Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express)

עדכון משמח ברמה האישית - בשנים האחרונות כתבתי המון - כאן ובכל פלטפורמה אחרת - על כך שאנחנו מאבדים את השמאל הפרוגרסיבי. אני מאמין שזה תהליך מסוכן, אבל לא רק שהוא בר-תיקון (עדיין) אלא גם שהכרחי לתקן אותו, בין היתר לאור התהליכים המדאיגים שאנחנו רואים בתנועת MAGA. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיסמך על מפלגה אחת ומחנה אחד בלבד. זו הסיבה שהקמתי את @lib_ra_el , שפועלת להציל את יחסי ישראל ואמריקה הליברלית - ואנחנו צריכים אתכם כדי שזה יצליח. אחרי ארבע שנים של פעילות *ללא גיוס תרומות*, ואחרי שהכשרנו מעל אלף דוברים ודיפלומטים בארה"ב ובישראל; הבאנו סיפור ציוני-ליברלי לעשרות אלפי אמריקאים שאחרת לא היו נתקלים בו; ובנינו קשרים עם 28 משרדים בקונגרס, רובם לא בדיוק נמצאים תחת ההגדרה של "פרו-ישראלים" וחלקם ממש ההפך, הגענו לנקודה שצריך לעשות את הקפיצה הבאה, ופה אתם נכנסים לתמונה. אנחנו מתחילים לגייס כסף. הביקוש לעשייה של LIBRAEL - לתוכן, להכשרות ולדיפלומטיה ציבורית - לא מפסיק לעלות, ואנחנו צריכים לעשות יותר. אנחנו לא מקבלים שקל מממשלות או מעמותות, ונסמכים רק על תורמים יחידים - אנשים כמוני כמוכם - שמודאגים מהעתיד של ישראל. הכסף הזה הולך ישירות לעמותה, והוא מכסה אך ורק פעילות: תרומה של 10 דולר יכולה להבטיח שסרטון טיקטוק עם תוכן ציוני-ליברלי מגיע למעל אלף אמריקאים ליברליים, שלא היו נחשפים אליו אחרת. תרומה של 50 דולר מכסה את עלות ההכשרה של דובר אחד (בארגון הסברה או בקהילה יהודית) ונותנת לו כלים "to speak progressive" בקהילה שלו. אנחנו לא מכניסים את הראש הבריא שלנו למיטה החולה של פוליטיקה פנים-אמריקאית. אנחנו מחברים בין ישראל לבין מחנה שהולך ומתרחק ממנה - אבל אנחנו צריכים את עזרתכם כדי שזה יצליח. Thank you, and God Bless America. librael.org/donation-page

כמובן שגם בבדיחות צ׳אק נוריס סטיבן קינג הוא ה-GOAT.

@guy_carmell @MakorRishon אני באמת חושב שאתה מפריז ברמת המחויבות הרגשית של הציבור הדמוקרטי כולו (להוציא קבוצות די קטנות בתוכו) למטרה הפלסטינית.

@WashingtonExp @MakorRishon זה המון דיבורים ושקרים אבל ברגע האמת אתה תגלה שזה משחק כדורגל והם פשוט אוהדים של הקבוצה הירוקה

תור הזהב עם ארה"ב וטראמפ יכול להיגמר. ישראל חייבת להתכונן (פורסם במקור ב @MakorRishon ) ה-20 בינואר, שנת 2029. מושל קליפורניה גווין ניוסם מושבע לנשיא ה-48 של ארה"ב, יחד עם סגניתו, מושלת מישיגן גרטשן וויטמר. לצד שורה של תוכניות ענק בזירה הכלכלית והחברתית, רובן תחת הסיסמה "מתקנים את הנזקים של ממשל טראמפ", הנשיא הטרי מתחייב לבחינה מחדש של מערכת הבריתות של אמריקה: מי השותפות הערכיות שלנו, מדינות שמחויבות לזכויות אדם ולדמוקרטיה ולפתרון סכסוכים בדרכי שלום, ומי לא. בישראל מתחילים לחפש בנרות שותפים בתוך הממשל - שר החוץ רפאל וורנוק, שבתור סנאטור הצביע פעם אחר פעם נגד סיוע צבאי לישראל, לא מחזיר טלפונים. שרת האוצר אליזבת וורן, אחד הסמנים השמאליים של המפלגה הדמוקרטית, מתחייבת שתתנגד