ועדת חקירה ממלכתית עכשיו

קורה פה משהו גדול. רק התחלנו. את היום השלישי למסע ההפקרה והגבורה חתמנו בקבלת שבת מרגשת במיוחד באופקים. נציגות גדולה ומאוחדת של המשפחות השכולות, נציגות התצפתיניות וציבור רחב מילאו את ביתו של שיראל חוגג, ממובילי 'קומו' ותושב אופקים שבני משפחתו נפגעו בשבת השבעה באוקטובר. בכך תם מסע בן שלושה ימים, שהלך וגדל מיום ליום עד שהגיע לשיאו הבוקר, בשיירה ארוכה במיוחד שהחלה בתחנת משטרת שדרות והסתיימה כעת באופקים. זאת רק ההתחלה. לא ננוח ולא נשקוט עד שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. כשזה יקרה, נדע אנחנו ואתם שהיה לנו חלק גדול בתיקון הזה, בדרך לשיקום, במתן תשובות למשפחות השכולות ובמניעת האסון הבא. תמשיכו לעקוב אחרינו. תזמינו גם אחרים. מסע המשפחות השכולות רק יצא לדרך.

כניסתו של רפי בן שטרית לפוליטיקה היא בשורה נהדרת לאזרחי ישראל. אם אדם כמו רפי, ששילם את המחיר היקר מכל, יהיה בכנסת הבאה בועדת החוץ והביטחון, כולנו נוכל לישון טוב יותר בלילה בידיעה שיש מי שמפקח על קודש הקודשים - הביטחון של כולנו

הציטוטים שפורסמו אתמול, מזעזעים. אם נשים לרגע בצד את הרכילות הצהובה, יש משפט אחד שצוטט, שמחייב את ראש הממשלה להתייצב עוד היום(!) בפני המשפחות השכולות והציבור, ולהבהיר: האם ישראל אכן קיבלה אזהרה ממצרים לפני טבח השבעה באוקטובר? האם היה אפשר להציל את ליבי שלי? אי אפשר להשאיר את השאלה הזאת באוויר ללא תשובה ברורה. הנפש שלנו עייפה מסימני שאלות.

900 ימים חלפו מאז השבעה באוקטובר. 900 פעמים שעמדתי מול הקבר שלך, מנסה להבין איך העולם ממשיך בלעדייך. 900 לילות ללא שינה. 900 ימים ולילות של כאב בלתי נסבל. 900 ימים ולילות של געגוע אינסופי. 0 לקיחת אחריות. ילדה שלי, אני מרגישה אותך בכל נשימה. אני מבטיחה לך שאעשה הכל כדי שהאחראיים יתנו את הדין

מרגש עד דמעות לשמוע מטייסים שמפציצים באיראן שמספרים לנו שרגע לפני שחרור הפצצה הם אומרים: ״זה בשביל ליבי״. תודה על החיוך בתוך ימים קשים. תחזרו בשלום. 🇮🇱

אם אנחנו כמעט 3 שנים ברצף במלחמה, יכול להיות שמשהו שם בהנהגה לא עובד?

יום הולדת שלישי בלי ליבי. איך זה הגיוני שאני גדלה בשנה נוספת והילדה שלי, לא תגדל יותר לעולם? כל כך אהבתי יום הולדת בעולם הקודם. יום מלא באהבה, פעם בשנה, יום שמח, כל מי שאני אוהבת סביבי. כמה כיף. מחר הוא מגיע שוב, כמידי שנה, רק שזו השנה השלישית שאני פוחדת מהיום הזה, לא רוצה שהוא יגיע, מחכה שהוא יעבור בלי רעש, בלי תשומת לב, בלי להרגיש שהוא היה וחלף. המחשבה שעברה לה עוד שנה, שאני התבגרתי, וליבי שלי, הילדה המתבגרת, היא לא תמשיך להתבגר, זה משהו שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. אז מחר ים הולדת לי, לאימא של ליבי, ומחר אתגעגע לילדה שלי אפילו יותר מתמיד, והאמינו לי, אי אפשר להתגעגע לליבי יותר ממה שאני מתגעגעת אליה יום יום, בכל נשימה

2009: נתניהו מבטיח להפיל את חמאס.
2024: השמפניות נפתחו על קריסת חיזבאללה.
2026: עוד רגע איראן נופלת. לפני שמכריזים על עוד משטר / ארגון טרור שעומד ליפול, אולי כדאי שנסיים לטפל בקודמים?

