Jeremy Saltan 🇮🇱

״לא תעלו ולא תלחמון עם אחיכם בני ישראל, שובו איש לביתו, כי מאתי נהיה הדבר הזה״ (מלאכים א׳, י״ב, כ״ד)

פרשת דברים, פרשת חזון ולקראת תשעה באב - צוואת משה: מנהיגות, אחדות והאחריות לשמור על הבית ספר דברים נפתח כאשר עם ישראל עומד ברגע מכריע. אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, משה רבנו יודע שהוא לא יעבור את הירדן. יהושע יהיה זה שיוביל את העם אל הארץ, ולמשה נותרה משימה אחרונה: להכין את הדור הבא לדרך. נאומו של משה, שהוא ליבת ספר דברים, הוא הרבה מעבר לסקירה היסטורית. משה בוחר אילו אירועים להזכיר, כיצד לספר אותם ואילו לקחים להפיק מהם. זוהי במידה רבה צוואתו של המנהיג לדור שעתיד להקים את הריבונות היהודית בארץ ישראל. ולכן יש משמעות גדולה למה שמשה בוחר לומר קודם. הוא יכול היה להתחיל ביציאת מצרים, בעשר המכות, בקריעת ים סוף או במעמד הר סיני. במקום זאת, כבר בפרק הראשון הוא חוזר אל הדרך לארץ ישראל ואל אחד הכישלונות הגדולים של דור המדבר, חטא המרגלים. על פי חז"ל, בעקבות חטא המרגלים נגזר על דור המדבר שלא להיכנס לארץ ישראל. על אותה "בכייה של חינם" נאמר: "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות". אולי דווקא משום כך אנחנו קוראים את פרשת דברים תמיד בסמוך לתשעה באב. חטא המרגלים לא היה רק חטא של פחד. הוא ביטא כישלון בהבנת התכלית של המסע כולו. הקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים כדי להביא אותו לארץ ישראל, לבנות בה עם וחברה ולהקים בה בית לאומי ורוחני. כאשר העם מסרב להתקדם אל הארץ, הוא למעשה מאבד את האמונה ביכולת לממש את החזון שלשמו יצא לדרך. אבל היה בחטא הזה גם ממד נוסף. כאשר כלב בן יפונה העז להשמיע קול אחר, המרגלים לא הסתפקו בהצגת עמדתם. הם החריפו את דבריהם והוציאו את דיבת הארץ: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". במקום מחלוקת שמאפשרת להקשיב, להתמודד ולהכריע, נוצר משבר אמון שהוביל את העם כולו לבכייה ולייאוש. אולי כאן נמצא החיבור העמוק בין פרשת דברים לתשעה באב. בית ראשון חרב, בין היתר, בשל שפיכות דמים. בית שני חרב על רקע שנאת חינם ומאבקים פנימיים. שוב ושוב ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו שהאיום על הבית איננו מגיע רק מבחוץ. כאשר אנחנו מאבדים את היכולת לפעול כעם, כאשר המחלוקת הופכת לפילוג וכאשר אינטרסים ומאבקי כוח גוברים על האחריות המשותפת, הבית עצמו נמצא בסכנה. לכן צוואתו של משה איננה מופנית רק אל העם. היא מופנית גם אל מנהיגיו. בפרשה מופיע הציווי: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". הרמב"ם מסביר כי דיין ומנהיג ציבור אינם יכולים לפחד מבעלי כוח או מהמחיר האישי שהם עלולים לשלם. מי שמקבל על עצמו אחריות ציבורית חייב להיות ראוי לתפקידו, וחייב להיות מסוגל לקבל החלטות על פי האמת והאחריות המוטלת עליו. מנהיגות איננה רק זכות להוביל. היא החובה לשאת באחריות. לדעת להקשיב, לדעת להכריע, לדעת לעמוד מול לחצים, ובעיקר להבין שהמנהיג איננו פועל למען עצמו אלא למען הציבור והדור הבא. זכינו, אחרי אלפי שנות גלות ותפילות, לחזור לארץ אבותינו ולהקים בה מחדש ריבונות יהודית. חזרנו אל אותו מקום שבו נכנס יהושע לארץ, שבו נבנתה מלכות ישראל, שבו עמדו בתי המקדש, וגם אל המקום שבו חווינו פילוג, שנאה וחורבן. האחריות שלנו היא ללמוד מהמסע כולו. דווקא בימים שבהם אנו מתמודדים עם אתגרים כבדים מבחוץ ומחלוקות עמוקות מבפנים, צוואתו של משה מקבלת משמעות מיוחדת. אחדות איננה אחידות. היא אינה דורשת מאיתנו לוותר על דעותינו או להפסיק להתווכח. היא דורשת מאיתנו לזכור שגם בתוך המחלוקת אנחנו עם אחד, עם גורל משותף ואחריות משותפת לבית הזה. אולי משום כך פרשת דברים נקראת דווקא בשבת חזון. לצד חזון החורבן של ישעיהו עומד גם החזון של משה: עם שנכנס לארצו, מקים בה חברה ומדינה, ובוחר לקחת אחריות על עתידו. תשעה באב מזכיר לנו את המחיר ששילמנו כאשר נכשלנו בכך. פרשת דברים מזכירה לנו שיש בידינו גם לבחור אחרת. לתקן את ה"בכייה של חינם", להתגבר על שנאת החינם, לבחור במנהיגות אחראית, לחזק את תחושת השליחות המשותפת ולזכור שהאחריות לשמור על הריבונות היהודית שלנו אינה מוטלת רק על המנהיגים או רק על חלק מסוים בעם. המחויבות היא של כולנו. אם נדע לשמור על הבית הזה יחד, אולי נזכה גם להגשים את התקווה העתיקה שיום האבל והחורבן יהפוך ליום של שמחה וששון. שבת שלום. בתמונה: המשרד החדש במסגרת תפקידי במילואים

@arnonmishkin @benjilachkar He isn't positioned there on the political spectrum. He could go there but he would risk losing votes from his base.