להעברת "אפילו דולר אחד לתחזוק האפרטהייד ביהודה ושומרון". השגרירה באו"ם אלכסנדריה אוקסיו-קורטז מודיעה שאם יהיה סבב לחימה בין ישראל לעזה, היא תסרב להטיל וטו על הצעת החלטה שתכפה הפסקת אש. כמו טובע הנאחז בקש הממשלה בונה הרים של ציפיות סביב שר ההגנה ג'וש שפירו - בכל זאת יהודי דתי, ציוני נלהב, מתנדב בצה"ל לשעבר - אבל גם הוא מבהיר שהנוכחות הצבאית במזרח התיכון הסתיימה, שהאיום האיראני הוסר ושישראל, שחתמה הסכם סיוע עם ממשל טראמפ, לגמרי מסוגלת להתמודד בעצמה עם האתגרים שלה. התסריט הזה אומנם בדיוני כרגע, אבל הוא יכול להתממש ולציבור הישראלי ולממשלה שתנהיג אותו יש שתי דרכי התמודדות. דרך אחת היא להיכנס לפאניקה: איך זה יכול להיות? איך הקיצונים השתלטו על המפלגה הדמוקרטית? מה קרה למפלגה של טרומן, קנדי, קלינטון וביידן? מיד יחלו לרוץ ההאשמות - "קטאר הרעילה להם את המוח", "המוסלמים השתלטו על אמריקה כמו שהשתלטו על אירופה", "ביבי ירק על הדמוקרטים ועכשיו הם מגישים את החשבון", "תרבות ה-woke גורמת להם לשנוא כל דבר לאומי ומסורתי, ישראל היא סתם קורבן בדרך שלהם" וכמובן "אם היינו מסיימים את הכיבוש כל זה לא היה קורה". קול שבר על הפרידה מ-"הידיד הגדול טראמפ" יישמע בחוצות ירושלים, וסיסמאות בנוסח "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" ימלאו את השיח באולפני החדשות. כמו קיפוד ישראל תתכנס לתוך עצמה, עטופה בתחושה של צדקת דרך וטהרנות אידיאולוגית, נאחזת בתקווה ש-"בעוד ארבע שנים אתם תראו, מרקו רוביו ינצח". הדרך השנייה היא להשלים עם המציאות, קשה ומאתגרת ככל שתהיה. ישראל תידרש להבין, ומוטב מוקדם מאשר מאוחר, שהמפלגה הדמוקרטית השתנתה - המיאוס הגובר ממלחמות, יוקר המחיה המאמיר ודיונים על צדק היסטורי וחברתי הזיזו אותם שמאלה, כולל ביחס לישראל. הסבלנות שלהם כלפי חלקים רחבים במדיניות הישראלית, החל מהסלמה פוטנציאלית ברחבי מזרח התיכון (והצורך הישראלי בגיבוי אמריקאי) ועד המשך הנוכחות ביו"ש, הולכת ופוחתת. על פי הדרך הזו, ישראל תידרש לנהל דיאלוגים מורכבים, לעתים לא נעימים, במטרה בכל זאת לשמור על השותפות עם אמריקה. זה אומר לשמוע ביקורת מבלי להתפלץ, לחשוף את הטעויות שאנחנו עושים (ואנחנו עושים) כדי להראות נכונות להשתפר, וכן, זה גם אומר לקבל החלטות כואבות - על אילו רכיבי מדיניות אנחנו מוכנים לוותר, או לכל הפחות לשנות, ועל מה אנחנו חייבים להתעקש. כמו כל שחקן שח אסטרטגי, ישראל תצטרך להחליט אילו מרכיבי המדיניות שלה הם פיונים שניתן להקריב אותם - ואילו רכיבים הם המלך. פנטזיה היא לא תוכנית עבודה. האובססיה של יותר מדי ישראלים על מרקו רוביו או פיט הגסת', והאמונה שהם היורשים הטבעיים של טראמפ שייתנו לנו צ'ק פתוח לעשות כרצוננו, היא אולי תרחיש אפשרי אבל ממש לא ודאי. ובואו לא נתבלבל, גם במפלגה הרפובליקנית אין התלהבות גדולה ממלחמות ממושכות - אסור לנו לתת לסקרים המחמיאים לטראמפ לסמא אותנו - וסגן הנשיא ג'יי די ואנס, שנחשב לסמן הבדלני יותר בכוורת, ממעט להתבטא סביב המלחמה, ובצדק מבחינתו. אם היא תהפוך לכישלון פוליטי, בהינתן שמניין ההרוגים יעלה ויחד איתו מחיר הדלק