פרויקט 929

מי באמת שולט - החוק או הכוח? הוויכוחים על צדק ומערכת המשפט מלווים אותנו כבר אלפי שנים – זה לא התחיל היום. עם תחילת הקריאה בספרי נביאים, זו ההזדמנות שלכם לקבל זווית רלוונטית ובועטת על כל מה שקורה כאן ועכשיו. הצטרפו עכשיו למסע יומיומי של 10 דקות בלבד, ללא עלות ובדרך שלכם > pages.929.org.il/join-929/

"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" – ידעתם שבמקור זו בכלל נבואת נחמה? בשיח הפוליטי של היום, המשפט הזה משמש כאשמה חריפה: הסכנה הגדולה ביותר מגיעה מתוכנו. אבל בספר ישעיהו (פרק מ"ט), המשמעות הפוכה לחלוטין. הנביא מבטיח לירושלים החרבה שהבנים שלה חוזרים, ואילו האויבים שהרסו והחריבו אותה – עומדים לפנות את השטח ולצאת ממנה. לצד הנחמה, ישעיהו מזכיר לנו שחוסן לאומי לא נמדד רק בכוח צבאי, אלא קודם כל בחוסן מוסרי וחברתי. כשיש שחיתות ומזניחים את החלשים, המדינה פוגעת בעצמה עוד לפני שהאויב מגיע לגבול. ספרי נביאים, שאת הקריאה המשותפת שלהם אנחנו מתחילים ממש בקרוב, הם לא היסטוריה רחוקה – הם המדריך המדויק ביותר להבנת האקטואליה והחברה שלנו היום. מזמינים אתכם להצטרף אלינו לקריאת נביאים, ולגלות איך הטקסטים האלה ממשיכים לכתוב את הסיפור של כולנו בכל יום מחדש > pages.929.org.il/join-929/

אם יצא לכם לעקוב אחרי הוויכוחים הפוליטיים בישראל בשנים האחרונות, בטח שמעתם לא פעם את הביטוי הטעון "עוכר ישראל". בשיח המודרני, זו מילת גנאי שמטיחים במי שנתפס כבוגד, כהרסני, או כמי שמחליש את המדינה והחברה מבפנים. אבל האמת היא שהביטוי הזה לא נולד באולפני החדשות וגם לא ברשתות החברתיות. הוא נולד לפני כ-2,800 שנה, בשיאו של העימות הסוער ביותר בהיסטוריה המקומית בין דת ומדינה. הכל מתחיל בספר מלכים, במפגש טעון ומתוח בין המלך אחאב לנביא אליהו, אחרי שלוש שנים קשות של בצורת ואסון כלכלי בארץ. המילים הראשונות שיוצאות מפי המלך כשהוא רואה את הנביא הן: "הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?". בעיני השלטון, אליהו הוא קנאי דתי, קיצוני שמסרב להתפשר עם פולחן הבעל הממלכתי, ובכך מביא חורבן על כולם. אחאב מייצג את המדינה – את הכוח הפוליטי, הכלכלי והפרגמטי – ורואה בנביא גורם חתרני שמפריע לניהול התקין של הממלכה. אבל התשובה של אליהו מבריקה, והיא מסובבת את הגלגל לחלוטין: "לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ, בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֺת ה'". כאן, במשפט אחד, נולד המתח הנצחי שבין הכתר למצפון. השלטון מאשים את האופוזיציה הרוחנית בפגיעה באינטרס הלאומי, ואילו הנביא מציב מולה מראה נוקבת ומבהיר: השחיתות הערכית והמוסרית של השלטון היא-היא הסכנה הקיומית האמיתית למדינה. אליהו מזכיר לאחאב שהכוח הפוליטי אינו מוחלט, ושהוא תמיד כפוף לחוק מוסרי עליון. הסיפור הזה מלמד אותנו שהאשמה ב"עכירת המדינה" היא כלי פוליטי ישן נושן, ושהמתח בין מוסדות השלטון ומוסדות הביקורת הוא לא באג - אלא פיצ׳ר חיוני שנועד לשמור על השלטון מפני שכרון כוח, ולהזכיר לו את תפקידו האמיתי: לשרת את הצדק ואת האדם. 🔥 רוצים לגלות איפה עוד הניצוצות האלה עפו? 🔥 הסיפור של אליהו ואחאב הוא רק טעימה קטנה מהדרמות הפוליטיות, המוסריות והחברתיות הכי גדולות של העם שלנו. ממש בקרוב אנחנו מתחילים את מחזור הקריאה החדש של ספרי נביאים, וזו הזדמנות מושלמת לצלול לטקסטים שעיצבו את המצפון החברתי שלנו, ולגלות כמה הם רלוונטיים לכאן ועכשיו, שנות דור מאוחר יותר. הצטרפו אלינו לקריאה, ויחד נפתח את הספרים ונשאל את השאלות הקשות. מחכים לכם > pages.929.org.il/join-929/

