MK Michael Biton ח״כ מיכאל ביטון

ישנן עוולות שניתן לתקן רק באמצעות חקיקה. במשך שנים עשקו את נכי צה״ל, ואסור שהכנסת תסיים את ימיה לפני שנעביר את החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. נמשיך במאבק העיקש. כשחוקקה הגבלת שכר הטרחה לניצולי שואה, גם אז לשכת עורכי הדין יצאה נגד החוק, עם טיעונים משפטיים, עתירות לבג״ץ וסוגיות רטרואקטיביות שהיה צריך לפתור בחוכמה. גם כאן יש סוגיות פתוחות, אבל החוק הזה נבלם במשך שבע שנים בעקבות מאמץ עיקש של לשכת עורכי הדין. היה להם די זמן לבצע תהליכים עמוקים, לאכוף את הפרצות ולהוביל שינוי משמעותי. ייתכן שאם לפני חמש או שש שנים היו ננקטים צעדים מסיביים ומשמעותיים, היינו יכולים להימנע מהצורך בחקיקה. אבל זה לא קרה. לכן החוק הזה יחוקק, במהירות האפשרית, ולפני סיום דרכה של הכנסת. תודה לח״כ מיכל וולדיגר, שמביאה את החוק לסיומו בוועדת העבודה והרווחה בראשותה. ותודה לשר המשפטים יריב לווין שהבין את הבעיה ויזם חקיקה ממשלתית המוצמדת לחוק שיזמתי.

אני גאה להגיד שהדיון שקיימנו בוועדה שלי, הוועדה להסרת חסמים, לא נשאר רק עוד דיון. הוא הפך להחלטת ממשלה. ממשלת ישראל תקדם הקמת יחידה ייעודית לליווי ולסיוע לעולים המשרתים בצה״ל, ובפרט לחיילים בודדים ולעולים המשרתים במסגרת מח״ל, לפני השירות, במהלכו ואחריו. זו בשורה חשובה לצעירות ולצעירים שעזבו בית, שפה ומשפחה כדי לבוא ולשרת את מדינת ישראל. לפני כמה חודשים, במהלך ביקור מקצועי שלי באוסטרליה, פגשתי את מוריס, אביו של חייל צה״ל שעלה לישראל ושירת כאן בלי משפחה בארץ. בעקבות המפגש איתו קיימנו את הדיון בוועדה, שבו הצפנו מצבים בלתי נתפסים שבהם חיילים מסיימים שירות צבאי מלא, ומגלים שמבחינת המדינה הם עדיין “על אשרת תייר”. דיברנו על הקושי להתמודד לבד מול מערכות, על הפערים בתיאום, ועל הצורך בכתובת אחת, אנושית ומתכללת, שתדע ללוות אותם באמת. ובאותו דיון גם התחייבנו שלא נסתפק רק בהצפת הבעיה, אלא שנלווה את הנושא עד שיימצא לו פתרון אמיתי. היום אני שמח לומר שהמחויבות הזאת מתחילה להתממש. תודה לשר העלייה והקליטה אופיר סופר, למשרד העלייה והקליטה, למשרד הביטחון, לצה״ל, לסוכנות היהודית ולכל השותפים שנרתמו והפכו שיח ערכי לעשייה ממשלתית. מי שבחרו לקשור את גורל המדינה בגורלם ולהתגייס למען ישראל, צריכים לדעת שמדינת ישראל רואה אותם, מלווה אותם, ולא משאירה אותם לבד.

