Jeremy Saltan 🇮🇱

״לא תעלו ולא תלחמון עם אחיכם בני ישראל, שובו איש לביתו, כי מאתי נהיה הדבר הזה״ (מלאכים א׳, י״ב, כ״ד)

פרשת אמור – מידה כנגד מידה וצדק בסוף הפרשה מופיע סיפורו של המגדף (או המקלל). המגדף רב עם הסובבים אותו (המקרא מתאר מקרה אחד), ובנוסף מקלל את הקב״ה. כאשר משה מביא את המקרה לפני ה׳, בורא עולם חוזר על העיקרון: ״עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן״. הענישה של מידה כנגד מידה היא עיקרון המבוסס על צדק. בית הדין נדרש להתייחס למובאים בפניו ולהענישם ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לדרך התנהגותם כלפי אחרים. אין הכוונה בהכרח להוצאת עין או שן בפועל, אלא לכך שהתשלום או העונש צריכים להיות שווי ערך לנזק שנגרם. היום אני מציין יום הולדת עברי, בעודי עדיין בשירות מילואים. קיבלתי כל כך הרבה ברכות, ואני מודה לכולם מעומק הלב. דווקא מתוך עיקרון הצדק של מידה כנגד מידה, מתחדדת נקודה נוספת: לא הכול חייב להיות מדוד ומאוזן כי כשמדובר בטוב, באיחולים, בפרגון ובאהבה, כל המרבה הרי זה משובח. ומכאן מתחבר גם מה שנלמד השבת בפתח פרק רביעי של מסכת אבות: בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי. מי שמכיר אותי לעומק יודע שזהו משפט שמלווה אותי ואני נוהג להשתמש בו הרבה. היכולת ללמוד מכל אדם, בלי קשר לדרגה או להשכלה, היא זו שמאפשרת לנו גם לדייק בצדק וגם להרבות בטוב. אולי זה החיבור בין הכול. לשאוף לצדק במעשים, ללמוד מכל אדם בדרך, ולהרבות בטוב בלי גבול. זו גם מהותה של מנהיגות: לדעת להציב גבולות ברורים של צדק, אך במקביל לפתוח את הלב, להקשיב, ללמוד מכל אחד, ולהוביל דרך דוגמה אישית של נתינה וריבוי טוב. שבת שלום

185 Days to the Election — Polymarket Snapshot — Bennett closing gap w/Netanyahu | Jeremy's Knesset Insider knessetjeremy.com/2026/04/24/185…

@ronaldudasin "To count for resolution, the individual must be formally sworn in. Any interim or caretaker Prime Minister will not count toward the resolution of this market."

@TheJeremyMan If neither side reaches 61 mandates and another election is triggered, the bet would pay for Netanyahu?

כרגע בפולימרקט: בנט בעלייה. מצמצם פערים מנתניהו, מגדיל משמעותית את הפער מאיזנקוט Right now on Polymarket: Naftali Bennett is on the rise closing the gap with Benjamin Netanyahu and significantly widening his lead over Gadi Eisenkot.

