא מבין דבר. האם הכרענו את האיראנים? האם אנחנו מכריעים את חיזבאללה? האם עשינו, עושים ונעשה את הדברים הנכונים? האם יהיה טוב יותר? ביי, בת שלי. אבקר אותך בקרוב. #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

ארבע קושיות ובעקבותייך. אני איתך. יושב על השיש הקר ומשמיע לך את השירים של טונה ורביד פלוטניק שכל כך אהבת. אני לא יודע אם את שומעת או לא, אבל זה המעט שאני יכול לעשות. בביקורים האחרונים שלי אני מקפיד ללכת בין הקברים, לקרוא את השמות, התאריכים ושמות בני ובנות הזוג. כמה שנים חיו, מי נולד לפני, מי עזב ראשון. אני גם בוחן אם הקברים מטופלים או מוזנחים. הפעם הראשונה שהבחנתי בזה הייתה באחד מימי ראשון, בקיץ 2017, כשהפלגתי לאיי הארכיפלג הצפוני - איים הקרובים לגטבורג. שם, כשצעדתי בסמוך לבית עלמין (בהונו או אקרה), הבחנתי בשני קברים של זוג שנפטר בשנות ה-90 בהפרש של כשנה, ונולדו בהפרש של שנה בתחילת המאה הקודמת. המשכתי לבחון וללמוד את סיפורם של הקברים הסמוכים. זה היה מרתק. בשנתיים האחרונות התחלתי להכיר את בני המשפחה של השכנים שלך. לכל אחד מהם יש סיפור מרתק. ביום מן הימים אלך לחקור את סיפורם של הדיירים בבית העלמין הסמוך - שדות ים, שם קבורים לוחמי החירות שלנו. לכל שם יש סיפור, ואת חלקם זוכרים. האם יזכרו גם אותך? האם חברייך יתמידו ויבואו בימי הזיכרון או רק בני משפחתך הקרובים? האם יציינו את ימי ההולדת שלך? עד מתי? ימים יגידו אם כן או לא, ואם היית רק עוד פסיק קטן בדפי ההיסטוריה. שלשום, לאחר 40 יום, יהלי חזרה לביתה בתל אביב. זה היה מוזר לשנינו. אחותך ניגנה לראשונה בפסנתר, ואני חשתי בריקנות גדולה ובשלווה - הרגשה מוטעית לחלוטין, כי אחותך התעוררה הלילה בבהלה לקול אזעקה מחרידה. אין לי תשובות עבורך. אני לא יודע ולא מבין דבר. האם הכרענו את האיראנים? האם אנחנו מכריעים את חיזבאללה? האם עשינו, עושים ונעשה את הדברים הנכונים? האם יהיה טוב יותר? ביי, בת שלי. אבקר אותך בקרוב. #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

השמיכה הקצרה. הנרטיב השגוי שצריכים לחוקק חוק גיוס מקומם מאוד. יש חוק גיוס. פשוט לעבוד עפ"י החוק ולגיס את כל הצעירים הכשירים. אם הממשלה הייתה מתנהלת עפ"י חוק ומגייסת משתמטים רבים אולי ב 7.10 השמיכה הצבאית לא הייתה קצרה והיו יותר חיילים בעוטף עזה. כך שלא הייתי מעלה את הפוסט הזה. הפסקתי מזמן לשחק באילו. ולאומרים שלימוד תורה שומר עלינו. אשמח לקחת אותם שני מטרים מתחת לאדמה שיסבירו את זה לאוריה שלי ול 1,320 הנרצחים והחללים של 7.10. אני גם אשאיר אותם שם. בהזדמנות זו. אני מאחל לכם ולבני משפחתכם סופ"ש רגוע וחג שמח.

900 ימים של געגועים וכאב 💔. 900 ימים עם פחות אהבה ❣️. 900 ימים של מלחמה שלא נגמרת⚔️. 900 ימים שראש ממשלה אשם מקבל משכורת💰. בקצב הזה נגיע ל 9000!