כולנו מכירים את התחושה של "יום לימודים ארוך" – הרגע הזה שבו המילים של המורה מרחפות מעלינו בזמן שהראש שלנו כבר נמצא עמוק בתוך עולם של דמיון, עיתון או מסך. אבל מה אם הבעיה היא לא בריכוז שלנו, אלא בשיטה? מה אם הידע האמיתי לא יכול לעבור דרך לוח וגיר, אלא רק דרך הרגליים? יותם טולוב – סופר, עורך דין ופעיל חברתי שכותב תמיד ברגישות על נפש האדם – לוקח אותנו אל הפרק היומי (דברים כ"ט), שבו משה רבנו מישיר מבט אל העם בסוף הדרך. בטקסט קצר ומעורר השראה, יותם מסביר למה גם לבני ישראל לקח ארבעים שנה של הליכה במדבר, של ניסוי וטעייה, כדי להגיע אל ה"נשמע" – ומזכיר לנו שהלמידה האמיתית מתחילה בדיוק ברגע שבו אנחנו יוצאים משער בית הספר אל העולם עצמו. על "נעשה ונשמע" כדרך חיים של התנסות, ולא רק כסיסמה בכיתה: 'יום לימודים ארוך' כך היו המורים והתלמידים צוחקים על האיטיים שבינינו. איטיים בהבנה, איטיים בביצוע, איטיים בהפנמה. אבל הבעיה שלי לא הייתה באורך יום הלימודים אלא בעצם קיומו. מעולם בכל ימיי לא למדתי דבר דרך כיתת הלימוד. בזמן השיעור מצאתי את עצמי משוטט בדמיון, בעיתון, במחשב. בזמן שהמורה הסביר לנו דברים על העולם העדפתי את העולם עצמו. ויש לי אילנות גבוהים להיאחז בהם. גם בני ישראל לא היו משהו בלימודים פרונטליים. חמישים יום לאחר יציאת מצרים בני ישראל אמרו 'נעשה ונשמע'. תילי תילים נקשרו לאותן שתי מילים. הפרק שלנו נותן את הצעתו הפרשנית של משה רבנו. 'נעשה ונשמע' - כלומר רק דרך העשייה אפשר להבין. בני ישראל קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות אך לא הבינו דבר. ארבעים שנה אחר כך אומר להם משה – "וְלא נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ג). רק כעת, ארבעים שנה לאחר תחילת 'הנעשה' הם סוף סוף הגיעו ל'נשמע'. על כך אומרים חז"ל "ארבעים שנה אין אדם יורד לסוף דעתו של רבו". ארבעים שנה אינה יחידת זמן אלא תיאור דרך. יום הלימודים מתחיל עם יציאת התלמיד משער בית הספר. ארבעים שנה של הליכה במדבר, של התנסות, של כשלונות ונפילות. רק בסופן יכול אדם לקבל לב לדעת.״ רוצים להעמיק עוד בפרק היומי שלנו? כאן מצטרפים > pages.929.org.il/join-929/