פרשת אחרי מות–קדושים: אהבת ישראל ובניין החברה ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלוקיכם״. התורה פותחת את פרשת קדושים ברף גבוה, ומיד לאחר מכן פורטת שורה של מצוות שבין אדם לחברו: יושר, אמת, נאמנות, אחריות, שמירה על כבוד הזולת והזהירות מפגיעה בו בדיבור ובמעשה. בלב כל המצוות הללו עומדות שתי מצוות שנראות נפרדות, אך למעשה יוצרות יחד מערכת אחת שלמה: איסור שנאה ואהבת ישראל. מצד אחד: ״לא תשנא את אחיך בלבבך״. האיסור הוא מוחלט וכולל אפילו רגשות פנימיים. החפץ חיים מדגיש ש״שנאה שבלב חמורה ביותר משום שלא יידע השנוא איך להישמר משונאו, ולכן אסרה התורה את זה בפרטיות״. כלומר, התורה דורשת לא רק התנהגות חיצונית תקינה, אלא תיקון עמוק של העולם הפנימי. מצד שני, הציווי החיובי: ״ואהבת לרעך כמוך״. הרמב״ם מנסח זאת בצורה חדה: ״מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו… לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו; והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא״. הרש״ר הירש מרחיב ומגדיר שזהו העיקרון שמנחה את כל ההתנהלות החברתית, במחשבה, בדיבור ובמעשה. אדם שלם באמת אינו מבדיל בין טובתו לטובת חברו. התורה מלמדת אותנו כאן יסוד: עם ישראל איננו אוסף של יחידים. אנחנו משפחה אחת גדולה. ובמשפחה, לא רק שאסור לשנוא, זה גם סותר את עצם ההגדרה. במשפחה חייבים לאהוב, לשאת באחריות הדדית, ולפעול מתוך לכידות וערבות. זה לא פשוט. לא לשנוא את מי ששונה ממך קשה. לא לשנוא את מי שפועל נגדך קשה יותר. ולאהוב אותו זה כבר אתגר אמיתי. אבל דווקא שם נבחנת הקדושה. כפי ששמעתי מאבי ז״ל סביב שולחן השבת, ייתכן שזו בדיוק הסיבה שרצף המצוות הללו מופיע תחת הכותרת ״קדושים תהיו״: מי שמצליח לעמוד באתגר הזה הוא זה שמגיע למדרגת קדושה. מעניין לראות כיצד מסר זה מתחבר גם להפטרה שקוראים לעיתים נדירות (לא השבת) בסוף ספר עמוס. הנביא עמוס מוכיח את ישראל על כך שאין די בעבודת ה׳ החיצונית, קורבנות ותפילות, אם אין צדק חברתי ומצוות שבין אדם לחברו. ובסיום דבריו הוא חותם בנחמה ובחזון של תיקון ובנייה מחדש: ״אָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת… וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל… וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד״. המסר ברור: בניין לאומי אמיתי לא מתחיל מבחוץ, אלא מבפנים. מהיחסים בינינו. בימים האלה, בתוך מציאות של אתגרים ביטחוניים ושירות מילואים משמעותי, הדברים מקבלים ביטוי מוחשי. אפשר לראות בתוך היחידות והפלוגות חיילים שחיים בפועל את ״ואהבת לרעך כמוך״, דואגים אחד לשני, נושאים יחד בעומס, ומוכיחים שערבות הדדית ולכידות הן לא סיסמאות אלא מציאות. האתגר הוא לקחת את הרוח הזו גם הלאה, אל החברה האזרחית. אם נצליח לבנות חברה שמושתתת על אהבת ישראל אמיתית, על כבוד הדדי ועל אחריות משותפת, נזכה לא רק לניצחון בשדה הקרב, אלא גם לבניין פנימי אמיתי של העם. בדיוק כמו משפחה. ובמעבר חד לפרק שלישי של פרקי אבות: "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה." הרמב"ם מפרש ש״רוצה לומר בזה, שכל שנים מאלו, כל אחד משניהם מועיל במציאות האחר ומשלים אותו״. כלומר, השילוב הזה הוא אבן היסוד, הבסיס במערכת היחסים שבין אדם למקום ואדם לחברו. ואני מוסיף: בלי החיבור למסורת שלנו לא נזכה לדרך ארץ, ובלי דרך ארץ התורה אינה שווה דבר. באהבת ישראל ננצח. שבת שלום.

@TamirDabran יש שם רשימה גדולה של מועמדים. צילום מסך של המועמדים עם 2%. גנץ, לוין, כץ, בן גביר, גולן ויוסי כהן עם 1%.

@TheJeremyMan מה גדעון סער עושה שם?