3 דקות ו־6 שניות — השמיים הם הגבול ✨ בתי יהלי, שלומדת קולנוע, יצרה סרטון מיוחד ומרגש שבו גם אני משתתף. זהו סרט עם נגיעה אישית, רגישות יוצאת דופן, וסוף שלא משאיר אף אחד אדיש. אני מאמין שבעוד כמה שנים כולכם תשמעו עליה — ואולי לא רק בארץ. כי כשהכישרון כזה גדול… השמיים הם באמת הגבול. רמקולים חובה. #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

יצאתי מהארץ לשבוע, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקורה כאן. קשה לי לראות שמי שמקבלים משכורת ציבורית אינם מבחינים בין טבח לבין מחבת בישול. קשה לי לראות התנהלות שמזכירה העמדת ילדים בפינה, כשכולנו יודעים שגם במסגרות חינוך זה כבר לא מקובל. וקשה לי לשמוע זלזול בתרומתן ובהצלחתן של נשים. נדמה שלחלק מחברי הקואליציה אבד הגבול הברור בין מציאות לדמיון, ובוחן המציאות שלהם לקוי, בלשון המעטה. הגיע הזמן שנבחרי ציבור יעברו אבחון מקצועי שיוודא שהם כשירים ומתאימים לתפקידם לפני בחירתם. ובמחשבה שנייה, אולי גם אנחנו, המצביעים, צריכים לעשות חשבון נפש.

אוריה שלי, יום שישי, סוף ינואר, ואני יושב איתך בביקור הקבוע שלי. כל כך שקט ורגוע כאן. זה מזכיר לי אותך. איתי תמיד היית שקטה. היית משתרעת על הספה, צופה בחברים תוך כדי התבוננות באייפון שלך. הפעם אני זה שמסתכל בנייד. אני יושב על השיש הוורדרד, המצבה שלך, כן, הקבר שלך, ומדבר איתך בלבי, בשקט, בלי שאף אחד שומע. בשונה מהביקורים הקודמים, שבהם הייתי תקוע ולא הצלחתי לחשוב או לדבר איתך, הפעם המחשבות זורמות. אולי בגלל אירועי החודש, ובמיוחד השבוע האחרון. מצמרר. אני נחנק. אדבר איתך בין לבין. אמרו לי שאני מרוחק ומחזיק. הפעם אנסה להביא את עצמי. השבוע החזירו את החטוף האחרון. המדינה מבולבלת. יש מי ששמחים וגאים. הרוב המוחלט בחר בלבו לשים את העבר מאחור, למתוח קו ולהביט קדימה, לנסות להשתקם ולחיות. אין מה להתאכזב. זה טבע האדם. אבל אני יודע בוודאות שרבים אינם מאושרים. אי אפשר להתהפך ביום אחד ולשכוח הכול. המשקולת כבדה מנשוא, וייתכן שהמלחמה הבאה כבר בפתח, ושהסיוט עדיין לא הסתיים. אני באמת מקווה בשבילם, האנשים הרגילים, שיפתחו דף חדש ושחייהם יחזרו אליהם. עצרו את השעון בכיכר החטופים לאחר שמונה מאות ארבעים ושלושה ימים, שתים עשרה שעות, חמש דקות וחמישים ותשע שניות. אבל באתר מטה החטופים השעון ממשיך לתקתק. זה לא נגמר. החודש העברתי למספר עיתונאים וחברי כנסת את סיכום תחקיר מפלסים, המקום שבו נרצחו ונחטפו הכי הרבה. אבל אף אחד לא רוצה, או לא מעז, לגעת בזה. כנראה שזה כואב מדי. אולי הם לא רוצים לחטט בפצעים. להתעלם ולקבור. פשוט לקוות שזה יעלם. שלא יפריע. לא לעצור את הרכבת יצאה מהתחנה. אני מעולם לא הסתכלתי על השעון. אמנם הפסקת לרקוד בשש עשרים ותשע, בזמן אפס, אבל מבחינתי השעון שלך עצר לאחר שעתיים ושלושים ותשע דקות, בסביבות תשע ושמונה דקות, בתום השיחה האחרונה עם שרון, חברתך. ממד הזמן השתבש לגמרי. אני חי ונושם בכל רגע את השיחות וההתכתבויות מאותו הבוקר. מדמיין את רגעי האימה שחוויתן ותוהה אם יכולתי להיות יותר טוב, מה הייתי צריך לעשות אחרת. ובכל זאת, זה מרגיש רחוק. עולם אחר. עידן אחר. חיים אחרים. כמו שהאנשים מתקדמים, גם אחיותיך מתקדמות. את יכולה להיות גאה בהן, ויש על מה. ואני? בסוף השבוע שעבר טיילנו בדרום. במקומות שהינו שם. היה טוב ונהניתי ואתמול היינו בהופעה עם שירים נוסטלגים ותוססים כפי שאני אוהב. אני מתקדם. לא באמת. אני הרבה יותר טוב מבעבר, אבל תקוע. נשאר מאחור. בגילי אי אפשר להתקדם ולהמשיך כמו הצעירים והצעירות, כמו אחיותיך שהן בנותיי. אי אפשר באמת לצמוח, לחזור לשגרה, או להיות מאושר. ומי שאומר שהזמן מרפא, לא יודע על מה הוא מדבר. שימלא פיו מים. כנראה שרק את מבינה אותי. באתר מטה החטופים השעון רץ והתעדכן עד אתמול. טיק טוק, טיק טוק. שלומיאליות ישראלית, אבל הזמן מתקדם. ויש כאלה שסופרים. אני לא. אני ממשיך. מחכה רק לדבר אחד קטן, קטנטן אולי לכמה. ביי, בת שלי. נתראה בשבוע הבא.