מתן אנגרסט גיבור ישראל כותב: עם ישראל היקר, כאן מתן אנגרסט. בפורים הקודם לא התחפשתי. לא הייתה מסכה. לא היה משלוח מנות. לא הייתה שמחה. רק חושך. ושלשלאות. בשנה שעברה הייתי במנהרות החשוכות, מנותק מהעולם, אחרי עינויים קשים, בלי לדעת אם אחיה בעוד חמש דקות. פורים עבר מעליי כמו עוד יום של הישרדות תחת הפצצות ללא אזעקות וממד והבוקר? התרעה של פיקוד העורף הקפיצה אותי מהמיטה. רצתי מבולבל לממ״ד. לרגע לא הבנתי מה קורה לי. אחי אופיר נכנס אחרי, עם מכנס צבעוני, ואומר לי: "אחי… אתה יודע שהיום פורים, כן?" באותו רגע קיבלתי פלאשבק. רבאק. שנתיים לא הייתי בפורים בבית. החזקתי את הדמעות. זה לא מובן מאליו. מאז שאני קטן לימדו אותי על המן הרשע שביקש להשמיד את עם ישראל. הרגשתי על הבשר שלי מה זה רשעות. הם חשבו שישברו אותי. אבל אני כאן. חי. עומד על הרגליים. מנצח. אותם. פורים הוא סיפור על ״ונהפוך הוא״. על אור שמנצח חושך. החזרה הביתה היא ניצחון. אבל השיקום - הוא הקרב האמיתי. אני רואה את הגיוס למעני. את האלפים שתורמים, משתפים, כותבים, מחזקים. אין לי מילים להודות לכם. כל תרומה, כל שיתוף, כל הודעה מרגישים לי בדיוק כמו לקבל משלוח מנות של אהבה. ואני צריך אתכם איתי במסע הזה. בשיקום. בחזרה לחיים. בעתיד שאני בונה מחדש. למי שבוחר לקחת חלק מהניצחון האישי שלי, מצרף את הלינק. יחד נמשיך לנצח אותם. כל יום מחדש. ❤️🇮🇱 עם ישראל חי yad.reachhands.com/matanangrest

ענת @anatangrest אמא של גיבור ישראל מתן אנגרסט כותבת: עם ישראל היקר, כאן ענת, אמא של מתן אנגרסט גיבור ישראל. אין לי מילים לתאר את מה שעובר לי בגוף בכל התרעה של פיקוד העורף. האזעקות והכניסה לממ״ד מחזירות אותי לאחור - לאותו מקום כואב ומתסכל שנאלצתי להתמודד איתו במשך שנתיים. כל הורה שנכנס בעת האזעקה לממ״ד, מסתכל על הילדים ומנסה לעטוף אותם בתחושת ביטחון. כל אמא מרגישה שהיא שם בשביל הילדים שלה. את התחושה הזאת לקחו ממני ב־7.10, והמלחמה עכשיו מחזירה אותי לאותם רגעים של חוסר אונים, שבהם הרגשתי שאני לא יכולה להגן על הבן שלי. כל אמא שבנה היה חטוף יכולה להבין מה עובר לי בגוף: הזיכרונות שצפים בלי שום התרעה מוקדמת, וכשאני רואה את מתן לידי. הגוף נרגע ואני חוזרת לנשום לרווחה. אחרי כשנתיים בשבי, מתן חזר אלינו. בגלל שהוא שירת ביחידה מסווגת מאוד, מתן עבר סבל נורא והתעללות. הוא היה שם לבד, פצוע ושבור. היום אני כבר יודעת שהוא היה מחובר למצבר וחשמלו אותו בלי הפסקה, והגיבור שלי סירב לדבר. אני מסתכלת על הצלקות שעל גופו וחוששת לשאול עליהן. אני לא שואלת, אמתין שיגיע הרגע שהוא יחליט לספר לי. הרגע שאני מצליחה להירגע זה כשאני פשוט נושמת את הגיבור שלי. הבן שלי. הלוחם שלי. הגיבור של אמא. אני מתפללת לשלומם של חיילי ישראל ועל כל עם ישראל. אני לא יודעת איך להודות מספיק על התפילות שלכם ועל המאבק שבזכותו אני זוכה לחבק את מתן שלי שוב. אני מודה מעומק הלב לחברים של מתן על היוזמה המדהימה לסייע לו במסע השיקום הלא פשוט שהוא עובר. מתן חזר, אבל הדרך עוד ארוכה, פיזית ונפשית. הוא צריך את כולנו. אלפי אנשים שיתפו את גיוס ההמונים למען מתן, וזה לא מובן מאליו. שואלים אותי בפרטי איך אפשר לסייע ביוזמה המבורכת?, לקחת חלק במסע השיקום של הגיבור שלנו. נשמח לכל עזרה, לכל תרומה ולכל שיתוף. בתפילה לימים טובים לכולנו. אוהבת אתכם ❤️ yad.reachhands.com/matanangrestc