אני מקבל הרבה הודעות מאז הבוקר. כבר 7 שנים אני עם בני גנץ בפוליטיקה, ועוד שנים קודם לכן בנינו קשר בירוחם- אני כראש עיר, חילי כמנהל אגף החינוך, וגנץ כמי שסייע בגיוס משאבים ושותפים משמעותיים למערכת החינוך. הדרך שלי עם בני נמשכת. מדינת ישראל צריכה את הקול שלנו, קול של אחריות, של הסכמות רחבות, של הנהגה שבה לקיצוניים אין זכות הכרעה. העם חצוי. הכרעה של חצי עם נגד חצי עם, סופה להתנפץ. היינו שם ברגעים החשובים של המדינה, בקורונה, בעמידה על שינויים חוקתיים בהסכמה רחבה, בהסדרת יחסי הממשלה ומערכת המשפט, וגם במלחמת חרבות ברזל, שפרצה מתוך אסון ומחדל כבד. אני הייתי שם עם בני, בהערכות מצב במשרד הביטחון. ראיתי אותו מקבל החלטות קשות, מאשר מבצעים רגישים, ואני יודע איזו איכות מנהיגותית יש בו. יש לנו מה לתת למדינת ישראל. כואב לי על לכתו של חילי טרופר כחבר, אבל אני מאמין שאנשים טובים במדינה הזו ימשיכו לעשות יחד דברים טובים.

"האנשים האלה נתנו הכול למדינה, ולמדינה יש חוב כלפיהם" - ח"כ מיכאל ביטון משתף על אחיו אברהם שלום ז"ל, ועל השכול הפרטי של משפחתו: "להורים שלי לא היו המשאבים הכספיים והשפתיים להנציח את אח שלי" @MichaelBiton4 @mazalm3

ביום הזיכרון הזה, עבורי, הזיכרון הוא גם לאומי וגם אישי. כמי שנושא אובדן בתוך המשפחה, אני יודע עד כמה הזיכרון חי בכל בית, בכל לב, הרבה מעבר ליום אחד בשנה. בירוחם, הוא חי גם בנוף. לא רחוק מהבית שלי הוקם מצפה לזכרו של סרן איתי סייף ז״ל, בן העיר, מפקד מחלקה בגבעתי, שנפל בקרב כשהוא מוביל את חייליו קדימה. איתי היה שכן. הוריו, חיה ורמי, חברים יקרים ושכנים קרובים, חצר משותפת, חיים משותפים. הוא גדל בין הגינות שלנו, לצד הילדים שלנו. ילד של שקט, של סדר ושל עומק. כזה שאהב מאוד את ירוחם, את המדבר, את הפשטות, ובלט תמיד בחיוכו וברגישותו לאחר. איתי, שגדל כאן בינינו, נפל בגבורה עילאית. גם ירוחם הקטנה נשאה בנטל של מלחמת "חרבות ברזל". רק לישיבת ההסדר של ירוחם יש עשרה חללים מהמלחמה. ואולי דווקא ממנה, מבית העולים, ממשפחות צנועות, נכתבים פרקים של מסירות, של שייכות עמוקה לארץ הזאת, של נכונות להקרבה. ביום הזה אנחנו לא זוכרים רק את רגע הנפילה, אלא את החיים שהיו, ואת האחריות שנשארה לנו: להיות ראויים להם, לחברה שמחזיקה יחד גם כשכואב, ולמדינה שזוכרת לא רק ביום הזה. אני מחבק את המשפחות השכולות, את בני ירוחם, ואת כל מי שנושא את הזיכרון יום יום. יהי זכרו ברוך. יהי זכרם ברוך.

וגם בצפון, זה לא נגמר. כבר חודשים ארוכים שכיתות הכוננות ביישובים כמו שלומי, מטולה ושתולה חיות בכוננות מתמדת. לא “מילואים” שמתחילים ונגמרים, אלא מציאות שבה כל טלפון יכול להיות הקפצה, כל רעש יכול להיות אירוע. נוכחות כיתות הכוננות היא זו שמנעה אסון כבד עוד יותר, הם היו הראשונים להשיב אש, ולעיתים נותרו לבדם, מגנים על הבית במשך שעות ארוכות. את המציאות הזו ראיתי מקרוב, דרך חברי כיתת הכוננות של חניתה, כשהצטרפתי אליהם בהתנדבות, את תחושת השליחות, את הזמינות בכל רגע, ואת ההבנה שהם קו ההגנה הראשון של הבית. לכן פניתי לשר הביטחון ולרמטכ״ל בדרישה לתקן את האפליה שנוצרה, במסגרתה לוחמי כיתות הכוננות אינם מוגדרים כלוחמים, ולהשיב להם את המעמד ואת תנאי השירות הראויים. מגיע להם שנראה אותם. שנכיר בהם.