מה הופך משהו ל"קדוש"? האם זו תכונה פנימית, סגולה גנטית, או אולי בכלל מערכת של חובות ומעשים? בעוד שהשפה הדתית נוטה לעיתים להצמיד את תואר הקדושה למקומות, חפצים ואנשים, ספר דברים נוקט בגישה שונה, זהירה ומפתיעה הרבה יותר. פרופ' אסא כשר, חתן פרס ישראל, מומחה לאתיקה ומחבר הקוד האתי של צה"ל, ידוע ביכולתו לנתח טקסטים ומערכות ערכים בדיוק פילוסופי חד. בטקסט לפרק היומי (דברים כ"ח), הוא צולל אל מאחורי הקלעים של השפה המקראית ובודק מדוע משה רבנו ממעט להשתמש בתואר "קדוש". כשר מציע הבחנה דקה אך קריטית בין "עיר הקודש" ל"עיר קדושה", ומזכיר לנו שהתואר "עם קדוש" אינו זכות מולדת, אלא יעד שמותנה בדרך שבה אנחנו בוחרים ללכת. על ההבדל שבין סגולה למחויבות – דבריו של אסא כשר: ״השפה הדתית של התורה כוללת שימוש מקיף ומגוון בביטויים המיוחדים "קודש" ו"קדוש". בתחילת דרכו של משה רבנו, הוא מוצא את עצמו עומד על "אַדְמַת קֹדֶשׁ" (שמות ג, ה). את היום השביעי הוא מתאר במילים "שַׁבַּת קֹדֶשׁ" (שמות טז, כג) וימי חג הפסח, הראשון והשביעי, הם ימי "מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שמות יב, טז). לאהרון אחיו הוא מצווה להכין "בִגְדֵי קֹדֶשׁ" (שמות כח, ב) ובכללם "נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ " (ויקרא ח, ט). בצלאל "וכל איש חכם לב" עוסקים ב"מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ" (שמות לו, א) ובידי הלוויים "כְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם" (במדבר ג, לא). בערוב ימיו של משה רבנו, בספר "דברים" כולו, הביטוי הזה כמעט ואינו מופיע. למה? הביטוי המיוחד "קדוש" גם הוא כמעט ונעדר מספר "דברים". בספרים הקודמים קראנו על "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), על הכוהן שיאכל "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ" (ויקרא ו, יט) וגם על האיש אשר ייבחר במבחן המחתות של קורח ועדתו, "הוּא הַקָּדוֹשׁ" (במדבר טז, ז). בדבריו האחרונים של משה רבנו יש רק "מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (כג, טו) ועכשיו "עַם קָדוֹשׁ" (ט). למה? הביטויים המיוחדים הם רגישים, מפני שהם נוגעים בעיקר: "כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, ב), מצד אחד, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (ה, ז), מצד שני, ומכאן שיש רק אחד שהולם אותו התואר "קדוש". לפיכך, כל ביטוי המייחס את התואר "קדוש" למשהו אחר הוא ביטוי הטעון הצדקה, שמא הוא פסול מעיקרו. כאלה הם הביטויים "הארץ הקדושה", "העיר הקדושה", "הכתבים הקדושים", "הלשון הקדושה" וכיוצאים בהם, הרווחים בלשונות העמים. בלשון העברית נוהגים ביטויים אחרים. ההבדל דק, אבל חשוב להפליא: לדוגמה, העיר ירושלים אינה קדושה, אין בה קדושה מהותית, בתיה ככל הבתים, רחובותיה ככל הרחובות, הריה ככל ההרים. אלא שהיא "עיר הקודש", עיר שאין בה קדושה מהותית, אבל יש בה זיקה אל הקדוש האחד והיחיד, זיקה בדמות בית המקדש או בדמות זיכרון בית המקדש. התורה ומשה רבנו מדברים בלשון "קודש" כשהם עוסקים בפרטי המצוות, באביזרי הפולחן, במה שיש לו זיקה אל הקדוש, ברוך הוא. בלשון "קדוש" נעשה שימוש במעגל הרעיוני, שמחוץ למעגלים הסדורים של הפולחן והמצוות. "גוי קדוש" הוא עם הנבדל מכל שאר העמים, לא מפני שיש לבניו ובנותיו סגולות גנטיות מיוחדות. בלשון התורה "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (שמות יט, א), ובלשון שלפנינו, במילים היותר ברורות של משה רבנו: "עם קדוש... כי תשמר את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו" (ט). התואר "קדוש" הולם את העם, בזהירות הראויה, רק כאשר הוא שומר את מצוות אלוהיו והולך בדרכיו.״ מה דעתכם? האם קדושה היא משהו ש"יש לנו" או משהו שצריך לעבוד בשבילו? כתבו לנו בתגובות מהי הזיקה שלכם למילים "עם קדוש" במציאות של ימינו.