הר מירון - יוק צוללות - יוק רוגלות - כן

בניו יורק טיימס פורסם שנתניהו ביקש מטראמפ לדחות את התקיפה באיראן בטענה שישראל לא מוכנה. יש לי כמה שאלות פשוטות: 1. נתניהו אמר שניצחנו ושפגענו אנושות ביכולות הצבאיות של איראן. אז מה קרה בעצם. האם זה נכון או שלא? 2.האם נתניהו לא רוצה שהאמריקאים יפילו את משטר האייתולות ויצילו את העם האיראני? 3. האם ייתכן שמשטר האימים של האייתולות הוא נכס פוליטי עבור נתניהו?

פגעתי במורל הלאומי - רק משום שהעזתי לומר את האמת.

תחקיר עיקול מפלסים היום השתתפתי בתחקיר הצבאי על עיקול מפלסים ואני משתף אותכם באסון הנורא שבו נרצחו רבים. חובה שכל אחד ואחת מאיתנו ידע על הבוקר הארור. אני מודה בכל לבי לאלוף רמי אבודרהם ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה, שלקח אחריות מלאה בשם אלופי צה"ל על כישלון הצבא בהגנה על עוטף עזה והרכין ראש בענווה. לצוות התחקיר שבראשות אל”מ ישראל שטרית שבמסירות, ביסודיות וביראת קודש אספו כל מידע שיכלו, הרכיבו את הפאזל ונתנו לחלקנו פרטים נוספים מהרגעים האחרונים של ילדינו – והצביעו על המקום שבו נשמו את נשימתם האחרונה ובו נפרדו מיקיריהם בבית. אזור העיקול באורך כ־3.2 ק״מ, מתחילת העלייה והעיקול ליד הקיבוץ ועד סמוך לצומת שער הנגב. בתחקיר נעזרו במידע שהתקבל מלה״ב 443. 70 הרוגים ונרצחים ו־13 חטופים. כ־200 ניצולים – אזרחים שהצליחו לברוח ולהתחבא. 62 רכבים שנפגעו: 45 בעיקול ו־17 בצומת שער הנגב. 6:47–8:00 – עיקר אירועי הרצח. כ־185 מחבלים: 150 בעיקול מפלסים ובמרחב ו־17 בשער הנגב. המחבלים הגיעו ב־4 טנדרים ו־10 אופנועים. חוליות מחבלים נשארו וירו בשטח עד 16.7, ואף היה ניסיון פשיטה ימי בזיקים ב־9.10. מעריכים שבאותו הבוקר שלגיזרה פלשו 2500 מחבלים, 800 נהרגו בתחומי ישראל ורוב מחבלי מפלסים אינם בחיים. שליש באותו היום והשאר במלחמה ובסיכולים ממוקדים. החטיבה הצפונית סד״כ סופ״ש/חג: 358 לוחמים ו־148 תומכי לחימה סה״כ: 506. זה היה הסד״כ הקבוע לשבתות וחגים, ללא שינוי. גזרת גדוד יפתח – מחוף זיקים ועד נחל עוז 5:30 – כוננות עם שחר ללא סיור על הגדר, מחשש לפגיעה בחיילי הסיור. הייתה הנחיה לתצפת על הגדר, ולא נראו סימני פגיעה. 