כולנו 7.10

“ידענו רק שהשיחה האחרונה שלה הייתה ברבע לשבעה בבוקר, והיא צועקת לה ‘אמא יורים עלינו’ ופתאום הטלפון השתתק ונגמר” שלמה שרף מספר על נכדתו מאי נעים ז״ל שנרצחה עם חבריה בנובה ב-7.10💔

הסרטון הזה פירק אותי לרסיסים. ברגע אחד, זה זרק אותי לבוקר השבעה באוקטובר - לשעות הארוכות שרוני שלי כבר לא ענתה לנו להודעות וטלפונים. בואו יחד לא ניתן לגמד ולהקטין את השבעה באוקטובר - את הסרטון הזה כולם חייבים לראות. שתפו אותו בכל מקום

מאז השבעה באוקטובר יש המנסים להקטין ולגמד את הטבח ואת המחדל הנורא. הדיווח הבא של תמיר סטיינמן יהיה חקוק לנצח בלב של כולנו. שתפו, הפיצו, על זה בדיוק הבחירות הקרובות

סמוטריץ, שטוען שהוא צח כשלג ואין לו שום קשר לשבעה באוקטובר, מייצג חבורה מופרעת של נבחרי ציבור שבמשמרת שלהם נרצחו פה 1,200 אזרחים וחיילים, בינהם הילדה שלי, אבל זה לא קשור אליהם. חברים, צר לי לבשר: הגענו לתחתית הביוב. אנחנו נעלה מהביוב דקה אחרי הבחירות, הם לעולם לא יצליחו להסיר את הסירחון שדבק בהם - אות קין לבריחה מאחריות

כולם אשמים חוץ מסמוטריץ' שזעק זעק שלא יודע מה זה נוחבה זעק שחמאס זה נכס זעק בשקט בשקט בקבינט שכל הממשלה צריכה לעוף ובצדק לאור ממדי האסון. עוד 91 ימים אתה תזעק מהבית שמתקנים את כל הנזק שלך. ובתקווה יום אחר כך תזעק למחילה מול ועדת חקירה ממלכתית

יש הקלטות שנצרבות בנשמתה של אומה שלמה. לא ניתן לטשטש את הטבח. הוא כאן, לפניכם.

בעוד קצת יותר מחודש נציין שנתיים לרצח ששת החטופים. דבריה של ריצ׳ל גולדברג פולין, אמו של הירש, יהדהדו כאן לנצח