פרשת תזריע–מצורע: מצוות הטבילה והשתדל להיות איש בפרשת מצורע אנו לומדים שאחת הדרכים לעבור ממצב של טומאה למצב של טהרה היא באמצעות הטבילה. במצווה זו האדם נדרש להכניס את כל גופו למים, ואם אפילו חלק קטן נשאר מחוץ למים אז הטבילה אינה כשרה. לפעמים גם אנחנו מוצאים את עצמנו במצב של “חצי רגל בפנים”. אנחנו לא לגמרי שם, לא מתמסרים עד הסוף. מצוות הטבילה מלמדת אותנו שאין קיצורי דרך: כדי לעבור ממצב אחד למצב אחר, כדי להשתנות באמת, צריך להיכנס כולנו. שלמים, בלי להשאיר חלקים בחוץ. אין ימים מתאימים יותר מאלה כדי להמחיש את הרעיון הזה. במציאות שבה אנו חיים, יש חובה משותפת לכולנו לתת יד למאמץ המלחמתי, להתמסר בכל הכוח לטובת הכלל, ולהבין שכל אחד מאיתנו הוא חלק מהשלם. בפרק השני של פרקי אבות הנקרא השבת נאמר: "וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים — הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ". הרשב"ץ מפרש: "במקום שאין אנשים עומדים בפרץ לעסוק בצורכי הציבור — השתדל להיות איש". כלומר, החיוב להיות "איש" איננו רק חיוב פרטי, אלא גם אחריות ציבורית: כאשר אין מי שייקח אחריות, עלינו להיכנס פנימה, לא להישאר בחוץ. מאחל לכולנו, ברמה האישית, שנדע לעבור בכוח, באמונה ובבהירות מהמקום שבו אנו נמצאים היום למקום טוב יותר; וברמה הרוחנית, שנזכה לעבור ממקום של טומאה למקום של טהרה. שבת שלום

המלצה לערב יום השואה. התעודרמה מתמקד בניסיונה של המפלגה הנאצית האמריקאית לקיים מצעד בסקוקי, שם היה ריכוז גדול של ניצולי שואה. גדלתי בסקוקי, ישוב ליד שיקגו, אז הסיפור קרוב ללבי. למרבה הצער, זה ללא כתוביות. youtube.com/watch?v=35G28q…

פרשת שמיני – ההבדלה בין הטמא לטהור ״לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר״ בפרשת שמיני אנו מצווים להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ענייני טומאה וטהרה שייכים מן התחומים העמוקים והמורכבים שבתורה, אך נדמה שאפשר ללמוד מהם יסוד גדול ופשוט לחיים: לא כל דבר שמותר מבחינה מעשית נכון לנפש האדם, ולא כל מה שנגיש לנו ראוי שייכנס לתוכנו. רש״ר הירש מסביר שמאכלות אסורים אינם נוגעים רק לגוף, אלא גם לעולמו הפנימי של האדם. התורה מחנכת אותנו לריסון, לנקיות פנימית וליכולת להבחין בין מה שמרומם את האדם לבין מה שמקהה את רגישותו המוסרית.  במקביל, השבת נהוג להתחיל לקרוא את מסכת אבות, פרק אחד בכל שבת ועד חג השבועות. הרב עידן אלימלך, רב קהילת שלדג מסביר שהמטרה דווקא עכשיו, רגע אחרי שיצאנו לחורין ועד שנקבל את התורה, עלינו ללמוד דווקא ענייני מוסר, להתמקד בקשר שבין אדם למקום, לחבריו ולא פחות, לעצמו. לכן אשתדל לשלב כל שבוע גם טעימה ממסכת אבות. בפרק הראשון אנו שואבים תובנות רבות מהלל, אך גם מדבריו של שמאי עולים שלושה כללים יסודיים לחיים: ״שמאי אומר, עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות״. ברוח זו, יהי רצון שנזכה תמיד להבדיל בין הטמא ובין הטהור, בין הראוי ובין שאינו ראוי, ובין מה שמטהר את חיינו לבין מה שמטשטש את קדושתם. שבת שלום

