Tom Alfia 🟣

היום לפני 140 שנה, עובדים יצאו לרחובות ודרשו חיים בכבוד. הם נענו באלימות, חלקם שילמו בחייהם. אבל הם ניצחו. זכות השביתה, הגבלת שעות עבודה, שכר מינימום, חופשת לידה - כל מה שנראה לנו היום מובן מאליו, נולד מתוך מאבק ציבורי עיקש. שנים אחר כך, בישראל של היום, הציבור הישראלי קם מחדש ונלחם. כבר שלוש שנים וחצי שאנחנו מנהלים ברחובות מאבק בלתי מתפשר על נשמתה של המדינה. אנחנו לא שם רק כדי לקחת בו חלק, אלא כדי להוביל יחד את הדרישה לשינוי אמיתי. ויש לנו על מה להיאבק. המאבק שאנחנו מובילים הוא על דמותה של החברה הישראלית ועל העתיד של כולנו. קו בלתי ניתן לניתוק מחבר בין הגנה על הדמוקרטיה לבין הביטחון הכלכלי והחברתי של כל אזרח ואזרחית. בלי דמוקרטיה אין זכויות, ובלי מוסדות חזקים אין מי שידאג לאזרח ביום פקודה. מול ממשלה שהתפרקה מאחריותה, שמשסעת ומתגמלת נאמנות במקום יצרנות - אנחנו מציבים חזון ברור של שוויון, הוגנות ואחריות. 140 שנה אחרי, אותו מאבק היסטורי מזכיר לנו אמת פשוטה: ציבור נחוש שדורש צדק - משנה את המציאות. וכשאנחנו ננצח ונשקם את ההריסות, נציב במרכז את מי שהביאו את השינוי במו ידיהם. נכונן מחדש את הדמוקרטיה הישראלית על הבסיס שאבד: סולידריות חברתית, חירות וצדק, מתוך שאיפה לחברת מופת כפי שהתחייבנו במגילת העצמאות. זו המדינה שראוי שנילחם עליה. היום הזה מוקדש לכם: לישראלים שעובדים, משרתים ונושאים בנטל. לאלו שמחנכים את ילדינו, שמטפלים בהורינו, שמצילים חיים בבתי החולים ושמחזיקים את המדינה הזו על כתפיהם. אתם עמוד השדרה של ישראל. אתם הכוח שלנו. ולמענכם - אנחנו נילחם, וננצח. אחד במאי שמח. קרדיט: ארכיון השומר הצעיר יד יערי אבשלום ששוני / פלאש 90

הספר "דופלגנגר" של נעמי קליין לא יצא לי מהראש בזמן העבודה על הכתבה. קליין כותבת על "עולם המראות" של הימין הקיצוני והקונספירטיבי: עולם שלוקח פיסות מהמציאות ומייצר מהן עולם מקביל, קוהרנטי ומפתה, שנותן מענה לצורך של אנשים בסדר ובהיגיון. >>

אירועים אלימים של כנופיית ה-SSQ הציתו בתקשורת זעקות על אובדן משילות, לצד דרישות הימין הקיצוני לשיטור מוגבר, ענישה וגירוש. אבל בתוך הסערה הזו, לא מדברים על שורשי הבעיה. בסדרת ראיונות למגזין רוזה ניסינו להבין את הסיפור של ילדים וילדות של מבקשי מקלט שמתדרדרים לעולם הפשע 🧵

"עיריית תל אביב יצרה עבור ילדי מבקשי המקלט מערכת חינוך נפרדת. הם לא לומדים, לא משחקים, לא מדברים ולא נפגשים עם שאר ילדי העיר". מספרת ליה בן-נון, מספריית גן לוינסקי. ״התדרדרות לפשיעה היא בין היתר תוצר של תחושת הדרה ודחייה מהחברה".