אלון שמריז, גיבור ישראל, נחטף ב7.10, שרד בשבי 65 יום עד שנהרג מאש כוחותינו. באזכרה אחיו יונתן סיפר עליו עם מילים שמרסקות את הלב אהבה אח שלי כמה אתה חסר. כמה ריק השארת. עברו שנתיים ואני עוד לא מצליח לעכל. חוזר עם עצמי כל פעם לאותו היום, כשכתבת לי את אותה הודעה, שהבנתי מה קורה. רציתי לתת לך טיפ של אח גדול, כזה ששולט בסיטואציה, כזה שאם יש לך בעיה אני מסדר לך אותה, כזה שכשאתה לא יודע למי לפנות אתה בא אליו. אח גדול רציתי לכתוב לך בחזרה שתיהיה בשקט ותתחבא, שתקפוץ מהחלון, שתשחק אותה כאילו אתה מת. ידעתי שהם בדלת שלך, ידעתי שאין זמן כתבתי לך ״שאני אוהב אותך ואתה חזק״ שלחת לי אימוגי של לב בוהק. אין יום שאני לא רואה את ההודעה הזאת. בא לי לחבק את הלב הזה, לצאת למסע בתוכו שבו אני ואתה עושים חיים. טסים לכל המקומות שקיוויתי שנטוס אליהם כשתחזור. מדברים על איך הבסת את החמאס, איך יצאת לבד מהמקום שממנו אין יציאה. אני מקווה שאתה מבסוט על כל הרילסים המפגרים שאני שולח לך. מדמיין אותך צוחק וכותב משהו שנון בחזרה. ואז מסתכל בתמונות שלך.. איזה חתיך אתה, איזה גבר! כמה פחדת בטח. מעניין מה אמרת להם שלקחו אותך. מעניין מה ראית שיצאת, מה עבר לך בראש שהבנת שאתה בדרך לעזה. ונכנסת למנהרה חשוכה עם חבורה של נאצים. ואיך ידעת בדיוק מה הולך לקרות. והדיון שבטח עשית בינך לבין עצמך, דיון שמעטים מסוגלים לעשות, לקבל את המציאות ולשלוט בה. הפנמת, התעשתת, נערכת, פעלת, נכנסת לעולם חדש, מפחיד ולא מוכר. ושלטת בעולם הזה. והן סיפרו לי עלייך, כן אלה שחזרו. הן סיפרו על בחור חייכן, שדאג להרגיע, והצלחת להרגיע, והצלחת לתת תחושה שאתה כל יכול. והיית כל יכול. היה לך קסם ואנרגיה שאי אפשר לעמוד בפניה. איזה גבר אתה וכמה אני מתגעגע. ואיזו טרגדיה שלא פגשת את לביא. ואני זוכר כמה סיפרת שרצית אחיין לעשות איתו ברדק. בטח תקבל את זה בתחושות מעורבות אבל מבחינת כדורסל הוא טוב אותך. והנה סדרתי לך אחיין ואיפה אתה אינעל העולם. יהלי לא מפסיקה להזכיר אותך, זוכרת שרקדתם, ואת השטויות שעשיתם. והכל קפוא בזמן והיא תזכה להכיר אותך בן 26 לעולם. כי זכרונות קפואים בזמן, נמסים וזורמים לים. איך עשית את זה? אתה מבין שעברת 65 יום של עינויים והרעבות ויצאת כמו שד. בטח שהצלחת להשתחרר ידעת בידיוק מה צריך לעשות. אתה מכונה, אתה שמריז! ואיך עשית הכל נכון יא מטורף יא משוגע וכמה זה היה קרוב היית הדבר הכי יפה בעולם, ולא האמנתי שבפעם האחרונה שנתחבק אני אחבק אותך כשאתה קר. הנשיקה שנתתי לך על המצח זה הרגע הכי טוב שהיה לי. אלון מצטער שלא הייתי שם, מצטער שלא הוצאתי אותך, אסור היה לי לישון, אסור היה לי לנוח. נכשלתי. הביאו לנו את הנעליים שלך שאיתן הסתובבת. עוד שבוע שם והיית כבר פותח פאב משלך. אתה גאון אתה בנאדם היסטורי לא בגלל מה שעברת בגלל מי שאתה אתה לא אלון שנחטף ונהרג בשוגג אתה אלון הגיבור המטורף, שהרגיע חטופים אחרים עד הרגע האחרון, האדם שניהל בהצלחה את מבצע החילוץ המורכב בהיסטוריה האנושית, והיית חופשי. אתה מכונה, אתה אגדה בלוויה לא הרגשתי את הרגליים, הידיים היו רפויות והראש היה כבד מידי כשהסיעו את הארון שלך ליד הקבר, קרסתי לא הצלחתי לנשום, זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי לא האמנתי שאני קובר אח קטן לא האמנתי שזה הסוף וקראתי לך הספד שכתבתי, והזמן נעצר, והכאב הכאיב, ברקע ״איש קש״ ״אין יותר פחד, אין יותר כלום, אני איש קש, אני עץ עקום״ ואני לא מצליח להאמין שהגענו לפה אני כל כך מצטער למדתי ש״אין״ זה לא ההפך מ״יש״. ההפך מ״יש״ זה כלום. ואלון הוא לא כלום. ה״יש״ שלך היה, חזק, יוצר, אנרגטי וסוחף, זה לא נעלם גם כשהגוף איננו. אתה נכנס איתי לחדרים, אתה שוטף להחלטות, את הסיבה לצחוק שתופס אותי בלי סיבה. ה״אין״ שלך לא משתווה ל״יש״ שלך. הוא לא מנצח אותו, הוא רק מזכיר לי כמה היה פה משהו גדול היה לך הכל, היה לך חיוך שיכל להמיס קרחונים לא היו לנו מספיק תמונות ביחד, לא היו מספיק סרטונים, ואת הכל כבר ראיתי ואני רוצה עוד, ואני לא אפסיק אלון, נשבע, לא אפסיק להיזכר, לא אפסיק להזכיר, לא אפסיק להתגאות שאתה אחי, מקווה שאתה גם גאה. מקווה שעכשיו יש לך יותר נחת שגלי וזיוי באו לבקר. אני אמשיך לעשות את מה שהבטחתי לך, אמשיך לעמוד בסיכום שלי ושלך. החוט המשולש לא במהרה ינתק. תמסור חיבוק ודש לחברים, תגיד לסאלי וביבוש שאני מתגעגע. אוהב אותך אח קטן

7.10.23 שרון קוניו, רגע לפני שהיא נחטפת לעזה, מתקשרת למד״א ומתחננת לעזרה כי הם נחנקים למוות בממ”ד - הבית עולה באש. תוך כדי השיחה, שרון מאבדת הכרה, והבת שלה, ילדה בת 3, מעירה אותה. לא ניתן למחוק את מחדל ה-7.10.