שביעי של פסח כמשל במהלך ההכנות לחג, שאל אותי אחד החיילים שלי במילואים שאלה לא רעה בכלל: ״למה על נס קריעת ים סוף אמרו ישראל שירה אבל על יציאת מצרים עצמה לא?״ שאלה טובה כמו שציינתי. הרי לכאורה מדובר בשני אירועים עצומים ומלאי ניסים. אז למה פה כן ושם לא? לדעתי התשובה טמונה בסוד שמאחורי החג שנציין הערב. בעוד חג פסח הוא משל ליציאה הפיזית מעבדות לחרות, השלב שבו בנ״י היו די פסייביים והקב״ה עשה את העבודה העיקרית, כאן נדרש מישראל אקטיביות מלאה: ״דבר אל בני ישראל ויסעו״, מבקש ומרגיע הקב״ה את משה, שנמצא עם ישראל בין הים למצרים. אפשר להבין מהפסוק הזה שרמת הציפייה של הקב״ה עולה שלב אחד. אני אעשה לכם את העבודה, אך הפעם תעשו צעד משלכם: תפסעו קדימה, תמשיכו. מחר בערב מציינים את חג המימונה. הרב עידן אלימלך מסביר שאחד הפירושים לשם החג הזה מסתתר בשם עצמו, מימונה מלשון אמונה. אמונה שהיא שלב מרכזי בדרך לבניית סיפור, מורשת ועם. כי אחרי שהשתחררנו מהמצרים שלנו, אנחנו חייבים להאמין בצדקת הדרך, בכוחות האישיים והלאומיים שלנו לצעוד בדרך ארוכה ללא פחד וחשש. וכך, אחד משלים את השני, היציאה הפיזית מעבדות לא תושלם ללא היציאה לחירות נפשית. לידיעה וההבנה שזה שלנו, שאנחנו חלק מסיפור גדול. שאמנם בכל דור ודור קמים עלינו, אך הקב״ה מצלינו מידם. בלי אמונה אין חירות. וכשיש אמונה אפשר גם לשיר. חג שמח!

שבת הגדול –פרשת צו – מלאכי ואליהו "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת." "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים." "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." בהפטרת שבת הגדול אנו קוראים את חתימת ספר הנביאים. בפרק זה מתוארת הגאולה העתידה, שתבוא על ידי אליהו הנביא, כשם שבהמשך השבוע, בחג הפסח, אנו מציינים את הגאולה הראשונה, יציאת מצרים. אנחנו לא קוראים סיפור. אנחנו מקבלים הנחיות. תפקידו של מלאכי הנביא איננו פשוט כלל. הוא נבחר להיות אחרון הנביאים, זה שחותם תקופה שלמה. נבואתו נאמרה לבני דורו בימי בית שני, תחת השלטון הפרסי, אך דבריו מכוונים גם לדורות הבאים. מלאכי, הנביא האחרון, לא מסכם את העבר. הוא מגדיר כיוון לעתיד. הוא מדבר לדור שיש לו כבר ארץ, כבר מסגרת, כבר כוח, אבל חסר לו משהו בפנים. בסוף דבריו הוא משאיר שני עקרונות ברורים: 1. זיכרון – "זכרו תורת משה". כי בלי שורש אין זהות. 2. תקווה – "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". יש יעד. יש עתיד. יש גאולה. יש כאן מסר עמוק גם עבורנו. גם בתקופת בית שני, כאשר עם ישראל כבר שב לארצו, הייתה לו אחיזה בארץ, ריבונות מסוימת ואף אפשרות להקריב קורבנות כפי שמתואר בפרשת צו. אף על פי כן, המציאות הרוחנית והלאומית עדיין הייתה חסרה, והעם נזקק לתיקון ולישועה. המציאות שהוא מתאר מוכרת. שוב עם ישראל בארצו, שוב יש לנו ריבונות, ושוב הפרסים משחקים תפקיד במרחב שסביבנו. ומתוך כך עולה הקריאה של מלאכי גם אלינו: לא די בעצם השיבה לארץ. לא די בעצם הכוח המדיני. כדי לזכות בגאולה שלמה עלינו לזכור את שורשינו, את תורת משה, את הברית בינינו ואת הזהות שלנו כעם. לא מספיק להיות כאן. לא מספיק להיות חזקים. לא מספיק להחזיק מסגרת. המשימה שלנו היא לזכור מאין באנו. לחזור לשורש, לערכים, למה שאנחנו באמת נלחמים עליו. כי גאולה לא מתחילה בכוח. היא מתחילה בזיכרון. ועם שיודע מאין בא, יודע גם לאן הוא הולך. עם שמכבד את העבר שלו, יודע לבנות אחיזה בהווה וביטחון לעתיד. ומתוך זה, נזכה לבשורתו של אליהו, ולמנהיגות שתדע לאחד, לחבר בין חלקי העם ולהוביל קדימה במהרה בימינו. שבת שלום וחג שמח!