כשמחירי הדיור נראים כמו גרף שרק עולה, והחלום על ארבעה קירות הולך ומתרחק, נדמה שהפערים בחברה הישראלית רק מעמיקים מדור לדור. שאול אמסטרדמסקי, מבכירי העיתונאים הכלכליים בישראל (כאן 11), מישיר הפעם מבט אל הכיס הפרטי שלו – ושל כולנו. לרגל פרשת "בהר", המציגה את המודל המקראי המהפכני של שנת היובל – שבה הקרקעות חוזרות לבעליהן והקלפים נטרפים מחדש – שאול תוהה: האם הגיע הזמן ל"פריש-מיש" נדל"ני שיעצור את שושלות העושר ויעניק הזדמנות שווה גם לנכדים שלנו? מוזמנים לקרוא את הטקסט הנוקב שלו על צדק, ירושה והפחד ממה שיהיה כאן בעוד חמישים שנה: אני, אני אין לי דירה אני. גם לא תהיה לי. לפחות לא בקרוב. אני לא לבד בסיפור הזה. כמותי יש עוד רבים שהיו רוצים לקנות דירה, אבל המחירים לא מאפשרים להם. מה הם עושים? חלקם קונים דירה בכל זאת, ועלולים להסתבך בהרפתקה פיננסית עם סוף רע. חלקם, כמוני, פשוט לא קונים אלא גרים בשכירות, ובכל שנה מחדש, בסביבות אוגוסט, מקווים שבעל הבית לא יזרוק אותם החוצה, ולא יעלה יותר מדי את שכר הדירה. בינתיים, יש כאלה שמצבם אחר. למעשה, כשאני מסתכל ימינה ושמאלה, אני רואה אותם בכל מקום. זוגות בני גילי, שקונים דירות, ועוד דירות יקרות במיוחד. הם עושים את זה כי ההורים שלהם עוזרים להם. עוזרים להם הרבה מאוד. עיני לא צרה בהם. להפך, הייתי עוזר לילדיי לו הייתי יכול. אבל העניין הזה, היכולת של הורים מסוימים לעזור לילדיהם לרכוש רכוש, לצבור אותו, ובתורם – להעביר את הרכוש הזה הלאה – היא שמפרידה היום מעלה למטה. היכולת הזו גם מעמיקה את הפערים האלה ומעצימה אותם עוד מדור לדור. כי אם לי אין יכולת לקנות דירה, סיכוי גדול שלילדים שלי יהיה סיכוי אפילו נמוך יותר. ובעוד חמישים שנה, כשלהם יהיו ילדים, האמת שאני פוחד לחשוב על זה. לכן זה היה נחמד לו פעם ב-50 שנה היינו עוברים "פריש מיש" קרקעי. פעם בשני דורות אנשים היו נאלצים להתחיל לעבוד מחדש בשביל לבנות את הונם הגדול. שושלות לא היו מספיקות לקום וכבר היו מתחלפות באחרות. לפחות היינו מרגישים שגם אם לא הצלחנו בחיינו, אולי נכדינו יצליחו במקומנו. משהו כמו התערבות הגורל בשלטון בדמוקרטיה האתונאית הקדומה – השליטים נבחרו בהגרלה אחת לכמה זמן בשביל לא ליצור אליטות – רק בגרסת הנדל״ן. מצד אחד, אין בזה צדק. אם לאנשים לא תהיה הזדמנות לצבור רכוש, ייתכן שהתמריץ לעבוד קשה ולהעלות את רמת החיים יקטן. מצד שני, דחיל רבאק, גם במצב הנוכחי אין צדק. למה נכדיי שאיני מכיר יצטרכו לשלם את מחיר הפערים בין ההורים שלי להורים של אחרים? במה הם אשמים? חמישים שנה הם פרק זמן ארוך מספיק בשביל שנוכל לסדר גם לאנשים אחרים הזדמנויות להצליח. הזדמנויות שלעולם לא יהיו להן, אלמלא נטרוף את הקלפים מחדש.״ מה דעתכם? האם הייתם מוותרים על הירושה בשביל שוויון הזדמנויות לנכדים? @amsterdamski2