את הדברים האלה של הרב אלחנן דנינו כל המדינה חייבת לשמוע “עם דרמר נפגשתי פעם אחת והבנתי שאין עם מי לדבר. אוי ואבוי לנו שאיש כזה אטום כך מדבר עם הורי חטופים כשהבנים שלהם בעזה”

מעיין אדם, אחותה של מפל ז״ל, צודקת. הדרך היחידה להקים ועדת חקירה ממלכתית, היא להחליף את הממשלה שבמשמרת שלה התרחש המחדל הנורא ולאחר מכן ברחה מאחריות. ב 27.10 כולנו נגיש לממשלה את החשבון על המחדל ועל הטיוח

משפחתה של ליבי כהן-מגורי ז”ל: יש רגעים קשים בגידול הילדים. רגעים בהם אנחנו עייפים וחסרי סבלנות, הם דורשים מאיתנו משהו שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מסוגלים לתת באותו הרגע. יש רגעים שאנחנו מחכים שהם יגדלו כבר, שאנחנו נשתחרר מהם לחיות את חיינו. יש רגעים שאנחנו רק מחכים שהם ישארו קטנים, צמודים אלינו, קרובים כמה שאפשר, שלא יתרחקו, שלא יגדלו. מסע ההורות הוא מסע מורכב, אבל הוא הדבר הכי טוב שיש לנו בחיים. כל רגע כזה הוא רגע לנצור, הוא רגע שהלב שלנו שלם, הבית שלנו שלם, החיים שלנו שלמים. אל תשכחו להנות מהדרך.

היינו קרוב לארבעה ימים בחושך מוחלט, הם היו מניחים לנו בכניסה לכלוב קופסאות שימורים של אוכל לחתולים כדי לראות כמה זמן ייקח עד שנישבר ונאכל את זה. זה לקח כמעט יומיים. אמרתי ליגב שיש שם חלבונים ושומנים ואנחנו צריכים את זה. הם חיכו מעבר לפינה וצחקקו, זה היה כיף בשבילם. הבושה של החיים שלי זה את מי שהשארתי מאחור. לחשוב על הגבר החזק שנחטף כשהוא שוקל יותר מ-90 קילו, וחוזר בתוך שקית כשהוא שוקל 19 קילו בלבד... אם למדתי משהו, זה שהחיים הם לא אגדה. אהבה לא מחזירה אנשים מהמתים. כבר הפקרתם כל כך בגדול, ופישלתם כל כך בגדול - תבואו תתנצלו, תגידו סליחה שהיית חודשיים בגיהינום, סליחה שבעלך נרצח בשבי. אף אחד מהממשלה לא בא והתנצל, שקט. רימון בוכשטב - קירשט בראיון לחדשות 12 מספרת על השבי הנורא שעברה