@TheJeremyMan @benjilachkar Bug or feature? Maybe his position is strategically shrewd: i.e. if he's to win, he needs to peel some votes from the "soft Likud" ranks (who aren't dogmatically opposed to Bibi).

מישהו יודע לענות לי פעם אחת ברצינות, למה גדי אייזנקוט מסרב להגיד בצורה נחרצת שהוא לא יישב עם נתניהו? או עם ש״ס גם?

סיעות הקואליציה אישרו היום סופית את החוק להקפאת מעצרי עריקים. כמ”פ במילואים, אני באמת שואל: מה אני אמור להגיד בפעם הבאה לחייל שלא יתייצב לצו? את המחיר של ההחלטה הזאת לא ישלמו חברי הכנסת. ישלמו אותו המפקדים בשטח, ישלמו אותו החיילים ששירות הסדיר שלהם מוארך בימים אלה, ישלמו על זה המילואימניקים. כן שוב המילואימניקים ובני המשפחות הקורסות שלהם, פשוט כי הממשלה הזאת, בחרה למצוא כרטיס יציאה לקבוצה מסוימת על חשבון פתרון למגזר המשרת.

פרשת מטות־מסעי – הדרך, התזמון והאחריות פרשות מטות ומסעי חותמות את ספר במדבר. רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, התורה עוצרת ומבקשת מאיתנו להביט לא רק על היעד, אלא גם על הדרך שהובילה אליו. בחלק הראשון של הפרשה בני ישראל יוצאים למלחמה במדיין. במבט ראשון נדמה שהתגובה מגיעה באיחור. הרי המדיינים החטיאו את ישראל כבר בפרשת בלק. אבל התורה מלמדת אותנו שיעור חשוב במנהיגות: לא כל פגיעה מחייבת תגובה מיידית. בפרשת פנחס העם מתאושש מהמגפה, מתמנה דור חדש של הנהגה, נערכים מפקדים ומגבשים תוכנית. ורק בפרשת מטות, אחרי שיש אסטרטגיה, סדר והיערכות נכונה, יוצאים לפעולה. לא מתוך כעס, אלא מתוך אחריות. לא מתוך לחץ, אלא מתוך שיקול דעת. זו תזכורת חשובה גם עבורנו. בעולם שמצפה לתגובות מיידיות, מנהיגות נבחנת דווקא ביכולת לדעת מתי לעצור, לחשוב, לתכנן, ורק אז לפעול. מיד לאחר מכן מגיעה פרשת מסעי ומונה אחת לאחת את ארבעים ושתיים התחנות שעברו בני ישראל במדבר. לכאורה, רשימה ארוכה של מקומות שכבר הכרנו. מדוע התורה חוזרת עליהם? הספורנו מסביר שכל תחנה הייתה חלק מהתהליך שהכשיר אותם להיכנס לארץ. כל עצירה, כל קושי, כל התקדמות, היו בעלי משמעות. גם בחיים שלנו קל להתמקד רק ביעד הבא: התפקיד הבא, המשימה הבאה או ההצלחה הבאה. אבל דווקא התחנות שבדרך הן אלה שבונות אותנו. הניסיון שצברנו, האנשים שפגשנו, הכישלונות שלימדו אותנו וההצלחות שחיזקו אותנו. כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהמסע. אולי זה המסר הגדול של הפרשה. מנהיגות איננה רק לדעת לאן הולכים, אלא גם להבין שהדרך עצמה היא חלק מהייעוד. לדעת לבחור את התזמון הנכון לפעול, ולזכור שכל תחנה בדרך מוסיפה עוד נדבך לבניין המשותף. אנחנו עומדים לפני תקופה משמעותית. לכל אחד מאיתנו יש את התחנות האישיות שלו, אבל בסופו של דבר אנחנו צועדים יחד לאותו היעד. אם נדע ללמוד מכל תחנה, לפעול בשיקול דעת ולשמור על האחריות ההדדית בינינו אז נגיע חזקים יותר גם אל התחנה הבאה. שבת שלום. בתמונה: אנשי המילואים נפגשים גם באזרחות

