Ehud Lurie retweetledi

אזהרה קטנה לפני שמתחילים: הטקסט הזה הולך לדבר על מוות. על דם, על שכול, ועל כל מה שלימדו אותנו שאסור לגעת בו מטעמי נימוס. זה בדיוק הרגע לברוח. אבל אם נשארתם, תחזיקו חזק את הכיסא, כי אנחנו הולכים לפתוח פה את הפצע הכי עמוק.
בואו נדבר קצת על מתמטיקה של מוות, עד כמה שהנושא הזה מסריח. שנים מכרו וטחנו לנו בראש את השקר הבוטה על ״אלפי הרוגים״ באוסלו. האמת? בין 1993 ל-2000, כששלוש מתוכן תחת נתניהו, נהרגו כאן פחות מ-300 חיילים ואזרחים.
נתניהו ידע אז בדיוק איך לטפס על האוטובוסים המפויחים בדיזנגוף סנטר ובבית ליד, לדהור עליהם לניצחון בקלפי על פרס בלי טיפת ייסורי מצפון, ולתרגם את הדם לכוח פוליטי טהור. אותו דבר בדיוק קרה בממשלת בנט ולפיד.
נתניהו, השרים שלו שישבו באופוזיציה, והשופרות בערוץ 14 וברשתות החברתיות ספרו לכולנו כל גופה במרץ, חזרו על הקלישאה ש״זה כמו אחרי אוסלו״ ותקפו את הממשלה בארסיות עוד לפני שהסתיימה ההלוויה.
הממשלה הנוכחית הייתה צריכה ליפול כבר סביב השבעה באוקטובר. במקום זה, היא עדיין קיימת סביב אירועי אותו טבח וסביב מלחמה נצחית מתוך שיקולים פוליטיים בלבד. למרות דברי הרהב והשחצנות של נתניהו, היעדים לא הושגו בשום זירה. במקום אסטרטגיה, מכרו לנו שכניסה ויציאה טקטית לאותם מקומות בעזה, רפיח או ציר פילדלפי, הפכו פתאום ללא פחות מ״סלע קיומנו״.
לקראת הבחירות הקרובות, הם עדיין שותקים ומכינים את הקרקע. אבל בקרוב מאוד הם ילבשו חליפות מגוהצות, ויגידו לנו: ״אתם רוקדים על הדם, אתם משתמשים בשכול״.
הם יגידו את זה בלי למצמץ, בזמן שהם עצמם עושים שימוש יומיומי בפצועי מלחמה ובמשפחות שכולות ״מהצד שלהם״ כדי להצדיק את המשך הלחימה.
לא מזמן הם הפכו את משכן הכנסת לאולם הוקרה למשפחות שכולות וחטופים אבל הזמינו רק את אלה שמריעות לממשלה. מופע גזלייטינג וצביעות שבו מחלקים את השכול ל״שלנו״ ו״שלהם״.
אז אני אומר למחנה שלנו: אל תתביישו, אל תפחדו ואל תמצמצו ראשונים. פאק איט. אם להם מותר להשתמש במשפחות ״שלהם״ גם לנו יש היתר מוסרי לעשות שימוש במשפחות ״שלנו״. אנחנו לא נשאיר להם את המגרש הזה. זה הולך להיות מלוכלך, מדמם וכואב, אבל פשוט אין שום ברירה.
הבחירות האלה הן צו ה-8 שאליו אלפי חיילים ואזרחים כבר לא יגיעו. אז אנחנו אלה שניקח אותם כל הדרך בקמפיין הבחירות איתנו לקלפי, את הפרצופים, השמות, הסיפורים, וההפקרה.
את התמונה של שירי, כפיר ואריאל ביבס, את שיחות הטלפון הנואשות של עמית מן, ואת הטראומה הצרובה של שלושת החטופים שברחו מהשבי ונהרגו מאש כוחותינו.
בחום יולי אוגוסט ההוא, שלמה ארצי שר פעם על הדור שהולך לרקוד עם חיילים מתים בלב. לנו אין שום פריבילגיה לרקוד. אנחנו נלך לבחור עם חיילים מתים בלב.
עברית




