גדי איזנקוט כותב: גל בננו הצעיר, היה אדם ישיר ושמח, שקדן וטריאתלט, איש של אנשים, שחיבק, הביט בעיניים והקפיד לראות עמוק. תמיד שם לעצמו מטרות והגשים אותן, אהב לטייל ולחיות, חלם להיות רופא או מדען והיה בן, אח, נכד, דוד וחבר אוהב ואהוב. בשבעה באוקטובר איבד חברה טובה וחטיפתם של בני עמינו עוררה אצלו סערת נפש. לשירות המילואים יצא בשבעה באוקטובר. הסעתי אותו לנקודת המפגש ועקבתי אחריו עד שנעלם בקהל הגדול של הדור הנהדר שלו. כאבא וכמפקד בצה״ל התגאיתי ודאגתי. לא בשמחה רץ לקרב כי אם מחובה, לארצו ולבני עמו. בנר ראשון של חנוכה תשפ"ד, יצא גל לקרב עם חברו לצוות, צמד הברזל שלו מימי השירות הסדיר, איל ברקוביץ', בן 28, סטודנט לרפואה מסוסיא. שונים ודומים, אחים. מדינת ישראל במיטבה. יחד יצאו אל משימתם האחרונה, משימת חילוץ חטופים חללים, ממנה לא שבו. בשמה של הערבות ההדדית היהודית והישראלית יצאו להחזיר הביתה חטופים חללים תחת ההבטחה החדה – לא משאירים אחים מאחור. אני מקווה שברגעיו האחרונים שאב כוח וסערת נפשו רגעה בשם המשימה בה יצא. החלל שפערת כשהלכת גל, האין הסופי וההבנה המצמיתה שלא אראה אותך שוב, חורכים את נפשי. בשנתיים וחצי האחרונות שמעתי וקראתי מאות רבות של הספדים. אני מקפיד לאמץ אותם לליבי, להכיר ולו במעט, את מי שהלכו. הרצון לעשות יותר, להציל, לאחד, לעשות שיהיה פה טוב והתקווה שכך יהיה, הם המשותפים לנופלים והנופלות כולם. כבר שנתיים וחצי שאנחנו במלחמה. מלחמה שתחילתה טבח מתועב וכשל בלתי נתפס ולאחריהם התאוששות גדולה למען העם והבית של טובי בנותינו ובנינו, בלחימה נועזת ומעוררת הערכה וגאווה. דור אדיר של אנשים מחויבים, חזקים ונפלאים. לזכרם של הנופלים ולכבודו של הדור הצעיר, שנלחם על בטחונה, דמותה ועתידה של המדינה, אני אומר: חובה עלינו, על כולנו, להיות ראויים לקורבן הגדול והסופי שהם נתנו עבורנו. להיות ראויים היא לא סיסמה, היא חייבת להיות דרך חיים. אחרי נפילתו של גל נדרשתי להחליט על דרך ההתמודדות שלי. מטבע הדברים, יש צד המושך להתכנסות פנימית ולהתמודדות פרטית. אבל יש גם קול פנימי עמוק המצווה לתקן ולשקם. מעל קברו של גל, נשבעתי שהמחיר ששילם, הוא וחבריו, אלו שהכיר ואלו שלא, לא יהיה לשווא. מאז יותר ויותר בכל יום אני מחוייב לממש את הציווי. איני כואב רק את כאבי האישי והמשפחתי על גל, יוגב ומאור. אני כואב את התחושה הלאומית המשותפת על כך שמשהו עמוק ובסיסי נסדק בחוזה שבין העם למנהיגיו. אני מסתכל על חבריו וחברותיו של גל – חילוניים, מסורתיים ודתיים, מתל אביב, יהודה ושומרון, ואפילו כמוני, מאילת. יש בהם ימנים, שמאלנים ואנשי מרכז. המחשבה שהם נותנים את המיטב אך המדינה לא רואה אותם, היא בלתי נסבלת בעיניי ומפרה את ההבטחה הגלומה במפעל הציוני. עלינו לקחת על עצמנו לנקות את הרעש, להסתכל פנימה וקדימה, לדמיין את ישראל האחרת, ישראל שמנהיגיה אומרים אמת, מתווים דרך ונותנים תקווה, זו שכולנו זוכרים וחולמים. ישראל שוויונית, מגויסת, בונה, פורצת דרך, מאוחדת. שבת אחים ואחיות גם יחד. להיות ראויים להם ולמחיר זה גם להיות ראויים לעצמנו. לממש את הפוטנציאל האדיר של העם הישראלי. להיות חברת מופת, מדינה שדואגת לאזרחיה, שרואה אותם, את כולם. יחד נבנה הווה ועתיד משותף וטוב יותר. זה אפשרי. אני מאמין. תאמינו איתי. אני עדיין מאמין, אמונה עמוקה בציונות, ואני מפציר בכם להחזיק באותה האמונה והתקווה כמוני. אני אוהב את מדינת ישראל. אני גאה במדינת ישראל. ביטחון ישראל ושגשוגה היו ונותרו משימת חיי. אני נחוש לעמוד במשימה זו תחת הציווי להיות ראויים, להם ולהן. יחד, נעשה ונצליח.