כל מילה

ההישגים המרשימים באיראן משמחים כל ישראלי אבל דווקא הם מחדדים את הכאב: איך ייתכן שב-7 באוקטובר היינו חסרי אונים? איפה היו אותן יכולות, אותה עוצמה ביום הארור ההוא? איך ייתכן שאף אחד לא הגיע בזמן להציל את הילדה שלי? השמחה על הצלחות לא יכולה לטשטש את השאלות. אם לא נחקור באומץ, לא נלמד באמת, לא נוכל לתקן

הילדה שלי כבר לא תלמד באוניברסיטה, אבל לפי הפרסום הערב של מיכאל שמש בתאגיד, רונן בר - אחד האחראיים על טבח השבעה באוקטובר, מקים תכנית מנהיגות באוניברסיטת רייכמן. אתם מבינים כמה זה מופרך? להלן שיעור ראשון במנהיגות: כל מי שהיה עם יד על ההגה בשבעה באוקטובר, דרג מדיני וביטחוני כאחד, לא ילמד אותנו שום דבר על מנהיגות

817 ש״ח בלבד חסרים בכדי שדוד ושרון קוניו יחצו את ה-2 מיליון. פוש קטן, והוא שם. לינק בתגובה הראשונה 👇

באמת?היא התפטרה?לקחה אחריות ואשמה?אישה מוזרה. גם אם היא לא היתה מנהלת האבטחה של המוזיאון?גם אם היא לא ידעה שחדרו שודדים?גם אם לא העירו אותה כשקרה השוד היא התפטרה רק בגלל שהיא היתה מנהלת המוזיאון, האחראית העליונה על כל מה שקורה בו. מבינים? ככה בעולם ישר, מוסרי, ערכי והגיוני פועלים - מי שמנהל תמיד,אבל תמיד, קודם כל האחריות היא עליו. ואם קורה אסון הוא אחראי ואשם. ברור שמנהל האבטחה אשם והולך הביתה, ברור שצוות המאבטחים במוזיאון אשמים, אבל בראש ובראשונה המנהלת. רק אצלנו לממשלה זה לא ברור. ועדיין, ליבי בקבר, ולה אין יותר עתיד.

באיזו מדינה מתוקנת זה קורה? מי שהיה אחד האחראיים הגדולים למחדל הזוועות של ה 7.10 מתקדם ומתעשר. במקום שיחקר, יואשם וישב בכלא, במקום שיסבול על זה שליבי שלי, רק בת 22, באדמה, הוא מתפתח. מתעשר. תתביישו לכם דקארט שבחרתם בו. שנתתם לו עתיד מזהיר שלליבי נגמר העתיד בגללו

18% אחרונים ומשפחת קוניו, משפחה שלמה (!) שנחטפה לעזה, מגיעה ליעד (הצנוע). עד תחילת השבוע, קמפיין מימון ההמונים של המשפחה היה תקוע על 915,000 ש״ח. עם ישראל ראה את זה והתגייס יחד כדי להביא אותם ליעד - 730,000 נאספו בתוך ארבעה ימים! פייר, מרגש. בואו נביא אותם היום ליעד!

אני ממש לא מצליחה להבין איך לא כולם, אבל כולם, רואים את המטרה של הממשלה להקטין/למחוק את האסון הגדול ביותר של המדינה שלא יקשר איתם. זה צועק מכל מהלך שלהם, מכל אמירה. משינוי השם למלחמת תקומה- איזו תקומה היתה כאן עם 2000 הרוגים, מאות חטופים, חמאס שעדיין קיים? להצעת החוק לביטול המילה טבח. למיקי זוהר שמתראיין ואומר לא היה טבח, אי אפשר לטבול בנו. לערוץ 14 שפרשן שלו אומר: "טוב שהיה ה 7.10, התעוררנו". זה לא פוליטיקה. איך לא כולם רואים שזה מכוון על ידי הממשלה - לשנות לנו את התפיסה - לא היה כאן מחדל ולא אסון בטח שלא טבח. היתה כאן מלחמה, שהיא בכלל הביאה להתעוררות ולתקומה. בכלל טוב שהיא היתה. אתם לא רואים את זה? לא ניתן, שומעים?לא ניתן להם להצליח בגועל הזה. זה היה מחדל. אסון הכי גדול בהיסטוריה. ליבי, בת 22, קבורה עם עוד 2000 חללים. הממשלה היתה בהנהגה. זה לא קטן. זה אסון ענק שקרה במשמרת שלהם.

