רחלי פרייפלד@FreifeldRacheli
הראנט הפסיכולוגי בשקל וחצי שלי על האמא החרדית שטוענת שהיא מעדיפה ילד מת מאשר חילוני נתחיל בסיפור:
בשבת האחרונה היינו עם ההורים שלי בבית מלון. 25 דקות לפני השקיעה אמא שלי דפקה בחדר שלנו והכריזה שהיא יוצאת להדליק נרות. אחרי 10 דקות היא דפקה שוב ובדקה אם כבר הדלקתי נרות. עוד לא הדלקתי אז היא חזרה שוב אחרי 5 דקות. הרגעתי אותה שאני מסיימת להתאפר ויוצאת. ״זריז, אני מחכה לך שם״, היא אמרה והלכה. סיימתי להתאפר ויצאתי להדליק בחדר האוכל. לא ראיתי אותה שם אז הנחתי שהיא חזרה לחדר שלה, הדלקתי נרות וחזרתי לחדר ורק אחרי רבע שעה יצאתי חזרה. היא חיכתה לי שם, לבנה כמו קיר, על סף עילפון, עם דמעות בעיניים. מתברר שהיו 2 מוקדי הדלקה, אחד בלובי והשני בחדר האוכל. היא המתינה בלובי והייתה בטוחה שלא הדלקתי עד שהגיעה לחדר האוכל וראתה שיש בו מוקד נוסף. אבל החרדה מהמחשבה שלא הדלקתי נרות שיתקה אותה. גיסתי שהייתה איתה שם אמרה לי שהיא פיזית כמעט התעלפה. דפיקות לב, הזעה, קוצר נשימה, הכל. גם כשהטעות התבררה היא פשוט לא הצליחה להירגע מזה. הלך הערב. היה כיף. אני יודעת שזה דפוק, אבל האמת שכבר התרגלתי לזה. כל חיי אני מנסה לשווא להסביר לאמא שלי שאני אישה בוגרת שאחראית על המעשים שלי, לא היא. לא עוזר.
זהו זה הסיפור.
גם אני רציתי לדפוק את הראש בקיר כשצפיתי בראיון של שרקי עם החרדית שלובשת חולצה של פולו ובטוחה שהיא מודרנית, אבל לצערי נבצר ממני לשלוף את קלף ה׳היא לא מייצגת אף אחד׳ כי היא כן. היא מייצגת סנטימנט רווח וסטנדרטי שבעיני ממש לא רק מסתכם בסמנטיקה כמו שהם הרבה פה מעדיפים להאמין. מכירה המון אנשים שבאמת ובתמים יכאבו ויסבלו יותר אם הבן שלהם יבחר בחיים אחרים מאשר שלא יחיה אותם בכלל. זה נכון על דת, זה נכון על יציאה מהארון, ובמחוזות היותר ביזאריים זה נכון גם על בחירת זרם אחר בחסידות כזו או אחרת. זה נשמע לא אנושי. איזה הורה מעדיף שהבן שלו ימות מאשר שיבחר באורח חיים אחר? ובכן, הורה אנושי שטועה לגבי הגדרת התפקיד שלו. ואני אסביר.
כל הורה מתפקד יודע שיש לו 2 תפקידים מרכזיים:
1. לדאוג לרווחת הילד שלו בעולם. שהיה לו טוב. זה אומר לספק לו מעטפת שתענה על הצרכים הפיזיים והרגשיים שלו ולצמצם או למנוע מצוקה וסבל.
2. לחנך אותו. לתת לו כלים ומיומנויות ערכיות, חברתיות ומוסריות להתנהל בעולם כאדם טוב ועצמאי. מטבע הדברים התפקיד האחרון מקבל צורות שונות בהתאם לתפיסת הטוב וסט הערכים של ההורה. כל הורה, בין אם הוא דתי, אתאיסט, אגנוסטיקן, סוציאליסט, קפיטליסט, ביביסט או דב לבנטל ידחוף את הילד שלו לאורח החיים האידיאלי בעיניו שלרוב גם יהיה זהה לשלו. ההבדל המהותי בין שני התפקידים הוא ברמת המעורבות הנדרשת מההורה ובנשיאת האחריות במקרה של כשל. אם בתפקיד הראשון ההורה *הוא* המעטפת והסמכות, בחינוך הוא רק המצפן. אפשר לדון על הגיל המקסימלי לכפיית מעורבות אבל עצם הבאת ילד לעולם ללא בחירתו מחייבת אותך לדאוג *לרווחתו* גם במקרה של התנגדות מצידו. אני אמנע פיזית ואקטיבית מהילד שלי לרוץ לכביש גם אם הוא מאד רוצה, אבל אני לא יכולה למנוע ממנו לשקר. כי חינוך הוא הכוונה. אני יכולה רק להציב גבולות ברורים, להוות דוגמה אישית ולקוות ממש שהוא יבחר נכון אבל הוא עדיין יכול לבחור לשקר ורק הוא אמור לשאת באחריות על המעשים והבחירות שלו.
כחרדית, האמונה שהעולם הבא חשוב מהעולם הזה, היא חלק משמעותי מסט האמונות שמכתיב את אורח החיים שאני שואפת לקיים. לא אומרת שאני אכן מקיימת אותו בכל רגע נתון, אבל זו דרכה של אמונה. התעדוף הזה בא לידי ביטוי בחינוך הילדים כל הזמן. הילדים שלי רגילים לשמוע שקיום מצווה עדיף על ממתק, הם שרים ״טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף״ ומחונכים שחיי הנצח קודמים לחיי הרגע. אתם יכולים לחלוק עלי, אבל שם לא נמצאת הבעיה. כל עוד התעדוף הזה נשאר בזירת החינוך, בהקניית הערכים, זה בסדר גמור.
הטעות האינהרטית בגישה החרדית נעוצה בבלבול המוחלט בין שני התפקידים. האמונה בשכר ועונש ובכך שלמעשים שלך בעוה״ז יש השלכה ישירה על חיי העולם הבא שלך מביאה לטשטוש עמוק בין הגבולות של רווחה וחינוך.
הלוגיקה פשוטה: אם הבן שלי לא ישמור שבת, הוא ישרף בגיהנום = מצוקה. סבל. ומי אחראי על צמצום המצוקה? אני. בעיני ההורה החרדי התפקיד שלו בהקשר של דאגה לרווחת הילד הוא כפול. הוא צריך לדאוג שיהיה לבן שלו טוב גם בעולם הזה, וגם בעולם הבא. ובהיררכיית המטרות ברור לכולם מה מגיע קודם.
פועל היוצא של הקונספציה הזו היא לקיחת בעלות ואחריות על הבחירות הערכיות והרוחניות של הילד שמובילה לתחושת אשמה משתקת כשהן סוטות מאורח החיים האידיאלי.