@naftalibennett @bardugojacob

תיעוד בלעדי: מכונת הרעל קורסת>>

פרשת פנחס – להיות החוליה שממשיכה את השרשרת פרשת פנחס עוסקת לכאורה בנושאים שונים מאוד זה מזה: דיני נחלות, מינוי יהושע למנהיג והקורבנות הציבוריים. אבל כשמתבוננים לעומק, כולם מספרים את אותו סיפור: איך מעבירים אחריות מדור לדור, ואיך מבטיחים שהדרך תימשך גם אחרי שאנחנו כבר לא נהיה שם. אחד החלקים הארוכים בפרשה עוסק בדיני הנחלות ובשמות בתי האב של שבטי ישראל. במבט ראשון זה נראה כמו רשימה טכנית של חלוקת קרקעות, אבל התורה מלמדת אותנו שנחלה היא הרבה יותר מאדמה. היא זהות, שייכות, מורשת ואחריות. השאלה איננה רק מי יקבל את הקרקע, אלא מי ימשיך לשאת את שם המשפחה, את הערכים ואת הסיפור שעובר מדור לדור. גם אני חושב על כך במיוחד בימים האלה. בני קרוי על שם שני הסבים שלי, משה וראובן ז"ל, ובקרוב נחגוג יום הולדת לבתי גבריאלה, הקרויה על שם אבי ז"ל. אלו אינם רק שמות. הם תזכורת לכך שאנחנו חלק משרשרת ארוכה שהתחילה הרבה לפנינו ותמשיך גם אחרינו. האחריות שלנו היא ללמוד את המורשת שקיבלנו, לחיות אותה, ולהעביר אותה הלאה. אותו רעיון מופיע גם במינויו של יהושע. משה רבנו שומע שלא ייכנס לארץ ישראל. זו בשורה קשה מאוד, אבל במקום לעסוק בעצמו הוא פונה מיד לקב"ה ומבקש דבר אחד: "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". מנהיג אמיתי נמדד דווקא ברגע שבו הוא מבין שההצלחה האמיתית שלו תהיה בכך שהמערכת תמשיך גם בלעדיו. הקב"ה בוחר ביהושע, "איש אשר רוח בו". חז"ל מסבירים שאין הכוונה רק לאדם חכם או אמיץ, אלא לאדם שיודע להבין כל אדם לפי דרכו, להוביל מתוך ענווה, ולמשול קודם כל על עצמו. מנהיגות איננה כוח או סמכות. היא אחריות. היא היכולת לראות את האנשים שסביבך, לחבר ביניהם, ולהוביל אותם אל מטרה משותפת. אולי זה גם אחד המסרים החשובים ביותר עבורנו בתקופה הזאת. חברה חזקה, יחידה חזקה ועם חזק אינם נבנים רק ממנהיגים טובים. הם נבנים כאשר כל אחד רואה את עצמו כחוליה בשרשרת ולוקח אחריות על מי שלצדו, מחזק את האחדות, ומבין שהמעשים שלו ישפיעו גם על הדור הבא. בסופו של דבר, זו השאלה שהפרשה מציבה בפנינו: לא רק מה נשאיר אחרינו, אלא איזה אנשים נגדל אחרינו. האם נדע להעביר ערכים, לטפח דור המשך ולהשאיר אחרינו חברה חזקה ומאוחדת יותר? שנזכה להיות אנשים של רוח, לקחת אחריות, לחזק את האחדות בינינו, ולהמשיך בנאמנות את השרשרת שקיבלנו מאבותינו. ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות. שבת שלום.

פרשת בלק – על ההבדל בין השגחה לאחריות בסיומה של פרשת חוקת מגיע עם ישראל לגבול מואב, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל. לאחר הניצחונות על סיחון ועוג, בלק מלך מואב נבהל. אך במקום לנסות להבין את כוונותיהם של בני ישראל, לפתוח בדיאלוג או אפילו לצאת למלחמה, הוא בוחר בדרך אחרת: דרך של מזימות. הוא כורת ברית עם מדיין, שוכר את בלעם כדי לקלל את ישראל, וכאשר גם זה נכשל, הוא עובר לתוכנית אחרת: הפלת עם ישראל באמצעות חטא בעל פעור. מה שמיוחד בפרשה הוא שעם ישראל כמעט ואינו משתתף בה. רוב הדרמה מתרחשת מאחורי הקלעים. בזמן שבני ישראל יושבים במחנה. בלעם מבקש לקלל, אך נאלץ לברך. האתון רואה את מה שבלעם אינו רואה. כל המהלך מלמד שלעתים בורא עולם מגן על עם ישראל גם כאשר איננו מודעים כלל לסכנה. אבל אז מגיע חטא בעל פעור, והתמונה משתנה. כאן כבר אין קללות מבחוץ אלא כשל מבפנים. אין צורך בהתערבות של בלעם, משום שעם ישראל מכשיל את עצמו. הפעם בורא עולם אינו עוצר את האירוע מראש, אלא מצפה למנהיגות מתוך העם. דווקא ברגע הזה פנחס קם ופועל, והמגפה נעצרת. נדמה שזו אחת התובנות הגדולות של הפרשה. יש מצבים שבהם הקב”ה שומר עלינו מבלי שנדע כלל מה נמנע מאיתנו. אבל יש מצבים שבהם האחריות עוברת אלינו. לא כל מזימה תסוכל מן השמים ללא מעשה אנושי. יש רגעים שבהם נדרשים אנשים שיזהו את הסכנה, יקבלו אחריות ויפעלו. גם זמרי וגם פנחס היו מנהיגים. שניהם עמדו באותו רגע היסטורי, אך בחרו בשתי דרכים הפוכות. זמרי העמיד את רצונו האישי מעל תפקידו כמנהיג וכדוגמה אישית. פנחס העמיד את טובת העם לפני עצמו. ההבדל ביניהם לא היה במעמד אלא בסדרי העדיפויות. גם היום יש אויבים שמנסים לפגוע בנו בדרכים שונות, חלקן גלויות וחלקן נסתרות. אין ספק שיש לא מעט מזימות שה׳ מסכל עבורנו מבלי שנדע עליהן לעולם. אך במקביל, מוטלת עלינו האחריות להיות ערניים, לזהות את האתגרים שבפנינו, ולא לחכות שמישהו אחר יפתור אותם. מנהיגות אמיתית אינה נבחנת רק ברגעי הצלחה. היא נבחנת בשאלה מה קודם למה: הרצון האישי או טובת הכלל; הנוחות האישית או האחריות הציבורית. יהי רצון שנזכה תמיד להיות מן האנשים שלוקחים אחריות כאשר היא נדרשת, ומעמידים את טובת עם ישראל מעל טובתם האישית. שבת שלום תמונה: עם ישראלים וישראליות מחויבים ששמים את טובת הכלל. טובתנו, לפני הכל.