אני באמת כבר לא מבינה מה קורה פה. למי זה טוב שהיה שבעה באוקטובר? לילדה שלי שלא הספיקה כלום בחיים שלה ונטבחה באכזריות? מה השלב הבא? הפטריוטים יבואו לדרוך על הקבר שלה? דייייייי ! איבדתם כל קשר למציאות

מנפלאות הטוויטר: 300,000 ש״ח גויסו רק אתמול בטוויטר לפרויקט גיוס ההמונים של משפחת קוניו - דוד, שרון, אמה ויולי, משפחה שלמה (!) שנחטפה יחד לעזה. פוש אחרון והם ביעד, זה אפשרי ! לינק לגיוס ההמונים בתגובב הראשונה 👇

איך אפשר להתעורר ליום המשפחה בלעדיך ליבי? לפי גוגל, היום יום המשפחה, מה שהיה בעבר יום האם, היום בו הילדים חזרו מהגן עם ציורים של לבבות לאימא, פרחים שהם קנו יחד עם אבא בדרך הביתה. זה היום בו קיבלתי מהם חיבוק ונשיקה, שמעתי אותם אומרים: "אימא אני אוהבת אותך". יום האם שונה ליום המשפחה, ובצדק, יש כל כך הרבה משפחות מדהימות שאין בהן אימא, אבל תמיד, בכל יום המשפחה, לשנייה התבאסתי שלקחו לי את היום. היום הזה שנלקח ממני הוא קטן לעומת המשפחה השלמה שנילקחה ממני. נלקחה באכזריות, באיבחה, בלי יכולת להגיב או להתמודד או לנשום ולהבין איך בשיחת טלפון אחת, אני שומעת את הילדה שלי אומרת שירו בה. איך בשיחה אחת היא ניפרדת מן העולם, איך נשמעות שוב יריות. נילקחה ממני ליבי שלי, יחד איתה חלק ענק ממני נקבר. נילקחה ממני המשפחה שהיינו, כל מה שבניתי, המשפחה שחלמתי עליה כל החיים. אתם מבינים? זה לא יום האם, הזר שנילקח ממני, זו כל המהות שלי, זה איבר של הגוף שלי, זה חלק ענק בלב שלי שנקרע מהגוף שלי, שנקרע לי מהנשמה. והיום, יום המשפחה, אני מרגישה קרועה. אני עם הקפה, מנסה להסדיר נשימה, ישר הכאב יוצא אליכם, במילים, זה מסדיר לי את המחשבות. תודה שאתם קוראים, מקשיבים. אני מרגישה היום קבורה, עמוק באדמה, יחד עם ליבי שלי, אני מנסה לחפש את עצמי היום, איפה את? אני לא מוצאת. היום אינני. ולרגעים, אני באמת רוצה להיות איתה, רק איתה. אם מישהו היה מבטיח לי בוודאות שאם אקבר אפגוש את ליבי שלי, לא בטוחה בכלל שלא הייתי בוחרת בזה, ככה הגעגוע שלי אליה הוא גדול. אבל אני לא יודעת בוודאות שאוכל לראות אותה שוב, אני נשארת כאן, לא לדאוג לי. "תנסי להתחזק שלי, תכתבי על מה שיש" אומר לי עכשיו הצד החזק של המח – ויש המון, ואני כל כך גאה במה שיש. באמת שהם מדהימים, לא פחות מזה – איזה תומר זה, איזה בחור. כל כך יפה מבחוץ ופי מיליון מבפנים. חכם אש, רגיש, מצחיק, כמה ערכי ואיכותי. ואיזו מאיה יש לי. רק לי יש את מאיה שלי. היא אור בחיי, היא ממלא לי את הלב, היא אוצר יקר שלי. ויריב בעלי, אהובי, גלגל הצלה שמאפשר לי להחזיק את הראש מעל המים. כמה "יש" יש לי, מלא. ואני מודה על המשפחה שלי שיש אותה, ואני אתחזק, ואני אוהבת את מי שכאן, וכל כך מתגעגעת לילדה שלי שחסרה לי בכל נשימה. חבקו חזק את מי שאתכם, תבטיחו לי, אל תתקמצנו על חיבוקים ומילות אהבה. תאהבו מלא, יש כאלה שלעולם לא יהיו יותר שלמים.