@WilliamShatner Legend

At 95, I'm still smokin'! 😝 I’ve learned two things: Never waste a good cigar. Never trust anyone who says you should ‘act your age.’ 😉👍🏻

@ShayShalom לא ידעתי שמלח הארץ ביטוי עם שורשים נוצרים. מעניין.

@TheJeremyMan אתה יודע ש״מלח הארץ״ זה ביטוי נוצרי מהבשורה ע״פ מתי. כך כינה יש״ו את תלמידיו בבשורה על ההר. הציונות הכוזרית יבאה את עולם המושגים הזה היישר מהנצרות.

פרשת ויקרא – העוצמה שבצניעות: על טעם ועל מלח האות א׳ הזעירא שפותחת את ספר ״ויקרא״ מסמלת את דמותו של משה רבנו. גדול המנהיגים, אך גם העניו מכל אדם. יש בזה דבר מעורר פליאה: כיצד אותו משה, שעמד מול פרעה ולא נרתע, שהנהיג עם שלם במדבר, ושאפילו התייצב מול הקב״ה ואמר ״מחני נא מספרך״ הוא גם סמל לצניעות? התשובה היא שמנהיגות אמיתית אינה רק עוצמה. היא שילוב עדין ומדויק בין עוצמה לצניעות. בין יכולת להוביל, להכריע ולעמוד בראש, לבין הקשבה, הכלה והבנה של הפרט. מנהיגות שבאה מתוך העם ולמען העם. מנהיגות שמרגישה את הכאב מלמטה ופועלת לתקן, ובאותה נשימה מחזקת ובונה מלמעלה. ובתוך אותה פרשה, אנו פוגשים מצווה שנראית קטנה, אך טעונה במשמעות עמוקה: אין מקריבים קורבן ללא מלח. מה כל כך מיוחד במלח? הרי עיקר הקורבן אינו בטעמו, אלא ב״ריח ניחוח לה׳״. אז למה המלח הוא תנאי הכרחי? אחת התכונות המרכזיות של המלח היא שהוא אינו מתקלקל לעולם. הוא מסמל יציבות, קיום ונצחיות. כשהמלח מצורף לקורבן, הוא נותן למעשה משמעות של דבר מתמשך, לא רגעי. לא רק פעולה חד-פעמית, אלא חיבור עמוק ומתמיד. גם היום, כשאין לנו קורבנות, הרעיון הזה נשאר איתנו. המלח מלווה את סעודות השבת, זכר למקדש ולעבודת הקורבנות. הוא מזכיר לנו שגם בתוך חיי היומיום, בתוך השגרה, יש אפשרות לגעת בנצח. ולא במקרה, גם בשפה שלנו המלח מסמל איכות. אדם ערכי נקרא ״מלח הארץ״. זה לא מי שצועק הכי חזק או בולט ביותר. אלא מי שמוסיף טעם, מי שמחזיק לאורך זמן, מי שנותן עומק ומשמעות. האתגר שלנו הוא לשלב בין השניים: להיות חזקים, אבל לא לאבד את הענווה. להוביל, אבל גם להישאר מחוברים. לעשות, אבל גם לתת משמעות. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד. כל אחד הוא חלק מהקרון שמוביל את מדינת ישראל. בצבא, ברפואה, במשפט, במדע ובחברה. השאלה היא לא רק כמה כוח יש לנו, אלא איזה טעם אנחנו מוסיפים. שנזכה להיות ״מלח הארץ״. אנשים של עומק, של התמדה ושל משמעות. ושנבנה הנהגה, אישית, קהילתית, צבאית ולאומית, שמשלבת עוצמה עם צניעות. שבת שלום