פרשת חוקת – להמשיך את השליחות| פרשת חוקת פותחת במצווה שהיא אולי הסמל הגדול ביותר לכך שלא הכול אנחנו מבינים, מצוות פרה אדומה. התורה עצמה מציגה אותה כ"חוקה", מצווה שטעמה נסתר מאיתנו. אבל ככל שמתקדמת הפרשה, מתברר שלא רק פרה אדומה קשה להבנה. גם האירועים עצמם מעוררים שאלות רבות. בפרשה אנחנו עושים קפיצה לתחילת שנת הארבעים במדבר, בו דור המדבר מגיע לתקופת מעבר דרמטית. מרים הולכת לעולמה, באר מרים פוסקת, אהרון נפטר בהור ההר, ומשה עצמו מקבל את הבשורה הסופית שלא ייכנס לארץ ישראל. בתוך פרשה אחת מאבד עם ישראל שניים משלושת מנהיגיו הגדולים, ומשה מאבד את אחיו ואחותו, השותפים שליוו אותו מאז לידתו ועד הנהגת העם במשך ארבעים שנה. קשה להבין מדוע הדברים מתרחשים דווקא כך. מדוע מרים נפטרת בפתאומיות? מדוע אהרון מסתלק מיד לאחר העברת הכהונה לאלעזר? ומדוע משה ממשיך להנהיג עוד תקופה ארוכה לאחר שנגזר עליו שלא ייכנס לארץ? אולי התשובה נמצאת דווקא בנושא המרכזי של הפרשה: האחריות להעביר את השליחות לדור הבא. הכהונה עוברת מאב לבן. כאשר אהרון מסיים את תפקידו, אלעזר כבר מוכן להיכנס לנעליו. אבל הנהגת האומה אינה עוברת בירושה. יהושע צריך ללמוד, להתבשל ולהתכונן. משה נדרש להמשיך, לא עבור עצמו, אלא עבור מי שיבוא אחריו. יש חשיבות לא רק להנהגה עצמה, אלא גם להעברה מסודרת של ההנהגה. חז"ל כמעט שאינם מספרים לנו מה התרחש במשך שלושים ושבע השנים שבין השנה השנייה במדבר לבין שנת הארבעים. זוהי תקופת ביניים ארוכה ושקטה יחסית. אבל דווקא בפרשת חוקת אנחנו מתחילים לראות את פירותיה. יהושע כבר מוכן יותר, אלעזר כבר בשל יותר, ועם ישראל עצמו בוגר יותר. תקופות מעבר מוצלחות אינן נבנות ביום אחד; הן נשענות על שנים ארוכות של הכנה, לימוד והתפתחות. אולי זהו אחד הלקחים החשובים ביותר גם עבורנו. אנחנו חיים בתקופה שבה מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים כבדים מבחוץ ומבפנים. יש מלחמות, מחלוקות, שינויים פוליטיים וחברתיים, והרבה אי־ודאות לגבי העתיד. קל מאוד להתמקד בכאן ובעכשיו, אבל פרשת חוקת מזכירה לנו שמנהיגות אמיתית נמדדת גם ביכולת לחשוב על הדור הבא. תפקיד הוא תמיד גדול יותר מהאדם שממלא אותו. בכל תפקיד יש סמכות, אבל יש בו בעיקר אחריות. האחריות לשמור על מה שקיבלנו, להעביר אותו הלאה, ולהכין את מי שיבוא אחרינו. משה נשאר לבדו. אחיו ואחותו כבר אינם. הוא יודע שגם הוא עצמו לא יזכה להשלים את המשימה. ובכל זאת הוא ממשיך. לא מתוך ייאוש, אלא מתוך הבנה שהשליחות אינה שלו בלבד. היא גדולה ממנו. יש אנשים שנדרשים להיות הראשונים. ויש אנשים שנדרשים להיות האחרונים שנשארים. לפעמים דווקא מי שנשאר, מי שממשיך לשאת באחריות גם כשהדרך קשה ובודדה, הוא זה שבונה את הגשר בין העבר לעתיד. יהי רצון שנדע גם אנחנו לפעול נכון בתקופות הביניים שלנו, להמשיך לשאת באחריות גם כשלא כל התשובות ברורות לנו, ולהכין את הדור הבא טוב יותר מכפי שקיבלנו את הדור הקודם. שבת שלום. בתמונה: לאחר תפילת ערבית בכותל אמש