לוחמי כיתות הכוננות. ב-7 באוקטובר, בדרום, כשהיישובים הותקפו, הם לא חיכו לפקודות. בקיבוץ ניר עם, כיתת הכוננות הצליחה לבלום חדירה ולמנוע טבח. בכפר עזה, חברי כיתת הכוננות ניהלו קרבות במשך שעות עד להגעת כוחות צה״ל. באופקים, בתוך שכונת מגורים, אזרחים ולוחמי כיתת כוננות נלחמו מבית לבית. הם קמו מהמיטה, יצאו מהבית, והגנו בגופם על המשפחות, על הילדים, על השכנים. היו כאלה שעצרו מחבלים על סף הדלת. והיו כאלה שלא חזרו.

הבוקר שוחחתי עם קבוצה של רשת החינוך אמית. דיברנו על חג המימונה ועל הערכים העמוקים שהוא נושא במסורת היהודית המרוקאית. המימונה היא הרבה יותר מחג של מתוקים ושולחנות פתוחים. היא ביטוי לאמונה, להכנסת אורחים, לפתיחת הלב וליכולת להתחיל מחדש. דווקא בימים שבהם החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים, יש לנו הרבה מה ללמוד מהרוח הזו, של קירוב, של נדיבות, ושל אמון בין אנשים. שתבוא עלינו שבת שקטה.

בין היתר עסקנו: בפיתוח כלכלי לנגב, חיזוק הקהילה האתיופית, שיפור מערכת הבריאות בדרום, ונושאים נוספים מחיי היומיום של אזרחי ישראל. ובנימה אישית, בחודש האחרון התמודדתי עם דלקת ריאות ותקופה ללא קול. דווקא מתוך השתיקה, למדתי להקשיב יותר, להבין טוב יותר, ולעצור לרגע לחשוב. יש עוד הרבה לעשות. אני מודה על הזכות לפעול בתחומים שיקרים לליבי, ומתחייב להמשיך לעבוד למענכם. שבת שלום עם ישראל.

במקביל, פעלנו לפתרונות עומק: דיור ציבורי לאוכלוסיות הזקוקות לכך, והכרה בעליית יהדות מרוקו כחלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי. לצד החקיקה, גם עשייה בשטח: סיוע לנכי צה״ל במיצוי זכויות, חיזוק מכינות אופק, ליווי משפחות שכולות, ושיפור תשתיות ובטיחות בדרום. כיו״ר הוועדה להסרת חסמים, המשכתי לפעול לפירוק בירוקרטיה, קיצור תהליכים, ומתן מענה מהיר, רגיש ואפקטיבי לאזרחים.

מושב הכנסת הסתיים השבוע. בתוך מציאות ביטחונית וחברתית מורכבת, המשכנו לפעול בכל הזירות כדי לחזק את החברה הישראלית. קידמנו חקיקה שמגינה על מי שמגן עלינו: מפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, דרך משרתי המילואים, ועד המאבק בנשק הבלתי חוקי שמסכן חיים.

ביקרתי היום בדימונה יחד עם ראש העיר, בני ביטון, בזירת ההרס מהפגיעה בשבת. זו זירה קשה, והדרך לשיקום עוד ארוכה. בני ידידי ותושבי דימונה, עם ישראל איתכם. את נושא ההתחדשות העירונית והבנייה הכוללת מרחבים מוגנים אני לוקח על עצמי כמשימה.