27 פריצות גדר 24 מוקדי לחימה 15 רחפנים 6 מצנחי רחיפה 1700 פרטי טיווח רקטי היו שלושה גלי תקיפה: 6:29 10:00 11:25 – חוסלו על־ידי חיל האוויר מפקדי החטיבה, מג״דים ומפקדי פלוגות נפלו, ולכן הכוחות בשטח פעלו עצמאית ללא שליטה של הפיקוד. החמאס פגע בתורני השידור של צה״ל ומנע תקשורת עם הפיקוד. המידע לא הועבר לפיקוד דרום ולמטכ״ל, והם לא יכלו לקבל פקודות ולהעבירן לכוחות. מחבלי החמאס - הנוחבות הגיעו ב 4 פרצות בגדר הסמוכות לעיקול מפלסים. 6:32 – הגעה ופריצת גדרות 6:35 – חדירה רגלית 6:40 – הגעת 4 טנדרים ו־10 אופנועים לחץ השחור 6:45 – הגל הראשון 6:47 – ירי ראשון 6:50 – מארב ראשון 6:51 – כוח צה״ל בג׳יפ לא פעל כנדרש ועזב לשדרות 7:20 – רוכבי אופניים וכיתת הכוננות של קיבוץ סעד חסמו את כביש 232 והפנו את הרכבים לקיבוץ ולנתיבות, ובכך הצילו חיים רבים 7:40 – הגל השני 6:45–12:00 – זליגת מחבלים (כ־100). 9:35–12:15 – תקריות לחימה רבות של יחידות מובחרות עם מחבלים. זמני ההגעה לצומת סעד תועדו ממצלמות קיבוץ סעד. מהמצלמה שבקיבוץ מפלסים נלקחו זמני ההגעה לשער הקיבוץ והירי על הרכבים ממצלמתו הרכב של נקיטה (מאבטח השר קרעי שנהרג סמוך לשער קיבוץ מפלסים). לאורך עיקול מפלסים היו כ־8 חוליות שהתפרסו וירו על רכבים מבין העצים. לעיתים טנדר של חמאס חסם את הכביש. במצלמות נראו שתי התנגשויות בין רכבים והעלאת נוסעים לרכבים. חוליות מחבלים עברו על ציר 232, ווידאו הריגה ושרפו רכבים. מצנעת הפרט אני נמנע מתיאורים נוספים שעלו בתחקיר. במצלמה של קיבוץ סעד רואים את השעה שבה המכונית שבתי וחבריה עברו, ואת הדקה שבה עברו את שער קיבוץ מפלסים והרכב נורה. אני רוצה לספר על נרצח אחד. גיבור ישראל – אורי ארד, שהציל שתי צעירות כשהעלה אותן לרכבו, ולאחר שנורה ורכבו התהפך היה מעליהן והסתיר אותן. אורי נרצח עשרות מטרים מאוריה שלי. אחד הנושאים שדובר עליהם זאת הקונספציה - האמונה שהחמאס מורתע ופניו לניהול עזה. אפשרנו לחמאס להתקרב לגדר ובחסות חקלאים השתמשו בטרקטורים שנשארו בשדות, ליד הגדר לפרוץ את הגדרות. במהלך התחקיר מיעוט האשים את מפקדי צה"ל ואת גלי בבגידה, אבל זה היה בקטנה והתחקיר עבר בצורה מכובדת. לסיכום. אני לא חושש ממפלצות החמאס. הם יכולים לפגוע בנו, להרוג בנו ולהכאיב לנו. אבל האויב המסוכן הוא השטן שמקבל משכורת של ראש ממשלה ושריו הבזויים. #בשם_אוריה #InTheNameOfOriya

