🟣 Roey Perlstein-Dvir

פרופ' מיכל פלדמן, זוכת פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים, בנאום אתמול בקונגרס הליברלי במושב על מדע וחופש אקדמי: שמי מיכל פלדמן. אני פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, וחוקרת נושאים שנמצאים בממשק שבין מדעי המחשב, כלכלה ותורת המשחקים. אבל היום, בפאנל הזה על אקדמיה וחופש ביטוי, אני עומדת כאן קודם כל כאמא לחמישה ילדים, שמביטה קדימה ושואלת את עצמה שאלה פשוטה וכואבת: באיזו מדינה הילדים שלי יגדלו? האם תהיה להם מדינה שמעודדת חשיבה חופשית, סקרנות ואומץ אינטלקטואלי? שמכבדת ידע, מדע ומקצוענות? או מדינה שמפחדת ומפחידה מכל אלה? אני גדלתי במדינה שהבינה משהו עמוק: שאין לה משאב חשוב יותר מההון האנושי שלה, ושהדשן הכי טוב להון כזה הוא חופש מחשבתי ומריטוקרטיה. האם הילדים שלי יזכו לגדול במדינה שתיתן להם את התנאים הללו? והדאגה הזו איננה מופשטת. היא מאוד קונקרטית. בתי הבכורה סטודנטית לרפואה באוניברסיטה העברית, ובדיוק עכשיו אנחנו שומעים על יוזמה לפרישה של ישראל מארגון הבריאות הבינלאומי. בתי השנייה עושה תואר שני במתמטיקה ומדעי המחשב במכון ויצמן. כן, אותו מכון שכולנו זוכרים את ההפסד שלו 1:0 לאלוהים, אחרי פגיעת הטיל הישיר, שחיסל מעבדות שלמות שנמצאות בחזית המדע העולמי. ואני, כמדענית ואשה שומרת מצוות, תמיד חשבתי שאלוהים ומכון ויצמן נמצאים באותו הצד. בתי השלישית היא מפיקה ועורכת בגלי צה״ל. אותו ערוץ חשוב שממשלת ישראל מבקשת להשתיק. ובאופן כמעט סמלי, בתי הרביעית ניגשת היום ממש לבגרות באזרחות. אתמול היא למדה במרץ על הפרדת רשויות, והיא עדיין מאמינה שלרשות השופטת יש תפקיד חיוני במדינה הזו. והבן הקטן, חגג החודש בר מצווה, ובין כל הברכות, מצאתי את עצמי שואלת: לאיזו מדינה הוא יגדל? מאיר שלו כתב: "אינני יודע איך הדבר אצל אנשים אחרים, אבל אני מסוגל לזהות רגעים של חסד ברגע התרחשותם". האקדמיה הישראלית, בשבילי, היא רצף של רגעי חסד כאלה. כשאני יושבת עם דוקטורנטית מבריקה שמפתחת תיאוריה חדשה ופורצת דרך. כשמגיעים לקבוצת המחקר שלי פוסט-דוקטורנטים מהאוניברסיטאות הטובות בעולם. לא כי משלמים כאן יותר, אלא כי יש כאן חופש מחשבתי, יצירתיות ואתגר אינטלקטואלי. כשבדרך לארוחת צהריים אני חולפת על פני קבוצת למידה על הדשא, סטודנטיות וסטודנטים מכל המגזרים ומכל הזהויות, יושבים, לומדים וצוחקים יחד. כשבתחום המחקר שלי ישראל מדורגת שניה בעולם. לא פר-קפיטה, אלא באופן אבסולוטי. וכשאני עומדת מול כיתה של 300 סטודנטיות וסטודנטים שבאים ללמוד מתמטיקה בדידה - יהודים וערבים, חילונים ודתיים, נשים וגברים – ומה שמשותף לכולם הוא הזיק בעיניים כשהם תופסים עוד פיסה קטנה מהיופי הבלתי נגמר של המתמטיקה. הארדי, המתמטיקאי הדגול, טען שצייר, משורר ומתמטיקאי עוסקים כולם ביצירת תבניות: צייר יוצר אותן מקווים, משורר ממילים, ומתמטיקאי מרעיונות. ובהכללה, זו עבודתם של מדעניות ומדענים באשר הם: יצירת תבניות מרעיונות. אבל הרעיונות הללו, רגעי החסד האלה, יכולים להיווצר רק באקלים פוליטי מסוים: אקלים שמעודד חשיבה חופשית ועצמאית, שאין בו פחד. אקלים שמאפשר להעלות רעיונות חדשים, שונים ככל שיהיו, להעביר עליהם ביקורת, לשאול שאלות, להיכשל, ולנסות שוב. זהו תהליך הברירה הטבעית של הידע האנושי, האבולוציה של המדע והידע. ותהליך כזה מתאפשר רק בדמוקרטיות ליברליות. והנה, בימים אלה ממש מקודמת הצעת חוק בשם “הצעת החוק לחיזוק השקיפות והפיקוח הציבורי על מערכת ההשכלה הגבוהה”. אני רוצה לומר את הברור מאליו: להצעת החוק הזו אין דבר וחצי דבר עם שקיפות. הצעת החוק הזו מבקשת להכפיף לממשלה את כל מערך ההשכלה הגבוהה והמחקר. ואם היא תעבור ותתקבל כְּחוק, היא תפגע אנושות בחופש האקדמי ובאקדמיה הישראלית. היא תבריח מוחות, תפגע בשיתופי פעולה בינלאומיים, תבודד את ישראל, ותפגע בהתפתחות המדע והטכנולוגיה במדינה, ואיתם גם בביטחון ובכלכלה של מדינת ישראל. אין צורך לסגור אוניברסיטאות כדי לפגוע במדע. מספיק לעצב מחדש את מנגנוני הכוח: תקציבים, מינויים, ותלות פוליטית של מוסדות. זה אולי נראה טכני, אך ההשפעה עמוקה. בתוך זמן קצר, חוקרות וחוקרים מבינים מה כדאי לחקור, ובעיקר, מה לא כדאי לחקור. והתוצאה ידועה: פחות תעוזה, פחות יצירתיות, פחות מדע.