פרשת ויקהל-פקודי – איש חכם לב ״ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה׳ חכמה בלבו, כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה״. בפרשת ויקהל עולה נושא מינוי בצלאל בן אורי, אהליאב בן אחיסמך ו״כל איש חכם לב״ לעבודה במלאכות העדינות והמורכבות של המשכן, מלאכות שדרשו כישרון מיוחד. הפרשנים מרבים לעסוק בבצלאל ובאהליאב, כאדריכלים ובעלי המלאכה המרכזיים של המשכן. אך נשאלת השאלה: מי הם אותם ״אנשי חכם לב״, ומה היה תפקידם? המלבי״ם מפרש: ״הנה במצרים לא למדו אומניות כאלה, כי היו עושים בחומר ובלבנים. רק ה׳ השפיע עליהם חכמה לזה באמצעות בצלאל. אבל מאין ידע כל איש שהוא יהיה מוכן לזה, ושנתן ה׳ חכמה בלבו למלאכות אלה? אמר שזה הרגיש כל אשר נשאו לבו לקרבה, שאם הרגיש בלבו תשוקה אל המלאכה והרגיש שיוכל לקרב אל המלאכה, זה היה הסימן שנתן ה׳ חכמה בלבו לזה, ובא לפני משה״. לפי המלבי״ם, אנשי ה״חכם לב״ לא היו דווקא בעלי מקצוע מנוסים שלמדו את מלאכתם במשך שנים. הרי במצרים בני ישראל עסקו בעבודת פרך, בחומר ובלבנים, ולא באומנויות עדינות ומורכבות כאלו. החכמה למלאכת המשכן ניתנה להם מאת ה׳. אך כיצד ידע כל אדם שהוא מתאים למשימה? התשובה היא: הלב. מי שהרגיש בתוכו תשוקה אמיתית למלאכה, מי שלבו נשא אותו להתקרב אליה, ראה בכך סימן שה׳ נתן בו את הכישרון ואת היכולת. יש כאן יסוד גדול לחיים. בכל דור עולות משימות חדשות וקשות, משימות שלאיש אין בהן ניסיון קודם או ידע מוקדם. מול אתגרים כאלה, הקב״ה בוחר לא רק באנשים מוכשרים, אלא גם באנשים שלבם נמשך לעניין, באנשים שיש בהם תשוקה אמיתית לפעול, לבנות ולתקן. כאשר אדם מחליט שנושא מסוים חשוב לו, קם, מתחיל לפעול ומבקש סייעתא דשמיא, הקב״ה פותח בפניו כוחות שלא ידע שקיימים בו. בימים מתוחים ודרמטיים כמו אלו שאנו חווים, נותר לנו לאחל לעצמנו שבדור הזה נזכה להיות מונהגים ע״י מנהיגים ואנשים חכמי לב בעלי תשוקה לאחדות, לקירוב לבבות ולכיבוי להבות. שבת שלום