מדורות ל"ג בעומר וההילולות במירון מזכירות לנו בכל שנה מחדש את העוצמה המגנטית של קברי צדיקים ושל החיבור לשורשי העבר. אך האם הפולחן הזה, שהחל ככמיהה לזהות ושייכות, הפך לכלי שמקדש את המתים על פני החיים? בעוד המדורות דולקות, עולה השאלה: מה באמת מעניק לנו זכות על הארץ – אבני הקבר או אלו שחיים עליה היום? לכבוד ל"ג בעומר, בחרנו להביא לכם את דבריה הנוקבים של רוחמה וייס, שקושרת בין חזקיהו המלך ל'שיר לשלום' ומזכירה לנו שהקדושה האמיתית שייכת לחיים: פולחן 'המקומות הקדושים' ו'קברי צדיקים' כקבר רחל וקבר יוסף, נפוץ בימינו ושורשיו עתיקים כעתיקותה של תרבותנו. עם ראשית הציונות קיבל פולחן זה משמעות חדשה. תאוות הגילויים הארכאוליגיים ואיתור מקומות ההתרחשות ה'אמתיים' של סיפורי התנך סיפקו לציונות חמצן לנשימה, שכן הם הצדיקו כלפי פנים וכלפי חוץ את האתוס הציוני; לא כיבוש קולוניאליסטי לפנינו, כי אם שיבת העם לארצו. 'אנחנו היינו כאן קודם' טענו מול יושבי הארץ ומול העולם, ואחזו באת חפירה ובתנך על מנת להצדיק טענה זו. . עם השינויים במציאות הפוליטית ובתפיסות העולם, מקבל חיפוש העבר גוון דתי-לאומני בולט. החיפוש מתמקד ב'מקומות קדושים' ולא באתרים היסטוריים, הוא מתמקד בשטחים הכבושים, ונועד לבסס ולהצדיק היאחזות יהודית בשטחים אלה, ולטרפד הסכמי שלום אפשריים. הוויכוח הפוליטי בימינו הוא במידה רבה סביב השאלה מה חשוב יותר: החיים או המתים, הקדושה או המציאות, אדמת ארץ ישראל או בני האדם החיים עליה. . בפרק לח בספר ישעיהו, מתבשר המלך חזקיהו על מותו, ולאחר מכן מובטח לו כי ירפא ויזכה לשנות חיים נוספות. בדבריו לאלוהים לאחר בשורת הריפוי, מצטרף הנביא למחלוקת שתיארתי, בקובעו (ישעיהו לח, יח-יט): "כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹֽא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ: חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ". בחריפות ובאומץ קובע המלך שחייו הוארכו, שהחיים ראויים מן המוות ואף קדושים ממנו. מתים לא יכולים להלל את אלוהים, ואין נחמה במוות. . אני קוראת את דברי המלך ונדמה לי שהוא לחש על אזנו של יענקל'ה רוטבליט כשכתב את 'שיר לשלום': "מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן, בכי מר לא יעירו לא יחזירו לכאן". אני זוכרת את הפעולות שהעבירו לנו "בבני עקיבא" בגנותו של 'שיר לשלום', השיר שהשמעתו במדורות ל"ג בעומר ובכל הזדמנות אחרת, נאסרה עלינו. 'שיר לשלום' הוא לא אנטי-דתי כמובן, הוא אנטי כיבוש דתי, הוא חובר אל חזקיהו במאבק על קדושת החיים, ונגד קדושת המתים, שהרי (תהלים קטו, יז): "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ". . רוצים להצטרף לקריאה? בואו > pages.929.org.il/join-929/