בתחנות, הוא מקווה שיוכל להרחיק את עצמו ממנה. ישראל נהנתה מתור זהב בפוליטיקה האמריקאית, במסגרתו רוב עצום וחוצה מפלגות ומחנות סיפק לה תמיכה בלתי מתפשרת וללא תנאים. כל המגמות הדמוגרפיות והאידיאולוגיות מלמדות שבהיעדר "ברבור שחור" - זה נגמר. אנחנו יכולים לצעוק "אנטישמים!", להתלונן על קטאר, להתגעגע לקלינטון ולביידן (ובתרחיש שתיארתי, אוהו אנחנו נתגעגע לביידן) ולדמיין ש-"אם מרקו היה נבחר הכל היה נראה אחרת". אבל עם תלונות לא בונים מדינה: דרושה לישראל תורה מדינית דיפרנציאלית (תמי"ד), דוקטרינה דיפלומטית שיודעת להתאים עולם ערכים ואינטרסים לקהלי יעד. מול ממשל ניוסם תיאורטי כמו שתיארתי, ישראל לא תוכל להמשיך להיאחז ב-"סלע קיומנו" וגם לא ביתרונות האדירים שאנחנו מביאים במלחמה באיראן: היא תצטרך להביא נכסיות בעולמות אחרים, שרלוונטיים לציבור הבוחרים של ניוסם (ודומיו), כמו טכנולוגיה, בריאות, חינוך, אקלים וצמצום פערים. גם עולם הערכים המשותפים יצטרך להיות אחר: פחות תרבות יודו-נוצרית ויותר זכויות אזרח, פחות "ביטחון" ויותר "שלום", פחות "הבטחה אלוהית" ו-"זכות היסטורית" כהצדקה לקיומה של מדינת ישראל ויותר "המקום היחיד בו העם היהודי, מיעוט נרדף לאורך ההיסטוריה, יכול לחיות בשלום ובביטחון". אני מכיר את המפלגה הדמוקרטית החדשה. במסגרת העבודה שלי ב @lib_ra_el ביקרתי בלשכות של חלק מהאנשים שאת שמותיהם הזכרתי. אני פוגש את הבוחרים שלהם. אני מרצה בפני הסטודנטים שהולכים להתמחות אצלם, ושבעוד עשר שנים אולי יירשו אותם. בניגוד להפחדות שאנחנו שומעים, לא "שונאים אותנו" - לא במספרים שאנחנו חושבים עליהם לפחות. המיינסטרים הדמוקרטי היום, שניוסם ודומיו מייצגים אותו היטב בעיניי, לא עוין את ישראל באופן מובנה, לא רואה בעצם קיומה חטא היסטורי ואפילו מבין את צרכי הביטחון האמיתיים שלה - אבל נמאס לו מלתמוך, פוליטית, כלכלית וצבאית, במדיניות שלשיטתו סותרת לחלוטין את העולם הערכי שלו. אנחנו יכולים להתעלם מזה ואנחנו יכולים ללמוד לעבוד עם זה.

@DorShinar מקווה בשבילו שיצליח

@WashingtonExp אם ככה נשמע שאם הצד המתון יתאחד סביבו יש לו סיכוי לרוץ ב-2028 (לא מדבר על לזכות)

קריאה לסופ"ש: הנשיא ה-48? ג'וש שפירו פותח הכל השבוע הקשבתי (פעמיים) למושל פנסילבניה ג'וש שפירו מתראיין במשך שעה אצל Pod Save America (באופן ספציפי, אצל ג'ון לאביט היהודי ועוד נגיע לזה), הפודקאסט של בוגרי ממשל אובמה שהפך לאבן שואבת לפוליטיקאים דמוקרטים ולהזדמנות שלהם לתת את משנתם. בשעה של שיחה שפירו ולאביט צוללים לעומק של מספר סוגיות מפתח בפוליטיקה האמריקאית, ובפוסט הזה אזקק את התובנות העיקריות. אני כן אתחיל בגילוי נאות: שפירו מאוד הרשים אותי. לא רק בגלל העמדות הפרו-ישראליות שלו אלא גם ואולי בעיקר בזכות הגישה העניינית ומוכוונת-תוצאות שלו, לצד הרבה מאוד קסם אישי (גם על זה הם מדברים אבל זה כבר קצת "צהוב", אז לא אכנס לזה). אני אשתדל להישאר אובייקטיבי אבל חשוב לי לשים את ההטיה הזו כבר בהתחלה. 