
כבר שנתיים שכולןם מרימות ללוחמות וללוחמים, ולטייסות ולטייסים שלנו, ובצדק. הןם בחזית. אבל יש לנו עוד חזית, ועל מי שנמצאות בחזית הזאת לא מדברים בכלל.
הממשלה הזו חושבת שכל סכסוך ניתן לפתור בכוח ובמלחמה, אבל ברגע האמת, כשהמלחמה נפתחת, הממשלה משאירה את השטח לעובדות והעובדים הסוציאליים לתת את המענה שהציבור כל כך זקוקה לו - הסיוע כשהתותחים רועמים.
גם בימי שגרה, העובדות והעובדים הסוציאליים מטפלות בחלקים הכי פגיעים של החברה שלנו, וגם בשגרה הן עושות את זה בתנאים שרחוקים מלהספיק. אין להןם מספיק תקנים, מה שאומר שכל אחת ואחד מהם מטפלת במאות ! משפחות, אין להןם מספיק מענים כדי לתת למטופלות והמטופלים שלהןם את מה שהם באמת צריכים. לכן, הןם מתמודדות עם אלימות מצד אלה שמרגישים נטושים ומופקרים. ועל כל זה הןם מקבלות שכר נמוך מדי.
למרות כל זה הן יוצאות יום יום ועושות את המקסימום, שבלעדיו מצבןם של כל הילדות, הילדים, האמהות, האבות, הקשישות והקשישים, החולות, התלמידים, האסירים והקורבנות - היה גרוע לאין שיעור.
לא רק תודה מגיעה לעובדות והעובדים הוסציאליים, מגיע להןם הרבה יותר. לא רק מילים, אלא תנאים, תקציבים והכרה אמיתית. כי מי שנלחמות ונלחמים בשביל כולנו לא אמורות ואמורים להיות לבד.

עברית










