לפעמים אני כל כך מפחדת ממשהו והמוח שלי נתקע בלופ אינסופי (כאלו הם משברי חיים מסתבר) ואז אני מדברת עם אבא שלי
והוא פשוט אומר לי, אל תתני לפחד לנהל אותך. וזה עובד. כמו קסם.
עוצרת הכל, מתחילה לחייך.
אחד הדברים הכי חשובים הוא לדעת להתמודד עם כשלונות.
לאסוף את עצמך, את השברים, את החלומות והרצונות.
לקרוא את המפה מחדש, להתארגן, להתחדד ולהרים את הראש.
זה לא קל. ממש לא קל.
אבל זה הופך אותך לטוב יותר, חזק יותר, חד יותר.
תשמעו שאני רואה פה ציוצים של צייצנים|יות, שיצא לי להכיר באופן אישי ואני כאילו מעט בשוק מרמת הצביעות, הפייק והמציאות המדומה של הדברים שהם כותבים. זה דבר אחד להיות יוזר מוסתר, דבר שני להיות מפוברק|ת בחיים האמיתיים. wtf?😳