״לא יכול להיות שזה קורה לנו עוד פעם״ איך מוצאים את המילים כשעומדים מול אובדן? איך מאזנים בין הכאב המפלח לבין הצורך להמשיך, לבנות ולבחור בחיים? בסרטון המרגש שלפניכם, איתי כהן (מנהל במכון לחינוך "דרך כפר") משתף בסיפורו האישי על האובדן של שני אחיו, ועל החיבור המפתיע שמצא בפסוק מהתורה. ביום הזיכרון הזה, אנחנו מזמינים אתכם להקשיב למילים של איתי, שצולמו בכפר הנוער "ימין אורד" – מקום שבו זיכרון וצמיחה נפגשים בכל יום מחדש. מוזמנים לצפות בסרטון המלא > youtube.com/watch?v=Ssidyt…

לפני שלוש שנים, איבדנו את משה אוחיון – איש חינוך ועשייה, יזם חברתי, מרצה למנהיגות ובתפקידו האחרון – מנהל מיזם 929. משה נרצח ב־7 באוקטובר 2023 כשיצא מביתו יחד עם בנו אליעד להילחם במחבלים שתקפו את עירו אופקים. לזכרו, נוצר הסרט ״תורת משה״. הסרט נולד בעקבות מותו של משה, אך הוא עוסק בעיקר בחייו ובהשקפתו האקטיביסטית ומלאת החמלה והחסד, ומזַמֵן שיחה על מהי מנהיגות. מוזמנים לצפות בסרט המלא וללמוד על משה ואליעד בנו, שנהרג יחד איתו, בעמוד המיוחד המוקדש לזכרם - pages.929.org.il/torat_moshe/.

״שש שנים לא פתחתי ספר. הייתי במחנות ובגטאות, אבל פרק אחד אני זוכר בעל פה כי סבא שלי דרש ממני לשנן אותו, ואני כל לילה בטרם עצמתי עיניי בגטו, ביער או במחנה הריכוז, שיננתי את הפרק הזה.הָיְתָה עָלַי יַד יְהֹוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהֹוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה יָדָעְתָּ״. הנה אומרים אבדה תקוותנו, יבשו עצמותינו… הנה אני פותח את קברותיכם עמי והוצאתי אתכם מתוך קברותיכם והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. אנחנו העצמות היבשות. גם לנו היה נדמה שיבשו עצמותינו. ואבדה תקוותנו. יצאנו עכשיו מגיא ההריגה ואנחנו בדרך אל אדמת ישראל!״ האזינו לרב ישראל מאיר לאו בעדות מרגשת על שיעור שלמד מנער שהיה איתו במחנה ההבראה בצרפת לאחר השחרור ממחנות הריכוז >> 929.org.il/pack/שואה-ותקומה

במקום לדבר תקשיבו | "חמש פעמים מופיע בתנך הביטוי 'שמע ישראל'. חמישתם בספר דברים. צמד המילים האחרון שיהודי ימלמל לפני מותו והראשון שפעוטות ילמדו תוך כיסוי עיניהם, הצמד הזה מסמן את המהפכה של ספר דברים." יותם טולוב על הפרק היומי שלנו, דברים ט'. לקריאת המאמר המלא ומאמרים נוספים על הפרק > 929.org.il/page/162 *בתמונה: ציורו של אריה ארוך, משה רבנו מסרייבו, 1955, שמן על בד