פרשת כי תשא – לחשוב, לשבור, ולבנות מחדש "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת… וַיִּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם." חטא העגל הוא אחד הרגעים המטלטלים בתולדות עם ישראל. אחרי עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. דווקא אז העם נופל ויוצר את עגל הזהב. איך דבר כזה קורה? אפשר לראות בחטא העגל דוגמה קלאסית למה שקורה כשפועלים לפני שחושבים. העם מרגיש חוסר ודאות, משה מתעכב על ההר, והלחץ גורם לפעולה מהירה ולא שקולה. עוד קצת סבלנות, עוד רגע של מחשבה, ואולי כל הסיפור היה נמנע. אבל כאן מגיע הרגע השני בסיפור. שבירת הלוחות. הרש"ר הירש מסביר שמשה שובר את הלוחות משום שהעם במצבו הנוכחי פשוט אינו ראוי לקבל את התורה. זה רגע דרמטי של שבירת מציאות: משה מבין שהמצב השתנה, ושאי אפשר להמשיך כאילו לא קרה דבר. דווקא כאן מתגלה עומק המנהיגות של משה. מצד אחד הוא לא מתעלם מהחטא. הוא שובר את הלוחות. מצד שני הוא גם לא מוותר על העם. כשהקב"ה מבקש להשמיד את העם ולהתחיל מחדש, משה מתעקש: "עם קשה עורף הוא". ולכן צריך לעבוד איתו, לתקן, ולמצוא דרך אחרת להגיע למטרה. במילים אחרות: העם למד את הלקח של לחשוב לפני שפועלים. ומשה לימד שיעור במנהיגות, לדעת מתי צריך גם לשבור קונספציה כדי לבנות מחדש. שבירת הלוחות יכלה להיות סוף הסיפור. במקום זאת היא הפכה להתחלה חדשה, ללוחות השניים, לברית מחודשת, ולהזדמנות לתיקון. זה אולי המסר הגדול של הפרשה: טעויות קורות, לפעמים אפילו טעויות גדולות. השאלה האמיתית היא לא רק איך נפלנו, אלא איך אנחנו קמים, מתקנים ולומדים לפעול אחרת בפעם הבאה. שנזכה תמיד לפעול מתוך שיקול דעת, וכשצריך גם לדעת לתקן, לבנות מחדש, ולהמשיך קדימה. שבת שלום.

תענית אסתר – נלחמים ואז חוגגים "וְנִשְׁל֨וֹחַ סְפָרִ֜ים בְּיַ֣ד הָרָצִים֮ אֶל⁠־כׇּל⁠־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֒לֶךְ֒ לְהַשְׁמִ֡יד לַהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת⁠־כׇּל⁠־הַ֠יְּהוּדִ֠ים מִנַּ֨עַר וְעַד⁠־זָקֵ֜ןב טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים⁠־עָשָׂ֖ר הוּא⁠־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃" "וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא⁠־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר⁠־הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים המָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם׃" “וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם” בי”ג באדר נגזרה גזירה נוראה. יום שתוכנן להיות יום השמדה, הפך ליום של עמידה, התגוננות וניצחון. זה לא היה נס של בריחה. זה היה נס של התייצבות. של אחריות. של אומץ. הצום שאנחנו צמים היום איננו רק זכר למצוקה. הוא זכר לרגע שבו עם שלם הבין שאין לו פריבילגיה להישען לאחור. קודם מתכנסים. מתפללים. מתכוננים. נלחמים. ורק אחר כך, חוגגים. במגילה אין אשליות. יש אויב. יש איום. ויש הכרעה. אבל יש גם “ונהפוך הוא”. הרגע שבו המציאות מתהפכת כי מישהו קם ופועל. אסתר לא ביקשה נס. היא ביקשה: “לך כנוס את כל היהודים”. אחדות לפני פעולה. אחריות לפני הנהגה. סיכון אישי למען הכלל. רק אחרי י”ג באדר, אחרי המאבק, מגיע י”ד, ימי משתה ושמחה. כך גם היום. אנחנו לא חוגגים מתוך ניתוק. אנחנו חוגגים אחרי עמידה. אחרי מחיר. אחרי מאבק. המסר של תענית אסתר פשוט ועמוק: קודם נלחמים, אחר כך חוגגים. ואני מאמין בלב שלם, גם במלחמה הזו נגד אויבינו נזכה לראות את ה”ונהפוך הוא”. החגיגה תגיע. אבל היא תגיע בזכות אלה שקמים בבוקר ונושאים בעול. לעת הזאת מלכות.