אבל יש דבר אחד שצורם. חצור הגלילית אינה נכללת בתוכניות הממשלה לפיתוח הצפון ביום שאחרי המלחמה. זה מחדל, פספוס וחלמאות. הגליל העליון מצפונה, הגולן ממזרח וצפת מדרומה, כולם נכללים בתוכניות ממשלתיות לצמיחה. ובלב המשולש הזה ניצבת חצור, בלי תוכנית ממשלתית. אפילו טובא זנגריה הסמוכה נהנית מהחלטת ממשלה ייעודית לאוכלוסייה הבדואית והערבית. אני פונה מכאן, ומהכנסת, וגם אקיים על כך דיון דחוף בוועדה שבראשותי: שימו את חצור הגלילית בתוכנית הממשלתית. אל תשכחו אותה. אל תפילו אותה בין הכיסאות. חצור גילתה חוסן ועוצמה. אנשיה גילו איפוק, עמידה איתנה והבנה של צורכי המלחמה שנכפתה עלינו. היא ראויה לממשלה גם ביום שאחרי.

חצור הגלילית ספגה פגיעות ישירות במלחמה הזאת. במקרה הזה נהרס ביתה של בת שבע, בת דודתי האהובה. העיקר שכולם בריאים. מרגש לראות את החיבוק של מפקד פיקוד העורף, האלוף שי קלפר. אנחנו מדברים ומפרגנים המון לטייסים ולצוותים הטכניים בחיל האוויר, ובצדק, אבל יש גיבורים לא פחות גדולים, שנוסכים בנו ביטחון אישי ומחזקים את החוסן הקהילתי- לוחמי ולוחמות פיקוד העורף, בסדיר ובמילואים. אני מבקש להצדיע לכם על פועלכם, על היותכם הראשונים שמגיעים לכל בית בישראל, בכל עיר.

זה קרה בזכות הצוות המדהים שלי שהוביל את הכול: נועם, גפן, נועה ואבי. ובזכות הצוות שעשה איתנו את גיוס ההמונים, רות וכנרת שליוו אותנו לאורך הדרך. ובזכות המנכ״ל דני אור, שהיה צמוד אלינו והשקיע בפרויקט הזה. בזכות המנהיגות של אורית, רויטל וכל משפחת עבדו. בזכות אנשי מופת שמלווים את המשפחה שנים ונרתמו למשימה, אשמור על צניעותם ועל החסד שלהם. לקבל הודעה כזאת היום- בשבילי זו התשובה הפשוטה לשאלה למה להיות איש ציבור בימים האלה. המשימות עוד רבות. נמשיך, נתמיד, ונשתדל בכל מאודנו.

בזכות נתנאל לפידות, סמנכ״ל במשרד השיכון ואריה מועלם ראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, נכנסנו לסדק משפטי: אורית החלה בתהליך הרכישה לפני שפקע חוק המכר, ולכן תוכל להשלים את הרכישה באופן מוחרג. היום קיבלתי הודעה: הרכישה הושלמה. יש בית לאורית. יש בית למשפחת עבדו. התקיימה ההבטחה של נועם לאמא שלו, שהוא ידאג שיהיה לה בית משלה.

בימים אלה שואלים אותי לא מעט: איך אתה שורד שם, בכנסת, בשנים האלה? ולמה בכלל לרצות להיות חבר כנסת? אפשר לענות תשובה ארוכה, שאחרי שבע שנים גם מצליחים להשפיע, גם להזיז תקציבים, גם לפתור בעיות שכבר קראתם עליהן כאן. אבל יש תשובה טובה, פשוטה יותר. ההודעה שקיבלתי היום.

בימים אלה שואלים אותי לא מעט: איך אתה שורד שם, בכנסת, בשנים האלה? ולמה בכלל לרצות להיות חבר כנסת? אפשר לענות תשובה ארוכה, שאחרי שבע שנים גם מצליחים להשפיע, גם להזיז תקציבים, גם לפתור בעיות שכבר קראתם עליהן כאן. אבל יש תשובה טובה, פשוטה יותר. ההודעה שקיבלתי היום.