מחפשים להעשיר את ליל הסדר וחג הפסח?🍷באתר 929 מחכים לכם מלא תכנים מעמיקים, מעניינים ומשעשעים 📖✨ כן, גם לכם וגם לקטנים! 👨‍👩‍👧‍👦 בואו > 929.org.il/page/8054

השנה לקראת ליל הסדר - ואולי יותר מתמיד - אנחנו מחפשים רגעים של חיבור ומשמעות בתוך המציאות המורכבת. מחפשים סדר באי הסדר. ב929 הכנו ערכת כרטיסיות קצרות שמלוות את שלבי ההגדה ומזמינות לשיחה, מחשבה, משחק וחיוך סביב השולחן. מוזמנים להוריד, להדפיס ולשתף. 929.org.il/page/8054/post… חג פסח שמח ושקט

עוד מאמרים ותוכן עשיר על הפרק היומי באתר 929 ממש כאן. בואו! >> 929.org.il/page/152

בפרק היומי, במדבר ל״ה, התנך שואל - מה עושים כשאדם הורג אדם אחר שלא בכוונה? (ט) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ (י) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן׃ (יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה־נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה׃ על אף שהיום אנחנו מכנים רוצח רק מי שעשה זאת בכוונה, הרי שמהפסוקים נראה שהמילה הזו שייכת כל מי שהרג ואפילו בטעות. מילה קשה. אז כיצד עלינו להתייחס לאירועים קשים של ירי כוחותינו על כוחותינו? האם חלים עליהם אותם דינים? האם הם זקוקים לכפרה? הקונספט מעלה בקורא שאלות רבות, והראשונה היא - רגע, אם האירוע נעשה בשגגה, כלומר בטעות, למה האדם שהרג צריך לשאת בכלל באשמה? הרי הוא לא התכוון כלל! והפתרון יצירתי במיוחד - הקמה של ערים מיוחדות אליהן יכולים להימלט מי ש״מַכֵּה־נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה״: נראה שהפתרון של התנך מפנה מקום למורכבות של אירוע שכזה - בו למרות שלא הייתה כוונה, ומדובר באסון, תחושות האשם של האדם עדיין קיימות ומייסרות אותו, ומי שנהרג נותר מת. צריך לפנות לאירוע שכזה מקום מיוחד בחברה, אומר לנו הכותב. לא סתם הפרשיה הזו היוותה השראה לפסקי הלכה בנוגע לאירועי ירי כוחותינו על כוחותינו - שלצערנו הפכו לדבר פחות נדיר במחוזותינו בשנים האחרונות. תשובה יפה מובאת בשו"ת (שאלות ותשובות הלכתיות) 'מנחת אשר': "והנה נשאלתי ע"י קצין ששלח קבוצת חיילים לפעילות סיור במלחמה נגד מחבלים מרצחים ובקרב שהתפתח נהרגו שנים מחייליו, ונפשו היתה עגומה עליו וביקש את נפשו בשאלתו האם מדת הדין רובצת עליו וצריך תשובה וכפרה. והשבתי לו להרגיע נפש עייפה ועניה סוערה שאינו צריך כפרה כלל, מכמה טעמים. דהלא כך דרכה של מלחמה, כי רבים חללים הפילה, וכיון שנהג בכל אמצעי הזהירות ולא התרשל בתפקידו ולא זלזל בחיי פקודיו, ומלחמת מצוה היא ויפים ואציליים הדברים שנכתבו במלחמה הזו ע"י הורים שאיבדו את בניהם באירועים כאלו: כתב אבידן בית יעקב, אביו של רועי ז"ל: "אין בי כעס או כאב, אני מחבק את החיילים שהיו בטנק - מי שלא היה שם לא יכול להבין את זה". וכתבה איריס חיים אמו של יותם ז"ל: "רציתי להגיד לכם שאני מאוד אוהבת אתכם ושאני מחבקת אתכם פה מרחוק... בהזדמנות הראשונה אתם מוזמנים לבוא אלינו, כל מי שמעוניין. אנחנו רוצים לראות אתכם בעיניים שלנו ולחבק אתכם ולהגיד לכם שעשיתם, כמה שזה כואב להגיד דבר כזה ועצוב, את הדבר הכי נכון כנראה באותו רגע ואף אחד מאתנו לא שופט אתכם ולא כועס". אז והיום, נדרש מהחברה שלנו לפנות מקום בלב ובמילים למי שנקלעו לאירועים קשים כאלו. נתפלל שאת החמלה והאהבה שעולה ממילות התנך, השו״ת, וההורים השכולים, יהיו השראה ליחס שלנו אחד לשני גם בימי שלום, ושלא נידרש עוד לסוגיה הזו.