את בן כהן פגשתי לראשונה לפני כשנה כשלקח ממני עדות ראשונה. בן תחעד יותר מ 350 מנפגעי 7.10 ומחרבות ברזל. הערב העלה בפייסבוק קטע של 6 דקות מהשיחה המתועדת בששי האחרון. הערב

ועדת חקירה ממלכתית – חובה מוסרית וציבורית ב 10.10, כשמצאנו את אוריה ללא רוח חיים לא רציתי את ראשו של אף אחד, ידעתי בלבי שהאחראים ילכו לביתם ויעשו חשבון נפש עד יומם האחרון. אני סולח למוקדני המשטרה שהטעו את אוריה. אני סולח לחיילי ומפקדי צה"ל שלא מנעו מהחמאס לכבוש את העוטף. גם לחיילים שנסו על נפשם. אני סולח לאנשי שירותי הרווחה שלא נתנו מענה לבנותי. אני סולח למי שטעה ומודה בטעותו. אני לא סולח לאלו שהתנהלו ביוהרה, בזחיחות וברשלנות פושעת. אני לא סולח לראש המערכת, לשריו וחברי הקואליציה שלא לקחו אחריות, להפך - מנסים לשכתב את ההיסטוריה. משקרים ומגלגלים אשמה על אחרים. מחריבים את המדינה. חקרתי, בררתי, ישבתי עם רמטכ"לים, אלופים, ראשי אמ"ן והשב"כ בדימוס ובהווה שאמרו שגם הם היו כושלים. אני יודע מה קרה במקרו - בקווים כללים. אני לא צריך ועדת חקירה ממלכתית. זה לא יחזיר את אוריה לחיים. אבל זה מגיע לאוריה ול 1321 נרצחי והרוגי ה 7.10. למשפחות. המעגל חייב להסגר - הצדק חייב להעשות ולהראות כחוק. לחקור את הכל, הסיבות לאסון, את היום השחור ועד סיום המלחמה. החלטות התקבלו במחשכים, לא בצינורות המקובלים. לא כדין. לאחר מסקנות ועדת החקירה הממלכתית כל ראש ממשלה, כל שר ידע שעליו לפעול כחוק, אחרת ישלם מחירים כבדים. בכל יום אני נחשף להתנהלות הרסנית של ראש הממשלה, השרים וחברי הקואליציה. נאמר שאוריה נרצחה בגללי. איחלו לי שהיא נאנסה. אין תחתית לבור. חייבים להציל את עצמינו ממשלת ישראל והעומד בראשה. חייבים להדיחם במהרה. למנוע את האסון הבא שיגיע לפני 8 באוקטובר 2073.

היום היינו במשכן הכנסת. ידענו שחוק טיוח לאומי יעבור, אבל הנוכחות שלנו משמעותית. תודה לחברי האופוזיציה שעלו אלינו ותמכו מכל הלב. הפעם החלטתי לשתף אוסף סרטונים של אנשי צדק לדין שהכניסו עניין לשהות המיגעת ביציע (אני חייב שהפעם הם היו רגועים ומתונים יחסית)

אתמול הספקתי לשוטט מעט בטוקיו. נחתתי לפנות בוקר, ולפני שהגעתי לביתי באתי אלייך. חורף סגרירי, והעדניות פורחות. שקט. רגוע. מה כבר אפשר לספר לך. הגרון חנוק, המילים לא יוצאות. רק הדמעות. אני מנסה לראות אותך. רואה דמות שמתפוגגת עם הימים, וזה קשה. אני נאחז בתמונות, בסרטונים, באלבומים. מזל שאת מופיעה בחלומות. גם כשהם לא טובים. גם כשאלה חלומות של חיפושים ומרדפים. לצידי עוברת שכנה, מתייפחת, אחרי שביקרה את אמא שלה. ולא רחוק ממני ילדים קוברים את אמם, שכנתי שגרה מתחתי, שנפטרה אתמול. כשהם רואים אותי, הם מבינים מיד: מנהגו של עולם שילדים קוברים את הוריהם. פרופורציה של חיים. אבל אי אפשר להתנתק ממה שקורה כאן. הכול טרוף, בלתי נתפס. קשה לי להאמין שכאן נולדתי, כאן גדלתי והתחנכתי, וכאן גידלתי את בנותיי. זה לא סרט. זו המציאות. # בשם_אוריה #InTheNamOfOriya