1. אנטישמיות ויהדות הנושא הפותח של השיחה, כשברקע שורה של תקריות אנטישמיות ברחבי ארה"ב כולל ניסיון פיגוע בבית כנסת במישיגן. שפירו, שהיה התובע הכללי של פנסילבניה בזמן הטבח בבית הכנסת עץ החיים ושניסו להצית את ביתו במהלך ליל הסדר לפני שנתיים, מן הסתם יוצא כנגד האנטישמיות הגלויה ומתאר אותה כמחלה שמכה באמריקה, אבל ממהר להגיד ש-"יש פה בעצם שני דיונים". דיון אחד, לדבריו, הוא הדיון על אנטישמיות, "דיון שלא צריך להתקיים בכלל" - מנהיגים מכל הקשת הפוליטית צריכים לגנות אותה ולהילחם בה. הדיון השני הוא בכל הקשור למזרח התיכון, לישראל, לעזה ולעמדות שאנשים מביעים כלפיהן, "ופה יש המון ניואנסים" - הוא אומר שחשוב שנהיה מסוגלים לדבר ולהתווכח עם דעות שונות בנושא, מבלי להאשים אנשים באופן אוטומטי באנטישמיות. לדעתי, יש פה מסר כפול: מחד, שפירו רומז גם לכיוון ההפוך - שמותר וצריך להתווכח על עמדות ביחס למזרח התיכון מבלי לקפוץ להאשמות על "עליונות יהודית", "כהניזם" (כפי שהאשימו אותי לאחרונה במהלך וויכוח די סטנדרטי ברשת המתחרה) או "רצח עם". שפירו היה קורבן של מסע הכפשה מכוער מאוד במהלך קיץ 2024 כשהיה מועמד מוביל לסגן הנשיאה תחת האריס, כאשר התארגנות פרו-פלסטינית התנגדה לבחירה בו בשל תמיכתו בישראל ("ג'נוסייד ג'וש", הם קראו לו) למרות שהעמדה שהביע לא הייתה שונה מהותית מזו של כל מועמד אחר. המסר השני ששפירו מבטא, והוא חשוב לא פחות בעיניי, הוא רגע להחזיר למושג האנטישמיות את היראה שאבדה ממנו: בהרבה מאוד מרחבים בחברה האמריקאית, בימין ובשמאל גם יחד, קיימת תפיסה לפיה "אי אפשר להגיד כלום על ישראל כי ישר יגידו שאתה אנטישמי". לא נעים להגיד אבל זו לא טענה תלושה מהמציאות: יש יותר מארגון יהודי משמעותי אחד שיש לו אצבע קלה על הדק האנטישמיות ונוטה לפזר את ההאשמה הזו בקלות רבה מדי, ושפירו רוצה להבהיר שהוא לא חלק מהשיח הזה. זה עשוי להיראות כהתנחמדות או התקפלות, אבל לדעתי יש פה בעיקר קריאה נכונה של המפה הפוליטית והתייחסות למוקש שמחכה לשפירו בבואו להתמודד ב-2028 על הנשיאות. 2. מנהיגות כמתן שירות בהמשך השיחה לאביט (שגם הוא נשבה קצת בקסם של שפירו) אומר "יש בך משהו מאוד מאוזן, מאוד לא מתלהם, באופן שבו אתה מדבר". שפירו מסביר שהוא יודע שבסביבת התקשורת של היום אולי יותר משתלם פוליטית להיות קיצוני או מתלהם, אבל "זה לא מי שאני ויותר חשוב מכך, זה לא מי שהבוחרים שלי רוצים שאהיה. הם רוצים שאני אפתור להם בעיות. הם רוצים שאני get shit done for them." אז אני כמובן התלהבתי כי שנים אני טוען ששירות ציבורי זה to get shit done (מאז ששמעתי את זה בתוכנית מנהיגות בסן דייגו), אבל מעבר להיבט האישי שפירו מציג פה תפיסה מאוד מוכוונת תוצאות. אני קורא הרבה, כולל פה בתגובות, ישראלים שמרגישים שהמפלגה הדמוקרטית "הלכה לקצוות" ו-"אין סיכוי שהם יבחרו מנהיג נורמלי", ולדעתי שפירו (הוא אגב לא היחיד, מציע לחפש את הפוסט שכתבתי על מושל קנטקי אנדי באשיר בזמנו) הוא הוכחה לזה שיש עוד מנהיגים, ועל כן גם שיש עוד בוחרים, שפחות עוסקים ב-virtue signaling ויותר מתעניינים, כאמור, ב-getting shit done - ושהסתכלות רק על הרשתות החברתיות עשויה לעוות את הקריאה שלנו של המפה. אז איך מצליחים to get shit done? "אם אתה רק