לקחתם כבר את הילדים למצדה? מה עם קיסריה העתיקה, הכותל או מגדל דוד? פסח זה הזמן המושלם לזה! כן כן, אנחנו יודעים שלנסוע עכשיו תחת אזעקות זה לא הרעיון הכי טוב. אבל מה אם היינו מגלים לכם שיש לנו דרך נפלאה להכיר את האתרים העתיקים האלו וללמוד על ההיסטוריה של ארץ ישראל בלי לצאת מהבית, ואפילו מהממד? בדיוק לקראת החג הממוגן שמתקרב, הכנו לכם פרק חדש דנדש של ויהי פודקסט, על הורדוס: המלך הבנאי! בואו לצחוק ביחד עם היוצרים המוכשרים של הסכת הילדים הכי אהוב בארץ, ועל הדרך ללמוד לא מעט. כאן מאזינים > open.spotify.com/episode/43UK1P… --- בהשתתפות: דודו ארז, ערן מור, ירדן לויתן, יובל סגל, יגאל שפירא יוצרים: יגאל שפירא ויובל סגל. העונה נוצרה בשיתוף מגדל דוד מוזיאון ירושלים

שבר. שיקום. יצירה.✨מחר בקמפוס הדיגיטלי של 929 - שיעור פתיחה לספר ויקרא בפרשת השבוע עם הרב בני לאו והרב ישי אנגלמן, שנפצע במלחמה ומצא אור דרך אמנות הקינצוגי ויצירתו ״שכל כליו שבורים״. 🗓 מחר - חמישי | 19.3 | 20:00 🔗 zoom.us/j/96957969622 בואו!

תמיר גולן נכנס בשבוע שעבר לבית האח הגדול, וכבש את הלב של עם ישראל. אבל ידעתם שגם יש לו סיפור חיים מרתק ומעורר השראה? קצת לפני שהמלהקים של האח שמו עליו עין, אנחנו ב929 ישבנו איתו לשיחה מרתקת על התמכרות ואמונה דרך הסיפור של שמשון הגיבור. מוזמנים להאזין > open.spotify.com/episode/735Z65…

“אָנֹכִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי”. את השכול הצבאי אנחנו מכירים היטב, אך ההתמודדות של רוב האנשים עם אובדן אדם אהוב לעיתים נדחקת לצד. השבוע חברנו לעמותת יקיר-לי למגוון הרצאות זום עם מיטב המרצים, על שכול, זיכרון, משמעות וכוחות החיים. בואו > 929.org.il/p/lessons

רוצים עוד על פרשת ויקהל? הננו לשירותכם! @kobioz1 על בניית המשכן המשותפת וחשיבותה של השבת, אריאל סרי-לוי על תרומות בני ישראל לבניית המשכן והסיבה שמשה ביקש לחדול מהן, בילי סביר על טוות האריגים והחכמה הטמונה במלאכתן, ועוד מגוון מאמרים מרתקים ממש כאן > 929.org.il/pack/%D7%A4%D7…

"מנהיג, אמן, מורה והורה לא צריך להיות גאון, חריף, יצירתי או מבריק. התכונה הנדרשת המרכזית היא חכמת הלב. לב היודע להבחין בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, בין ראוי לפסול". לטור המלא של ד"ר צחי לב-רן על פרשת השבוע "ויקהל" באתר 929 > 929.org.il/pack/%D7%A4%D7…