Tea

מתוך הספר 'עוד קצת על אהבה'. ספר קצר במהדורה מוגבלת מאת תה. זמין באתר: wanderingtea.com

הייתי צריך לכתוב: יידמה לכלום. אבל זה מרגיש כמו. ומה אעשה שהשפה שאני מבקש לדבר לא מרגישה כמו עצמה ברגעים כאלה?

לא שזה עוזר. אפשר לצבור עוד ועוד בחיים: רכוש, אהבות, מחשבות - ועדיין די בכך שנאבד בדיוק את המעט שחשוב לנו כדי שכל השפע הזה ירגיש כמו כלום.

אני צריך כל כך מעט בחיים. אבל אני צובר עוד ועוד דברים משום הפחד להיות במצב שבו אם אאבד את המעט שיש לי, אשאר בלי כלום.

רוב הדברים בחיים לא הולכים כמו שתכננתי, וזה בסדר. מה שמוציא אותי מאיזון אלה תמיד הדברים שאפילו לא ידעתי שאפשר לתכנן.

שונא את תחושת חוסר האונים. אבל אין זה משנה כמה אני לוקח את גורלי בידי, העולם תמיד מזכיר שאני במרחק אירוע אקראי אחד מלהיות מוטל בכיוון בו לא בחרתי. זו אחת הסיבות לכך שלפעמים אני מוכרח להרגיש בשליטה מוחלטת. וכנראה גם אחת הסיבות לכך שלפעמים, אני מוכרח גם להרגיש חסר אונים, אבל בטוח.

פיסיקאי של הלב. במעבדתו גילה שימים מסוימים נמשכים יותר מאחרים, למרות שנדמה שהם גוזלים מאדם זמן זהה. אם רק יפענח את המנגנון, היה משוכנע, יוכל למנוע מהלילות איתה להיות כל כך קצרים.

האמת שזה עובד גם בחלומות. אתה מגשים אחד אחריו רדפת כל ימיך, ואז מוצא שהוא מתפרק בידיים למאה חלומות קטנים יותר, או גרוע מכך, תופח פתאום לשלושה-ארבעה גדולים בהרבה.

לפעמים אדם מגשים פנטזיה, רק כדי להיפטר ממנה, ואז מגלה שבתוכה הסתתרו עשר נוספות. ואז מה עליו לעשות?

אדם מוכרח להיות טיפה מצרך נדיר כדי שישתוקקו אליו עד כאב. כלומר, בהנחה שמלכתחילה יש מי שרוצה בו בכלל.

לא רוצה שיסמנו עליי וי, רק שירצו בכך עד מאוד.

האמת שלפעמים פשוט נמאס מהמחשבות של עצמך, ואז אין ברירה אלא לשוחח עם אנשים אחרים. זו הדרך הפשוטה ביותר למצוא מעט מחשבות אחרות, ואולי אפילו להיפטר מכמה מהישנות שכבר מזמן ביקשת לזרוק.

זה לא כל כך מסובך. לפעמים אני צריך לצאת מתוך עצמי לזמן מה, רק כדי להתאוורר מהמחשבות שאני רגיל לחשוב. ולפעמים מה שעוזר לי לצאת ממני זה להיכנס לתוכך.

בטעות נזכרתי היום שמשמעות היא דבר שאנו מייצרים לעצמנו ובעצם אין טעם בכלום, ומאז אני מנסה להסיח את דעתי עד שאשכח.

באמת שהדרך היחידה להשאיר אותי מסופק לאורך זמן היא להניח לי לקרוא ספרים. אחרת אני מפנה את מבטי אל העולם.

מילא להתמכר לריגושים, את אלה קל להנדס במידת הצורך. אבל את ההתמכרות למבט החושק שאנשים נותנים בך בתחילתה של היכרות? אותה נתקשה להכחיד מבלי למצוא תחליף ראוי מן השיגרה.

אנשים שאומרים לך להיות פחות כבד בדרך כלל מתכוונים לומר: אתה מכביד עליי. ורק לעתים נדירות מבחינים שגם המילים הללו מתווספות עתה למשקל שבתוכך.

לפעמים אני מוכרח שיבחינו בי כדי שאוכל להזדקף. לפעמים אני רק צריך שיפסיקו ללחוץ עליי במבטים מצפים.

באופן אישי, אני חושב שאני אדם מרגש למדי. אבל בעיקר ממרחק, ולתקופות קצרות. זו הסיבה שפעם הייתי מכור להתחלות, רק עבור התחושה העזה שמישהו נרגש מעצם קיומי. הבעיה היא שגם תמיד פחדתי מסופים. אלא אם הייתי מסוגל להטמיע בתוכם שמץ התרגשות.

יש אנשים הזקוקים לריגושים, ויש אחרים, שרק צריכים שמישהו יתרגש מהם. ובאופן משונה, שני הסוגים הללו לא מסתדרים היטב כפי שהיה ניתן לצפות. אולי מפני שהסוג הראשון לא מסוגל להתרגש מאותו האדם לאורך זמן.

קורה שאדם מתרגל לתחושת אשמה, עד שהוא בבת אחת מוכרח להתנער לחלוטין מאחריות על אנשים אחרים. ולפעמים ההתרגלות כל כך קשה, שבמקום להתנער הוא פשוט מקבל את עובדת היותו אשם, ומיד מתחיל לעשות דברים שיצדיקו את האופן שבו הוא מרגיש.