Last Week’s Polls | Jeremy's Knesset Insider knessetjeremy.com/2026/06/17/las…

פרשת קרח – מי שומר על הבית? לאחר הדרמה הגדולה של מרד קורח, התורה עוברת לכאורה לנושא טכני: מצוות שמירת המשכן. הקב"ה מצווה את אהרון ובניו ואת הלווים לשמור על המקדש ולמנוע כניסה אסורה אליו. במבט ראשון זה נראה כמו מעבר חד. אחרי מחלוקת על הנהגה, כוח וסמכות, למה לעבור דווקא לשמירה על המשכן? אולי התורה מבקשת ללמד אותנו לקח חשוב. לאחר שמסתיים הוויכוח על מי ינהיג, מי יקבל איזה תפקיד ומי צודק, נשארת שאלה אחת גדולה יותר: מי שומר על הבית? קורח ועדתו ביקשו לשנות את סדרי ההנהגה. חז"ל מלמדים אותנו שמחלוקתם לא הייתה לשם שמים ולכן לא התקיימה. לעומתם, מחלוקות לשם שמים, כמו מחלוקות הלל ושמאי, לא נועדו לפרק את המסגרת אלא לחזק אותה. אפשר לחלוק, אפשר להתווכח, ואפילו בחריפות, אבל אסור לשכוח שיש משהו גדול יותר מהוויכוח עצמו. לכן דווקא לאחר המרד מגיעה מצוות השמירה. לפני הדיון מי הכהן, מי הלוי ומי המנהיג, צריך לוודא שיש מקדש לשמור עליו. לפי מסכת תמיד, הכהנים שמרו בשלושה מקומות והלווים בעשרים ואחד מקומות. כל אחד קיבל גזרה אחרת, אחריות אחרת ותפקיד אחר. אך כולם היו שותפים לאותה משימה. לא לשמור על עצמם, אלא לשמור על הבית המשותף. קשה שלא לחשוב על המציאות הישראלית של השנים האחרונות. אנחנו נמצאים בעיצומו של מלחמה לצד ויכוח ציבורי ופוליטי גדול, וגם בפתחה של מערכת בחירות נוספת. הדעות חלוקות, המחנות שונים ולעיתים נדמה שהפערים רק הולכים ומעמיקים. פרשת קרח מזכירה לנו שגם כאשר יש מחלוקת, אסור לאבד את המשותף. מדינת ישראל יקרה יותר מכל מפלגה, מכל מחנה ומכל מנהיג. היא המקדש של זמננו, והאחריות לשמור עליה אינה מוטלת רק על אדם אחד או על קבוצה אחת, אלא על כולנו. במיוחד לאחר שחציתי את רף ה600 ימי מלחמה ומוצא את עצמי בחזרה לאזרחות, כאשר כל כך הרבה חיילים, מפקדים ומשפחות נושאים בנטל, ראוי שנזכור שהמטרה אינה לנצח אחד את השני אלא לשמור יחד על הבית. שנדע לקיים מחלוקות לשם שמים, לשים את טובת המדינה מעל השיקולים האישיים והפוליטיים, ולזכור שגם כאשר אנחנו עומדים בעמדות שונות שכולנו שומרים על אותו הבית. שבת שלום. בתמונה עם עוד ישראלי שמחויב להגנת ישראל גם במלואים

פרשת שלח – לראות את האפשרי חטא המרגלים הוא אחד הסיפורים המוכרים בתורה, אך בעיניי אחת הנקודות המעניינות בו היא שלא הייתה מחלוקת על העובדות. 12 המרגלים הלכו לאותם מקומות, פגשו את אותם אנשים וראו את אותם דברים. כולם ראו ערים בצורות, אויבים חזקים ואתגרים מורכבים. המחלוקת לא הייתה במידע אלא בניתוח שלו. עשרת המרגלים הסתכלו על המציאות כפי שהיא בהווה. הם ראו את הקשיים, את הסיכונים ואת הסיבות לכך שהמשימה עלולה להיכשל. יהושע וכלב הסתכלו על אותה מציאות בדיוק, אבל ראו גם את מה שהיא יכולה להיות בעתיד. הם לא התעלמו מהאתגרים, אלא האמינו ביכולת להתמודד איתם. במקום לראות רק ערי חומה של הכנענים, הם ראו ערים של עם ישראל. במקום לראות רק ענקים, הם ראו את הגיבורים שיקומו מתוכנו. במקום לראות מדבר של אי־ודאות, הם ראו את הארץ המובטחת ואת המדינה שתיבנה בה. זו אולי אחת התכונות החשובות ביותר של מנהיגות: לדעת להבחין בין העובדות לבין הפרשנות שלהן. לומר את האמת כפי שהיא, אך לא לאבד את היכולת לראות גם את האפשרויות. בשבועות האחרונים, לאחר יותר מ500 ימי מילואים במלחמה הזאת, פגשתי שוב ושוב חיילים צעירים שבחרו לראות את המציאות בדרך של יהושע וכלב. הם מכירים את המחירים, מודעים לקשיים ולאתגרים, ובכל זאת בוחרים להתייצב, לקחת אחריות ולהמשיך קדימה. הם לא מתעלמים מהבעיות. הם פשוט מסרבים להאמין שהבעיות הן סוף הסיפור. אולי זהו הלקח הגדול של פרשת שלח: לא די לראות את מה שיש. צריך גם לדעת לראות את מה שיכול להיות. בעזרת ה', שנזכה כולנו להביט על המציאות בעיניים פקוחות, לראות את האתגרים כפי שהם, אך גם את ההזדמנויות הטמונות בהם. לראות את הדברים דרך עיניהם של יהושע וכלב. שבת שלום.

פרשת בהעלותך – ההבטחה למשפחת יתרו משה לחותנו: “וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה׳ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.” פרשתנו פותחת בתיאור חגיגי של תחילת המסע מהר סיני. אך רגע לפני היציאה לדרך, משה פונה אל חובב (יתרו), חותנו, ומבקש ממנו להצטרף למסע במדבר. על פי הרמב״ן, וכך גם בדברי חז״ל, יתרו קיבל את שמו לאחר שהצטרף לעם ישראל. משה אינו רק מזמין אותו להצטרף, הוא גם מבטיח לו ולמשפחתו חלק ונחלה בארץ ישראל. זו הבטחה יוצאת דופן, כזו שלא ניתנה לאף עם אחר, אך בתחילה יתרו מסרב. הרש״ר הירש מסביר שמשה שכנע את חותנו בכך שהבהיר לו כי תרומתו תהיה משמעותית: אתה מכיר את המדבר, את דרכיו ואת מקומות החניה, ולכן “והיית לנו לעיניים”. אך משה מדגיש שההטבה המובטחת איננה שכר חומרי בלבד. יתרו מוותר על ביתו ועל מולדתו כדי ללכת עם עם ישראל, ומשום כך עם ישראל מחויב להעניק לו בית ונחלה בקרבו. בספר שופטים אנו לומדים שצאצאי יתרו אכן חיו בארץ. הרש״ר הירש מוסיף שהם שמרו על ייחודם המוסרי והרוחני, התרחקו מן השחיתות העירונית והשלטונית, ובחרו בחיי פשטות ונוודות כדי לשמור על חירותם וטהרתם. גם בימינו חי בינינו עם הרואה את עצמו כממשיך דרכו הרוחנית של יתרו. פרשתנו מזכירה לנו את גודל ההבטחה ואת האחריות המוסרית שלנו: להיטיב עם אלו שקשרו את גורלם בגורלנו, ובוודאי עם אלו שנלחמים לצידנו. ברית הדמים והשלום בינינו לעם הדרוזי אינן מסתיימות במילים בלבד, הן מחייבות גם הכרת טובה, מחויבות הדדית ועמידה לצד מי שבחר ללכת עמנו בדרך. שבת שלום