עליית הקיצונים – ומחדל התקשורת קראתי בעיון את הדברים שנאמרו בכנס להצלת התקשורת והדמוקרטיה הישראלית, והתחושה שנותרה בי קשה. במדינות דמוקרטיות חזקות ונאורות ארגונים קיצוניים ובעלי דעות מסוכנות מודרים מהמרחב הציבורי ומוצאים אל מחוץ לחוק. שם מבינים שכאשר נותנים להם במה הם מיד מתחילים לבנות לעצמם לגיטימציה. אצלנו התהליך התחיל בשקט, כמעט מתחת לרדאר, אבל מאז הקמת הממשלה האחרונה הוא הואץ במהירות שיא. זה מתחיל בכך שנציג של ארגון קיצוני מציג את הארגון שהוא משתייך אליו ושואל שאלה בחלק של השאלות ותשובות. אחר כך הוא מפרסם מאמר בעיתון, מוזמן לסמינר, מתראיין ברדיו ובהמשך מקבל מושב בפאנל טלוויזיוני. צעד אחר צעד הם נקלטים בשיח הציבורי ומקבלים לגיטימציה שאסור היה לה להיבנות מלכתחילה. אם זה מזכיר לכם כמה מפלגות וגם את פורום קהלת, זה לא במקרה. הדוברים בכנס היו מדויקים ואמיצים, אבל דבר אחד חסר: ההתייחסות לאחריות של התקשורת עצמה. העיתונאים והעורכים בארץ עדיין מעניקים במה רחבה לפוליטיקאים קיצונים ולדוברים מסוכנים, משתפים אותם בפאנלים ומאפשרים להם להישמע כאילו הם קול לגיטימי ולא איום שמכרסם ביסודות החברה. חמור לא פחות הוא היחס לראש הממשלה. למרות שהוא מסרב להתראיין בפניהם, התקשורת משדרת כל נאום תעמולתי שלו בשידור חי, ללא עריכה וללא סינון. וכך, פעם אחר פעם, היא הופכת לכלי בידי מי שמנצל אותה במקום לשרת את הציבור. ולכן צריך לשאול ברצינות: האם לא הגיע הזמן לעצור את השידורים החיים, ולהציג רק את מה שנדרש לציבור ולא את מה שמשרת את מי שרוצה להטעות אותו? ובאותה נשימה, הגיע הזמן שגם יפסיקו לסקר אנשים שמחזיקים בדעות מסוכנות, כאלה שמערערים על יסודות הדמוקרטיה ומעמידים בסכנה את החברה הישראלית כולה. כי במובנים מסוימים התקשורת החופשית והממלכתית לא רק נפגעה. היא נפלה.

נאמרה אמרה אומללה. ביום שקמתי מהשבעה הזעיקו אותי לאלת”א ולמחרת לרפאל כדי להחזיר לשימוש ולשדרג את את מערכות הבדיקה של המכ”מים (כיפת ברזל, חץ....) אני אחד מארבעת האנשים היחידים שיודע לעשות זאת. חשתי גאווה שאני עוזר במאמץ המלחמתי של ישראל ושאני משתתף בהגנה על אזרחי ישראל. בשנתיים האחרונות תרמתי בפיתוח מערכות ההגנה והלחימה של ישראל למרות שנאמר לי ע"י אנשי הליכוד באלת”א שאוריה נרצחה בגללי. מכיוון שלפני 7.10 הייתי באחים לנשק ולאחר ששר הביטחון, אתה וחברי מפלגתך טוענים שאנו לא ראויים אני חש שעלי להפסיק לתרום לבטחון אזרחי המדינה שהפקירה את בתי וטוענת שאני לא ראוי. הטענה שלך בנושא הסרבנות איננה נכונה. לא הייתה סרבנות מצד אחים לנשק ואתה יכול לבדוק. ב 7.10 מתנדבי אחים לנשק שלא גויסו התנדבו להציל את תושבי שדרות, אופקים ועוד....הקימו מערך להצלת החקלאות בישראל ועזרה בתחומים רבים, כולל בניה ושיקום של עפר עזה וישובים אחרים. בנוסף, הם לא אישרו העברת מיליארדים לחמאס כדי שיתעצם.

