רותם הראל

כשלמדתי בישיבה תיכונית היו לי שתי אמונות עמוקות: שאלוהים סלחן מטבעו ושהגוף האנושי לא תוכנן למפגש עם המציאות לפני השעה 10 בבוקר. את הראשונה לא יכולתי להוכיח; את השנייה ניסיתי לאשש על בסיס יומי. במבט לאחור, הניצנים לבעיות השינה שילוו אותי לנצח, היו שם כבר בשבוע הראשון של כיתה ט'. כשנכנסתי לפנימייה הבנתי שבחירת חברי החדר היא לא עניין של כימיה חברתית או ערכים משותפים - אלא שאלת הישרדות דרוויניסטית. התייחסתי לזה כמו ניסוי. הייתה לי שאלת סינון אחת, שעל סמך התשובה לה חרצתי מי ראוי לחלוק איתי גורל וחדר: "האם אתה מעדיף חום, חושך ושקט - או אור, קור ורעש?" לא אפשרתי שאלות הבהרה. לא אישרתי "לשלב" ולא קיבלתי "תלוי בסיטואציה". מי שהסס - נפסל. מי שענה "אור, קור ורעש" סומן כאויב ונודה לאלתר. מי שענה נכון עבר לתקופת ניסיון תחת משטר קפדני של יחידי הסגולה שחלקו איתי אידיאולוגיה זהה. האידיאולוגיה הייתה פשוטה: לישון. כל שיעור שהתבטל, הפסקה, מרווח בין תפילה לארוחה, נוצל למאבקנו הצודק על השלמת שעות שינה. איחדנו כוחות ומשאבים כדי לחסום כל קרן אור סוררת שניסתה לחדור פנימה. אטמנו חלונות בבריסטולים שחורים ותלינו סדינים מעל מיטות הקומתיים החורקות. כמו בונקרים של שמיכות. מי שנכנס לחדר היה בטוח שהגיע למחלקה סגורה בשעת עוצר. זה בדיוק מה שרצינו: ואקום מוחלט. הבעיה המרכזית הייתה תפילת שחרית. לשיטתי, אם אלוהים נמצא בכל מקום, הוא בהחלט נוכח גם מתחת לפוך שלי, ואפשר לסגור איתו עניינים של הכרת הטוב גם בצהריים. אבל המדריכים היו הרבה פחות קוסמיים והרבה יותר קטנוניים. התפקיד שלהם היה לוודא שאף נער לא יחווה את העונג האסור של חלום צלול אחרי הזריחה. עד היום, צליל של מפתחות מרשרשים מעורר אצלי דופק של פוסט-טראומה. זה היה עופר המדריך, שהיה משלב קריאות "בוווווקר טוווווב" עליזות מדי עם ניעור אגרסיבי של צרור המפתחות הארור שלו. אבל הצליל הנורא מכולם, ה"פינאלה" של פסקול הבוקר מהגיהינום, היה זמזום הפלורסנט. אותו רגע של מתח חשמלי שנולד בין הלחיצה על המתג לבין התפרצות האור הלבן, המנוכר והבוהק מדי, שהכריז על מותו של הלילה ועל דייט כפוי עם בורא עולם. יחד עם "נבחרת השינה" של החדר, יצאנו למערכה שכל מטרתה הייתה מניעת חדירת האויב - המדריך - אל המובלעת הריבונית שלנו. כל עיכוב, כל פגיעה קלה בשרשרת האספקה של הבוקר או שיבוש בלו"ז התפילה, התקבלו בברכה ובתשואות חרישיות מתחת לשמיכות. בהתחלה פעלנו בשיטות פרימיטיביות של לוחמת גרילה: ניפוץ פלורסנטים. היינו משליכים אותם מהקומות הגבוהות, מביטים בתהליך הניפוץ מהופנטים, מוקסמים מהקול הפריך של הזכוכית המתנפצת. לפני עידן הסמארטפונים זה נחשב תוכן בידורי. במסדרונות הפנימייה החשוכים, המדריך נראה כמו דמות מסרט אימה דל תקציב, מגשש את דרכו עם פנס וממלמל פסוקי זעם אל עבר הריק. זה החזיק מעמד כמה שבועות, עד