אמיר שפרלינג@ShperlingAmir
התעוררתי מהשינה, לקחתי לגימה מהקפה, הדלקתי סיגריה, וקראתי משפט שאמא אחת כתבה.
היא גרה שם, בישוב על גבול הצפון. וכך היא כתבה: ״אתם יודעים שאני שולחת את הילדים שלי לבי״ס בשתי הסעות נפרדות? כדי שאם אחד יפגע, ישאר לי עוד ילד״. תקראו את זה שוב.
שתי הסעות. פוליסת ביטוח אכזרית של אמהות מודרניות. שעתיים וחצי נסיעה מתל אביב, כן? לא במזרח אוקראינה. כאן, אצלנו, לא רחוק. מרחק של פלייליסט אחד בספוטיפיי.
כל זה כשרק לפני יומיים ישב חבר כנסת של הליכוד באולפן ערוץ 14, ערוץ התעמולה של השלטון. הרגיש שם מספיק בבית, שקע עמוק בכיסא הנוח, ואמר בזלזול: ״הצפון לא מופגז, יש רחפני נפץ, אין טילים״. כאילו שמדובר רק ביתושים קצת יותר קולניים.
כמו תזכורת מעצבנת, אתמול, בדיוק על התפר שבין פרסומת למזגן של קותי ומגי לפרסומת לגבינות שבועות, הודיעו על עוד קצין שנהרג בדרום לבנון. הסתכלתי על השעון. שישים שניות דיווח. והחיים, כדרכם, המשיכו הלאה, ישר לחגיגות האוהדים של הפועל באר שבע שזכתה באליפות.
וכן, אני מכיר היטב את הנתונים, שבצפון הצביעו בבחירות האחרונות בעיקר למפלגות הקואליציה בדגש על נתניהו והליכוד. ואני שומע את אלה שאומרים שם במרכז, שיאכלו את מה שהם בישלו.
אבל אני מודה, הדבר האחרון שיש בי עכשיו הוא שמחה לאידו של תושב צפון, שהחיים שלו כרגע הם בצל ירי תותחים, הפצצות מטוסים ונפילה של רחפני נפץ, שיכולים לנחות לו על הגג של הרכב ללא שום התראה.
כל זה כשראש הממשלה שהוא בחר, ואולי יבחר שוב, שולח לאולפנים נציגים שמודיעים שבצפון אין באמת מלחמה. ובמקביל, מקבל לו תכתיב מטראמפ ל״הפסקת אש״. הפסקת אש, צמד מילים שמעולם לא היה ריק יותר.
מה כן יש בי? צער. ותסכול, המון תסכול.
צער על חיילים שנופלים למען מטרה לא ברורה. כלומר, לחיילים היא ברורה, הם פשוט מגנים על התושבים בצפון. אבל באותו הזמן, במפלגת השלטון מספרים שאין מלחמה. אז למען השם, עבור מה הם נופלים?
ותסכול עצום מאלה שיקראו את זה, ויגידו על אוטומט: ״יאללה, עוד פעם השמאלני הזה עם הרק לא ביבי שלו״. ולא יתנו לי טיעון אחד שיניח את הדעת למה לא להעיף את נתניהו והממשלה הזו לכל הרוחות. או לפחות לשלוח אותם לגור כמה לילות בצפון, לחוות קצת ממה שחווים שם.
בשנת 2019, מירי רגב ישבה באולפן. ואחרי איזה ״טפטוף״ (כמה שהם אהבו את המילה הזאת) של רקטות אמרה בזחיחות מוכרת: ״אז מה אם הם ירו על אשקלון״.
כולנו יודעים איך זה הסתיים 4 שנים לאחר מכן.
אולי התסכול העמוק ביותר, הוא לראות את אותה הגישה בדיוק גם היום. ולדעת מראש, שאם נבחר שוב פעם בעוד מאותו דבר, זה יסתיים בדיוק, אבל בדיוק, אותו הדבר.