נטליה קסרוטי, אמא של קשת ז״ל שנרצח בפסטיבל הנובה: קשקש, הגוגל שיתף שלפני שלוש שנים חגגת את החיים בכל פסטיבל אפשרי באירופה עם אברהם ויצחק חבריך.. אתה לובש בתמונות את הבגדים אותם לבשת בנובה. מסתכלת עליך, בולעת כל ס״מ בפנים שלך. כל חיוך שלך מעמיק את היעדרו, היעדרך. לפני יומיים אברהם הפך לאבא יחד עם מי תכלת. נולד להם בן זכר ואנחנו כ״כ מתרגשות בשמחתם. אתה בטח תבקר אותם, אין לי ספק בזה. אני לא מקנאה אך יש צביטה בלב שלא יהיה לנו איתך נכדים ומשפחה שגדלה. 💔 עוד משהו שבטח לא תאמין, הערב אהיה ב״מטאורה״ בכפר הנוקדים. אהיה שם כחלק מצוות ״מענה״, שנותן תמיכה נפשית ומענה לכשקצת נהיה קשה לפעמים המסע הפסיכדלי. זה מרגש אותי מאוד. משהו שחיכיתי לו. אני אוהבת אותך קשקש שלי. אתה אהוב ובלב של רבים כ״כ . בטוחה שהאור הגדול הזה מגיע עד אליך ומחזק אותך. אמא

עמרי מירן, שהיה בשבי החמאס 738 ימים ״לקיחת אחריות זה דבר שאני לא רואה מההנהגה שלנו. יש תחושה שאף אחד לא לוקח אחריות!״

עדכון חשוב: אנחנו ממשיכים וממשיכות כדי להשלים את המשימה! חברות וחברים יקרים, "כולנו חטופים" קמה לאחר השבעה באוקטובר 2023 במסגרת המאבק הציבורי להשבת החטופים והחטופות - בידיעה שלהפקרה ולהקרבה יש כתובת אחת - בנימין נתניהו וממשלתו. אתם ואתן, כל מי שהצטרפה והצטרף אלינו ברחובות, כל מי שעקבו אחרינו פה בסושיאל, ידעו מהרגע הראשון: הממשלה הרעה הזאת חייבת ללכת. היא מביאה עלינו כיליון. הם לא רוצים להחזיר את החטופים. לצערנו - צדקנו. הכשלת העסקאות הכוללות עלתה בדמים. ממשלת נתניהו הקריבה באכזריות עשרות חטופות וחטופים למותם הנורא בשבי. אלו שנותרו בחיים התמודדו יום יום עם התחושה שנשכחו. קולות המחאה הגיעו 40 מטר מתחת לאדמה אל החטופות והחטופים ששרדו- והחזיקו אותם בחיים. קולות המחאה נגד הממשלה הגיעו גם אל הבית הלבן והיו נדבך משמעותי בהחלטה של טראמפ להכות באגרופו ולכפות על נתניהו עסקה. החטופים חזרו - בניגוד לדעת הממשלה. בעוד פצעי 7 באוקטובר עדיין פתוחים, ממשלת המחדל ממשיכה לרסק את ישראל - ואנחנו לא יכולים יותר לשבת מנגד. אנחנו נהיה פה יום יום, שעה שעה להזכיר מי אחראי למחדל, מי הביא אלינו את האסון ומי הורס את מדינת ישראל. כמו שהיינו צריכים אתכם בשביל להחזיר את החטופים, ככה אנחנו חייבים כל אחד ואחת מכם עכשיו בשביל לספר את המחדל שעברנו. כמו תמיד, האנשים היחידים שיביאו שינוי הם אנחנו, האנשים בשטח, שחיים את המדינה, את החורבן והכאב, שלא יכולים לעמוד מנגד כשהורסים לנו את הבית. האיש הקרוב ביותר לנתניהו אמר שעד הבחירות ישכחו את המחדל- זה לא יקרה. אנחנו לא ניתן לזה לקרות! את כולם, כל האשמים אנחנו נחשוף! כל יום ויום! מעכשיו כל הערוצים שלנו ידאגו להזכיר את המחדל, לספר איך הגענו עליו ונצביע על כל האשמים.

מתן חוזר הביתה אליי, אל נטלי ושני אל אילנה אהבת חייו, אליכם, אל המדינה💙 לדמעות הללו פיללתי

עינב צנגאוקר, אמו של מתן: ״הסוכה הוקמה, עוד ערב חג בלעדיהם. דווקא ברגעים ובימים המתוחים האלו, אני צריכה אתכם לצידי. לא ניתן לאף אחד לפספס את ההזדמנות. מחכים ל 48 האושפיזין שלנו במאהל התקווה. תבואו." 🚨🎗 הערב - יום שני | 6.10 | צומת עזה-מטודלה ירושלים 🎗 18:00 התכנסות ותפילה משותפת 🎗 19:30 ארוחת ערב אין-חג הביאו אתכם שולחן כסאות ואוכל שתפו. הפיצו. הצטרפו אלינו!