פרשת נשא – נזיר וגיבור ״כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה׳״. המשפחה שלי יודעת שאני לוקח כל חג ברצינות רבה, וכל מי שפוגש אותי באמצע חג רואה עד כמה אני חווה אותו בהתלהבות. השבת נקרא את פרשת נשא – הפרשה הארוכה ביותר בתורה. החג ופרשת השבוע משלימים זה את זה. החלק האהוב עליי בפרשה הוא ברכת הכהנים. בשבועות קיבלנו את התורה, ובפרשת נשא אנו מקבלים גם את הברכה. סיפור ההפטרה השבוע מובא מתקופת השופטים הקשה: ״בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל, אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה״. עם ישראל נמצא ״בְּיַד־פְּלִשְׁתִּ֖ים אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה״, ושבט דן יושב על הגבול מול הפלשתים. ההפטרה מספרת על לידתו של שמשון משבט דן, הנזיר אשר ״וַיִּגְדַּ֣ל הַנַּ֔עַר וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ ה׳״, ובהמשך הופך לגיבור כאשר ״וַתָּ֙חֶל֙ ר֣וּחַ ה׳ לְפַעֲמ֖וֹ בְּמַחֲנֵה־דָ֑ן״. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. כך היה בדורו של שמשון, וכך גם בדורנו. אבל בדור הזה יש לנו את מדינת ישראל ואת צה״ל. אנחנו כבר לא מפולגים להנהגה שבטית, אלא עם אחד. אנחנו כבר לא צריכים לסמוך רק על גיבור אחד שיציל אותנו. אנחנו ביחד, ובתוכנו אלפי גיבורים וגיבורות המוכנים למסור את נפשם למען העם והמדינה. דור הניצחון. זכיתי במילואים לשרת לצד גיבורים ישראלים מעוררי השראה וגאווה. ולסיום, שבת שלום, וכפי שנאמר בברכת הכהנים בפרשה: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״. חג שבועות שמח ושבת שלום!

פרשת במדבר – בין יום ירושלים לחג השבועות השבוע ציינו את היום ה950 למלחמה. מדובר במלחמה הארוכה בתולדות המדינה, ואין ספק שהמצב משפיע על כל אחד ואחת מאיתנו. אצלי למשל, כשאני לאחר יותר מ500 ימי מילואים במלחמה הזאת, במילים אחרות: למרות שאני איש מילואים, ולא בקבע או בסדיר, הייתי על מדים ביותר ממחצית ימי המלחמה עד כה. מלחמה גובה מחירים כבדים. היא איננה בחירה קלה, אבל לפעמים היא מחויבת המציאות. ברוך ה׳ ששומר עליי ומחזיר אותי הביתה אחרי כל משימה. זכיתי לשרת עם חיילים שאני גאה לעמוד לצידם, ולהיות חלק מסגל שנותן גב גם לחיילים וגם למפקדים. היום אנחנו מציינים את חגה של ירושלים, וביום חמישי הקרוב נחגוג יחד את ליל חג השבועות. דוד המלך, שנולד בחג השבועות, זכה לכבוש לראשונה את ירושלים ולהפוך אותה לעיר הבירה הנצחית שלנו. ולפני 59 שנה זכינו לנס הגדול שחיבר אותנו שוב לירושלים המאוחדת. ארץ כנען הייתה ארצם של אברהם, יצחק ויעקב אבותינו, וממנה הופרדנו רק בגלויות. וכשהגיעה העת לחזור, נאלצנו לכבוש את הארץ שלנו מחדש. יום ירושלים מחזיר אותי שנים רבות אחורה, לילדות בשיקגו, שם היום הזה צוין בחרדת קודש ובהתרגשות עצומה, כאילו כולנו תושבי ירושלים בעצמנו. כי גם אלפי קילומטרים מירושלים, היא תמיד הייתה מרכז הזהות שלנו. התפילות, סעודת החג, השירים והריקודים היו מתחילים ערב קודם ומסתיימים רק באור לר״ח סיוון. ירושלים, כמאמר השיר, היא אורו של עולם, אור עצום שלא מפסיק להאיר כבר אלפי שנים. עיר שאליה התפללו ונכספו אבותינו לאורך כל שנות הגלות, שנה אחר שנה, יום אחר יום, בתפילה, ברגעי השמחה וברגעי האבל, העלינו כולנו את ירושלים על ראש שמחתנו. בפרק השישי והאחרון של פרקי אבות שנקרא השבת מופיע אחד מקנייני התורה: ״הנושא בעול עם חברו״. לא במקרה תורה נקנית דווקא כך. עם ישראל לא נבנה רק מרעיונות גדולים, אלא מנכונות של אנשים לשאת יחד באחריות, בעומס ובמחיר. גם היום, כל דור נקרא לשאת את חלקו במשימה הזאת בדרכו שלו. מחר נתחיל את ספר במדבר, הספר הרביעי מתוך חמישה חומשי תורה. בפרשת השבוע נקרא על מפקד בני ישראל, יוצאי הצבא. ״מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה״, כותב רש״י. גם הקב״ה חוזר על פעולת המניין מתוך אהבה עצומה לילדיו, גם כשהכול ידוע וגלוי לפניו. בשנה השנייה ליציאת מצרים, עוד לפני חטא המרגלים, התחילו ההכנות לכיבוש הארץ. היה צורך לספור אחד־אחד את מי שיכול להשתתף במסע הזה, בזכות העצומה להילחם על הארץ שלנו. גם היום, כל דור נקרא לשאת את חלקו במשימה הזאת בדרכו שלו. בין ספירת השבטים בפרשת במדבר, חידוש הריבונות ביום ירושלים, ומתן התורה בחג השבועות, נפרשת תנועה אחת של זהות, שייכות ושליחות: עם המתארגן במדבר, שב למולדתו, ולבסוף עומד מול הר סיני לקבל את ייעודו. לא רק עם שנלחם כדי לשרוד, אלא עם שחזר לארצו כדי להגשים ייעוד. כתובה המאשרת שאנחנו עם הנצח, שאיננו מפחד מדרך ארוכה, והיא אכן ארוכה ומאתגרת. עם הסגולה. העם הנבחר. שנזכה להיות ראויים לכך, ותמיד להיות ערבים זה לזה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. שבת שלום.