סטנדרטים כפולים בביטחון המדינה. ​בחודש האחרון בג"ץ הכשיר את מינוי זיני תחת קביעה ברורה של השופטים עמית, סולברג ומינץ: פסילת מועמד על רקע דעותיו היא "ניסיון למשטר דעות". ​אבל מה שנכון לזיני, כנראה לא נכון לקצינים שלא באים טוב לשר הביטחון בעיניים. ישראל כ"ץ מעכב את קידומו של אל"ם גרמן גילטמן מתוך רשימת המינויים של הרמטכ"ל זמיר. הסיבה? "קשר לאחים לנשק". אפס טענות מקצועיות. אפס בעיות תפקוד. 100% פוליטיקה. ​אחרי ששילמנו את המחיר היקר מכל ב 7.10, עם הרצח של בתי אוריה, הייתם מצפים שהלקח יילמד. אבל ההתנהלות הפושעת נמשכת. במקום ביטחון, הם מתעסקים בפריימריז. ​אסור לתת לפוליטיקה לזהם שוב את צה"ל.

לכבוד נשיא המדינה, שמי ערן ליטמן, אביה של אוריה, שנרצחה ב־7.10 בידי מחבלי חמאס ליד קיבוץ מפלסים, בעת שנמלטה ממסיבת הנובה – שם רקדה את ריקודה האחרון. אני מבקש להביע את זעזועי העמוק לנוכח עצם בחינת האפשרות להעניק חנינה לראש הממשלה בנימין נתניהו טרם משפט. התנהלותו לאורך השנים פגעה קשות במדינת ישראל, החלישה את מוסדותיה, ותרמה – בין היתר – לנסיבות שאפשרו את רציחתה של בתי אוריה ואת מותם של עוד למעלה מאלף אזרחים וחיילים ביום הנורא ההוא. לראש הממשלה הייתה האפשרות להגיע להסדר ולפנות את תפקידו, אך הוא בחר להמשיך ולהשתמש במעמדו כדי לערער את אמון הציבור ולפגוע ברשויות החוק. סירובו להקים ועדת חקירה ממלכתית מסיר ממנו כל אחריות ומונע בירור אמיתי של תפקודו, ובכך גם חוסם את הדרך להליך משפטי תקין בעתיד. העבר מלמד כי בכל הזדמנות שניתנה לו – הוא פעל כדי להתחמק מאחריות, להימלט מהאשמה ולהימנע מקיום הבטחותיו. הוא פילג את אזרחי המדינה, הסית קבוצות זו בזו והעמיק את הקרע החברתי מתוך אינטרס אישי ופוליטי. בנוסף, הוא ידוע כאדם שאינו עומד בדיבורו, ורבים בציבור סבורים שלא ניתן לסמוך על מילתו או על התחייבויותיו. לאור כל אלה, אני מבקש מכבוד הנשיא שלא להיעתר לבקשת החנינה, שלמעשה מבקשת לבטל את המשפט עוד בטרם יחל, ללא קבלת אחריות וללא בירור עובדתי. בכבוד רב, ערן ליטמן כיוון שהנשיא ביקש את הציבור להכנס לאתר בית הנשיא ולהביע את דעתו בקשר לחנינה, נסו לעשות זאת, (בשפה מכובדת אבל נחרצת). להלן קישור ישיר לטופס מכוון ופשוט למילוי: @president.gov.il?gbxid=0#!herAddress" target="_blank" rel="nofollow noopener">govforms.gov.il/mw/forms/Conta…