שהאסימון נפל והמדריכים הבינו שהעלטה היא לא גזירה משמיים, אלא תוצאה ישירה של נערים עם מחסור כרוני בשינה ונטייה מדאיגה לוונדליזם. בשלב מסוים נחת בבית מכתב מהישיבה - לא מהסוג שמבשר על הצטיינות יתרה, אלא המלצה חמה לשקול העברה לחינוך מיוחד. הסעיפים המפורטים כללו "וונדליזם תשתיתי" (מכבסת מילים לניפוץ הנורות) ו"הרס שיטתי של דלתות". ההורים שלי כעסו, אבל לא מספיק כדי להוציא אותי מהפנימייה ולהחזיר אותי לגור איתם בבית. המכתב הזה אילץ אותי לעבור ללוחמה כירורגית ומוסווית. הפסקתי לשבור; התחלתי לאלחש. הייתי מטפס בשקט ופשוט מוציא את אחד הפינים של הנורה ממקומו. הפלורסנט נשאר תלוי, נראה תמים ושלם לחלוטין, אבל מסרב להידלק. ידעתי שהמדריך לא יטרח לגרור סולם בשש בבוקר כדי לבדוק חיבורים טכניים - הוא פשוט ימשוך בכתפיו בתסכול וימשיך לחדר הבא. כשגם זה לא הספיק, עברנו לשלב הביצורים: פיתחתי שיטות נעילה שהיו גורמות לפורץ כספות לשקול הסבה מקצועית. מזלגות תקועים בצירים, ידיות קשורות למיטות בחוטי חשמל, ולחץ פיזי שרק נגמ"ש בפריצה חמה יכול היה להכניע. הכל כדי לעכב עוד קצת את הבוקר הנורא. אבל המדריך, שהיה מצויד בחוש ריח של כלב גישוש לצביעות דתית, פשוט היה דופק עד שמישהו מחברי החדר היה נכנע ופותח. ואז הגיעה ההברקה הגדולה. הבנתי שהבעיה היא לא הנעילה - אלא הנוכחות. אם המדריך מזהה מיטה עם גוש אנושי בתוכה, הוא יתקוף. אם הוא רואה חדר ריק, הוא ממשיך הלאה בחיפוש אחר קורבנות חדשים. השאלה היחידה הייתה לאן נעלמים. מדי בוקר, בשבריר השנייה שבו נשמע ה"בוווווקר טווווווווווב" הראשון – הייתי מזנק מהמיטה. בזמן שכולם גררו רגליים לעבר הכיורים, הייתי אוסף בזריזות את השמיכות והמצעים של כל יושבי החדר, דוחס את הררי הפוך האלה לתוך המקלחון של החדר, יוצר לעצמי קן מלכותי בתוך תא הקרמיקה הקר, וצולל פנימה לשינה עמוקה. חדר שלם של שמיכות דחוס לתוך מטר על מטר. בידוד אקוסטי ותרמי שאין לו אח ורע. המדריך היה נכנס לחדר, רואה מיטות ריקות וערומות לחלוטין, וממשיך הלאה בסיפוק של רועה צאן שספר את כל העדר. בזמן שכולם ניסו לפענח למה "אשרי יושבי ביתך" מרגיש כמו נצח, אני ישנתי את שנת הישרים של מי שהצליח לעבוד על המערכת. שלושה חודשים זה עבד. השינה הכי מתוקה שחוויתי אי פעם. חום, חושך ושקט. נרדמתי כמו שרק אדם שדפק את הממסד עד תום יכול. אבל לכל אימפריה יש תאריך תפוגה, ובדרך כלל הוא כולל התרסקות מפוארת. המדריך באותו שבוע היה רמי. רמי לא היה סתם מדריך - הוא היה חבר קרוב של ההורים שלי ושכן שגר איתנו באותו בניין 5 שנים. זה העביר את מערכת היחסים שלנו מהמישור הפורמלי של "סמכות ותלמיד" אל המחוזות המערערים של "הבן אדם שראה אותי בפיג'מה של מיקי מאוס בגיל 10 ונכח בדרשת הבר מצווה המביכה שלי". שמעתי את רמי נכנס לחדר, ממלמל פסוקים מהתפילה בקול נמוך. שכבתי שם, קבור בתוך קן