פרשת בהר–בחוקותי – ״וקראתם דרור בארץ לכל יושביה״ לפני שנים רבות פרשת בהר הייתה פרשת בר המצווה שלי. מאז יש לה מקום מיוחד בשבילי, והיא קרובה מאוד לליבי. פרשת בהר כוללת הלכות אישיות והלכות כלכליות, ואחת המרכזיות שבהן היא מצוות היובל. פעם בחמישים שנה עושים מעין Restart: המצב חוזר לקדמותו. בפרק חמישי של מסכת אבות אנו לומדים: "...בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה..". אולי אין זה מקרי שדווקא בשנת החמישים התורה מצווה על האדם והחברה לעצור, לחשב מסלול מחדש, ולחזור אל הערכים הבסיסיים של חירות, משפחה ובית. הרמב״ם מונה את המצוות המתקיימות בשנת היובל: לקדש את השנה בשביתה כמו בשנת השמיטה, לתקוע בשופר להכרזה על שחרור העבדים, לגאול קרקעות, לגאול בתי ערי חומה כפי שציוותה התורה, למנות את שנות היובל עם מניין שנות השמיטה, לא לעבוד את הקרקע, לא לקצור ספיחים ולא לאסוף פירות. הספורנו מפרש: ״שתהיו גם אתם בני חורין משעבוד האומות, על הפך מה שאמר אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו הנני קורא לכם דרור נאם ה׳ אל החרב אל הדבר ואל הרעב״. בימינו, כששוב קמים עלינו אויבינו, צריך לזכור שיש אפשרות לעשות Restart. עלינו להזכיר לחברינו ולעצמנו את המוצא המשותף שלנו ואת ערך החירות. אמנם היום איננו יכולים לקיים את כל מצוות היובל הנקראת בשבת, אך אנו יכולים להתפלל לחירותנו ולימים טובים יותר. הרש״ר הירש מפרש שדרור הוא מצב שבו בני אדם וקרקע חוזרים אל מקומם הטבעי: האדם חוזר אל משפחתו, והקרקע חוזרת אל בעלותה הראשונית. גם האמריקאים מכירים היטב את הפסוק המסמל את החירות, הדרור, משום שהוא חרוט על פעמון החירות בפילדלפיה. בימים ההם נצטווינו: ״וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל ישביה, יובל הוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחזתו, ואיש אל משפחתו תשבו״. והיום, במהלך המלחמה הארוכה שאנחנו עדיין נמצאים בעיצומה, ובזמן שעדיין יש אזרחים שלא חזרו לביתם בצפון וביישובי העוטף, כשהמילים חופש, בית ודרור מקבלות משמעות נוספת וכואבת כל כך, כולנו מתפללים ומייחלים: להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. שבת שלום.

פרשת אמור – מידה כנגד מידה וצדק בסוף הפרשה מופיע סיפורו של המגדף (או המקלל). המגדף רב עם הסובבים אותו (המקרא מתאר מקרה אחד), ובנוסף מקלל את הקב״ה. כאשר משה מביא את המקרה לפני ה׳, בורא עולם חוזר על העיקרון: ״עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן״. הענישה של מידה כנגד מידה היא עיקרון המבוסס על צדק. בית הדין נדרש להתייחס למובאים בפניו ולהענישם ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לדרך התנהגותם כלפי אחרים. אין הכוונה בהכרח להוצאת עין או שן בפועל, אלא לכך שהתשלום או העונש צריכים להיות שווי ערך לנזק שנגרם. היום אני מציין יום הולדת עברי, בעודי עדיין בשירות מילואים. קיבלתי כל כך הרבה ברכות, ואני מודה לכולם מעומק הלב. דווקא מתוך עיקרון הצדק של מידה כנגד מידה, מתחדדת נקודה נוספת: לא הכול חייב להיות מדוד ומאוזן כי כשמדובר בטוב, באיחולים, בפרגון ובאהבה, כל המרבה הרי זה משובח. ומכאן מתחבר גם מה שנלמד השבת בפתח פרק רביעי של מסכת אבות: בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי. מי שמכיר אותי לעומק יודע שזהו משפט שמלווה אותי ואני נוהג להשתמש בו הרבה. היכולת ללמוד מכל אדם, בלי קשר לדרגה או להשכלה, היא זו שמאפשרת לנו גם לדייק בצדק וגם להרבות בטוב. אולי זה החיבור בין הכול. לשאוף לצדק במעשים, ללמוד מכל אדם בדרך, ולהרבות בטוב בלי גבול. זו גם מהותה של מנהיגות: לדעת להציב גבולות ברורים של צדק, אך במקביל לפתוח את הלב, להקשיב, ללמוד מכל אחד, ולהוביל דרך דוגמה אישית של נתינה וריבוי טוב. שבת שלום