It’s Not the Polls; March Decides Whether Israel Votes in June | Jeremy's Knesset Insider knessetjeremy.com/2026/02/27/its…

פרשת תצווה - מנהיגות בלי שם: על מנהיגות והקשר בין המנהיג לעם פרשת תצווה נוגעת בדיוק בנקודה הכי עדינה של הנהגה. לא איפה שהמנהיג עומד בקדמת הבמה, אלא איפה שהוא מוכן להיעלם ממנה. בכל ספר שמות, מאז לידתו ועד סופו, שמו של משה נזכר שוב ושוב. ודווקא כאן, בפרשת תצווה, הוא איננו. חז"ל קושרים זאת לפסוק הדרמטי שנקרא בשבוע הבא, בחטא העגל: "וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם… וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" משה לא מבקש רחמים לעצמו. הוא מציב תנאי: או שהעם נסלח או שאני איני. זו לא הצהרה רטורית. זו נכונות אמיתית לשלם מחיר. חז"ל אומרים: צדיק גוזר והקב"ה מקיים. גם אם בסופו של דבר העם נסלח, משהו מדבריו של משה מתקיים, ושמו נמחק מפרשה אחת. חכם ציון בן יצחק ז"ל העיר רמז יפהפה: "מחני נא מספר־ך אשר כתבת": האות ך בגימטריה היא 20. פרשת תצווה היא הפרשה העשרים מאז בראשית. הרמז טמון כבר בפסוק עצמו. אבל יש כאן עומק גדול יותר. דווקא בפרשה שעוסקת בבגדי כהונה, בתפארת, בזהב, בתכלת ובארגמן. דווקא בפרשה של ייצוג, הדר וכבוד. המנהיג עצמו אינו נזכר בשמו. משה איננו צריך שיזכירו אותו כדי להנהיג. הוא נוכח דרך השליחות. דרך האחריות. דרך הדאגה לעם. מנהיגות אמיתית איננה שאלה של קרדיט. היא שאלה של אחריות. מנהיג אמיתי שם את טובת הציבור לפני טובתו האישית. לפני שמו. לפני מקומו בהיסטוריה. לפני כבודו. משה מוכן להימחק כדי שהעם יתקיים. והפרשה מלמדת שכאשר מנהיג מוכן להיעלם למען עמו, דווקא אז נוכחותו מורגשת בעוצמה הגדולה ביותר. שמו של משה לא מופיע בפרשה, אך רוחו ממלאת אותה. הציווי כולו נאמר בלשון "ואתה תצוה". ה"אתה" נמצא, גם אם השם איננו. יש מנהיגות שמבקשת להישמע. ויש מנהיגות שמבקשת להחזיק. יש מי שמודד הנהגה לפי נראות. ויש מי שמודד אותה לפי מסירות. פרשת תצווה מלמדת אותנו שמנהיגות איננה על להיות במרכז, אלא על לשאת את העם גם במחיר אישי. ובדור שבו לא מעט מנהיגים עסוקים בשימור שמם, מעמדם ומקומם, משה מזכיר לנו שהשאלה האמיתית היא לא "איך אזכר", אלא "על מי אני מוכן לוותר, ועל מה אני מוכן לוותר, כדי שהעם יחיה". שבת שלום.

@braunold I remember how many people told us we were wrong. It’s fine to have an opinion but it’s difficult to disagree with data. Btw, I found it, it was eight years ago 😇 jpost.com/opinion/the-20…

Amazing @TheJeremyMan how we wrote about this ten years ago