השמיכות שלי, והתפללתי שהוא פשוט יספור מיטות ריקות וימשיך הלאה. אבל אז שמעתי אותו עוצר. "משהו פה לא הגיוני", הוא מלמל לעצמו. הלב שלי דפק חזק. שמעתי אותו פותח ארונות, דלת אחר דלת, מחפש גופות של נערים ישנים במקומות הכי לא צפויים. בכל רגע כזה קיוויתי שהוא יתייאש, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה רק עניין של זמן. כשהצעדים שלו התקרבו למקלחון, הבנתי שזה נגמר. הווילון נפתח בתנועה חדה. הדבר הראשון שראיתי היה הפרצוף המבולבל שלו. הדבר השני היה את עצמי מנקודת מבט חיצונית: נער בן חמש-עשרה קבור תחת הררי שמיכות בתוך מקלחון, נראה כמו פליט של תצוגת אופנה כושלת. היה שקט לא נעים. כזה שאפשר לי לשמוע את הכבוד העצמי שלי מתאדה דרך תעלת הניקוז. "אלדד?" רמי שאל. הקול שלו לא היה זועם; הוא היה מאוכזב. וזה, כידוע, הרבה יותר גרוע. "אתה רציני? בתוך המקלחון?" המבוכה הייתה פיזית. הרגשתי את הבושה מטפסת מהרגליים המזיעות בתוך הפוך ועד לקצות האוזניים. זה לא היה רב שנותן עונש. זה היה החבר של אבא שלי שתפס אותי ברגע הכי מביך שידעתי בחיי הקצרים. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר שאני יכול להגיד להגנתי, אז שתקתי. אחרי כמה רגעים יצאתי מהמקלחון גורר אחרי חמישה-עשר קילוגרם של פוך, פוסע במסדרון עם פיג'מה כמו גיבור מלחמה מובס שחוזר מהשבי. מרגיש את המבט המאוכזב של רמי עוקב אחרי כל תנועה שלי. מאז אותה תקרית במקלחון, שיניתי טקטיקה. הבנתי שמלחמה מוצהרת וגלויה נועדה לכישלון. בריסטולים שחורים ונטרול פלורסנטים הם כלים של מי שעוד מאמין שאפשר להכניע את המערכת מבחוץ. החלטתי לחדור אליה מבפנים. התחלתי להתייצב בתפילה בזמן יחד עם כולם. הייתי יושב במקום הקבוע, פותח את הסידור ומניח אותו על הסטנדר בזווית של דבקות עילאית, ואז עוטף את עצמי בטלית ונרדם. הטלית הייתה השכפ"ץ האחרון שלי. בונקר לבן, נייד וחסין אש, שסיפק הגנה מושלמת מפני הפלורסנטים, מפני הרבנים, ובעיקר מפני כל מי שעדיין האמין שאני שם בשביל לדבר עם אלוהים. אין אירוני מזה. בשלב מסוים - אני מניח שמתוך ייאוש מחושב ולא מתוך חסד מוסרי - הפסיקו להעיר אותי. פשוט יום אחד אף אחד לא נגע בי, ואז עוד יום, ואז הפכתי לחלק מהנוף הסטטי של בית המדרש. כמו רהיט שבור שאף אחד כבר לא טורח לתקן. לפעמים הייתי מתעורר כשכולם כבר היו בארוחת הבוקר ובית המדרש היה ריק. אולי הגיעו למסקנה שגוף ישן בתוך טלית עדיף על גוף ער שעושה נזק. אולי המדריכים והרבנים פשוט החליטו להשאיר אותי לדעוך בשקט בפינה שלי בתקווה שמתישהו משהו ישתנה. בדיעבד, הטלית הייתה המבצר המושלם. היא יצרה חייץ מוסכם בין הדרישות של המערכת לבין חוסר היכולת הפיזיולוגי שלי לתפקד. כולם היו מרוצים. על הנייר הייתי שם כל בוקר, המדריכים יכלו לסמן וי על "נער מתפלל", ואני זכיתי בשעתיים של חסד בתוך ואקום לבן של צמר ואדי נשימה.