185 Days to the Election — Polymarket Snapshot — Bennett closing gap w/Netanyahu | Jeremy's Knesset Insider knessetjeremy.com/2026/04/24/185…

@ronaldudasin "To count for resolution, the individual must be formally sworn in. Any interim or caretaker Prime Minister will not count toward the resolution of this market."

@TheJeremyMan If neither side reaches 61 mandates and another election is triggered, the bet would pay for Netanyahu?

כרגע בפולימרקט: בנט בעלייה. מצמצם פערים מנתניהו, מגדיל משמעותית את הפער מאיזנקוט Right now on Polymarket: Naftali Bennett is on the rise closing the gap with Benjamin Netanyahu and significantly widening his lead over Gadi Eisenkot.

פרשת אחרי מות–קדושים: אהבת ישראל ובניין החברה ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלוקיכם״. התורה פותחת את פרשת קדושים ברף גבוה, ומיד לאחר מכן פורטת שורה של מצוות שבין אדם לחברו: יושר, אמת, נאמנות, אחריות, שמירה על כבוד הזולת והזהירות מפגיעה בו בדיבור ובמעשה. בלב כל המצוות הללו עומדות שתי מצוות שנראות נפרדות, אך למעשה יוצרות יחד מערכת אחת שלמה: איסור שנאה ואהבת ישראל. מצד אחד: ״לא תשנא את אחיך בלבבך״. האיסור הוא מוחלט וכולל אפילו רגשות פנימיים. החפץ חיים מדגיש ש״שנאה שבלב חמורה ביותר משום שלא יידע השנוא איך להישמר משונאו, ולכן אסרה התורה את זה בפרטיות״. כלומר, התורה דורשת לא רק התנהגות חיצונית תקינה, אלא תיקון עמוק של העולם הפנימי. מצד שני, הציווי החיובי: ״ואהבת לרעך כמוך״. הרמב״ם מנסח זאת בצורה חדה: ״מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו… לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו; והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא״. הרש״ר הירש מרחיב ומגדיר שזהו העיקרון שמנחה את כל ההתנהלות החברתית, במחשבה, בדיבור ובמעשה. אדם שלם באמת אינו מבדיל בין טובתו לטובת חברו. התורה מלמדת אותנו כאן יסוד: עם ישראל איננו אוסף של יחידים. אנחנו משפחה אחת גדולה. ובמשפחה, לא רק שאסור לשנוא, זה גם סותר את עצם ההגדרה. במשפחה חייבים לאהוב, לשאת באחריות הדדית, ולפעול מתוך לכידות וערבות. זה לא פשוט. לא לשנוא את מי ששונה ממך קשה. לא לשנוא את מי שפועל נגדך קשה יותר. ולאהוב אותו זה כבר אתגר אמיתי. אבל דווקא שם נבחנת הקדושה. כפי ששמעתי מאבי ז״ל סביב שולחן השבת, ייתכן שזו בדיוק הסיבה שרצף המצוות הללו מופיע תחת הכותרת ״קדושים תהיו״: מי שמצליח לעמוד באתגר הזה הוא זה שמגיע למדרגת קדושה. מעניין לראות כיצד מסר זה מתחבר גם להפטרה שקוראים לעיתים נדירות (לא השבת) בסוף ספר עמוס. הנביא עמוס מוכיח את ישראל על כך שאין די בעבודת ה׳ החיצונית, קורבנות ותפילות, אם אין צדק חברתי ומצוות שבין אדם לחברו. ובסיום דבריו הוא חותם בנחמה ובחזון של תיקון ובנייה מחדש: ״אָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת… וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל… וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד״. המסר ברור: בניין לאומי אמיתי לא מתחיל מבחוץ, אלא מבפנים. מהיחסים בינינו. בימים האלה, בתוך מציאות של אתגרים ביטחוניים ושירות מילואים משמעותי, הדברים מקבלים ביטוי מוחשי. אפשר לראות בתוך היחידות והפלוגות חיילים שחיים בפועל את ״ואהבת לרעך כמוך״, דואגים אחד לשני, נושאים יחד בעומס, ומוכיחים שערבות הדדית ולכידות הן לא סיסמאות אלא מציאות. האתגר הוא לקחת את הרוח הזו גם הלאה, אל החברה האזרחית. אם נצליח לבנות חברה שמושתתת על אהבת ישראל אמיתית, על כבוד הדדי ועל אחריות משותפת, נזכה לא רק לניצחון בשדה הקרב, אלא גם לבניין פנימי אמיתי של העם. בדיוק כמו משפחה. ובמעבר חד לפרק שלישי של פרקי אבות: "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה." הרמב"ם מפרש ש״רוצה לומר בזה, שכל שנים מאלו, כל אחד משניהם מועיל במציאות האחר ומשלים אותו״. כלומר, השילוב הזה הוא אבן היסוד, הבסיס במערכת היחסים שבין אדם למקום ואדם לחברו. ואני מוסיף: בלי החיבור למסורת שלנו לא נזכה לדרך ארץ, ובלי דרך ארץ התורה אינה שווה דבר. באהבת ישראל ננצח. שבת שלום.