צועק ומקלל אתה תקבל יותר לייקים אבל לא תשיג כלום". במקום זה, שפירו מדבר על דיאלוג עם "הצד השני", מציאת קרקע משותפת וגיבוש תוכנית שאפשר להסכים עליה - גישה הרבה פחות טהרנית ממה שמיוחס לעתים לדמוקרטים. הוא ולאביט מרחיבים אותה בהקשר אחד ההישגים המשמעותיים של שפירו במהלך כהונתו: שיקום גשר I95, בנקודה שמחברת את פילדלפיה וניו ג'רזי, בתוך 12 ימים מאז שקרס ביוני 2023. שפירו מתאר איך הצליח לשקם את הגשר בפרק זמן קצר כל כך על ידי שילוב של הכרזה על מצב חירום (מה שיאפשר עבודה 24 שעות ברצף, תוך עקיפת רגולציה), רתימת כוחות נוספים (מהממשל הפדרלי דרך המגזר הפרטי ועד איגודי עובדים), הקלה ברגולציה ("אני לא מהנדס, לא ביקשתי מהם שיתקשרו לקבל אישור על כל החלטה הנדסית שהם עושים") ומציאת פתרון זמני להקלה על העומס. למה אני מתעכב על הבנייה של הגשר הזה? כי זו דוגמה מעולה בעיניי לעשייה מוכוונת תוצאות. מצד אחד, כולם אוהבים תוצאות מהירות ושונאים כשרגולציה (למשל לקיחה בחשבון של כל השיקולים הסביבתיים של פרויקט הנדסי שכזה, או זכויות עובדים שיגרמו לפרויקט להתארך) נכנסת כמקל בגלגלים - ובשנה האחרונה סוג כזה של השגת תוצאות מדובר הרבה במפלגה הדמוקרטית בעקבות הספר Abundance של דרק תומפסון ועזרא קליין. מצד שני, רגולציה קיימת מסיבה מסוימת ודריסה שלה עשויה להוביל להשלכות רוחב לא מתוכננות, כך שלא מפתיע ששפירו, שנתפס סמן ליברטריאני יחסית במפלגה, סופג ביקורת משמאל. 3. עונש המוות הדיון על עונש מוות בפנסילבניה לא מעניין כל כך, אבל אני כן חושב ששווה להתעכב עליו כי האבולוציה של שפירו בנושא מלמדת משהו *עליו*. שפירו מספר שהוא באמת ובתמים האמין שעונש מוות הוא פרקטיקה ראויה (כשהיא שמורה למקרי הרצח החמורים במיוחד) ובהתאם גם רץ בבחירות לתובע הכללי על ההבטחה לעמוד מאחוריה. בפועל, הוא מספר, כשנבחר להיות התובע הכללי של פנסילבניה "הגיעו אל שולחני מקרי רצח, כולם חמורים, ופעם אחר פעם מצאתי את עצמי דורש מאסר עולם ולא עונש מוות, כולל במקרה של הטבח בעץ החיים". בהמשך הוא מספר שבשלב מסוים בנו בן ה-11 דיבר איתו על הנושא, ושפירו מצא את עצמו מדקלם את הסיסמאות שהיה אומר בקמפיין אבל מבלי להסתכל לו בעיניים: "ואם אתה לא מסוגל להסתכל לילד שלך בעיניים כשאתה אומר משהו, זה אמור להגיד לך משהו". למה זה מעניין? שפירו חושף פה לא רק נכונות להתגמש ולהשתנות (אגב, תוך נטילת סיכון פוליטי - הוא אומר שרוב הבוחרים בפנסילבניה תומכים בעונש מוות) אלא גם גישה מאוד פרגמטית למדיניות. זה שהוא האמין בנכונות של פרקטיקת עונש המוות זה בסדר, אבל החיכוך היום-יומי עם הצורך ליישם אותה לימד אותו שאולי הוא במקום הלא נכון. זו תפיסה מאוד צנועה שמזהה את ההבדל בין הרובד האידיאליסטי לבין המציאות ויודעת לעבוד בתוכה, והיא בדרך כלל מעידה על אנשים שלא נותנים לדוגמטיות להפריע להם להביא תוצאות (בהמשך לשיחה הקודמת). 4. איראן לשפירו יש רק דברים רעים להגיד על המלחמה - הממשל שינה שוב ושוב את יעדי המלחמה, הוא מציב חיילים אמריקאים בסכנה למרות שלא הייתה סכנה מיידית, שר המלחמה הגסת' לא מכבד את הקורבן של האמריקאים ("מדבר כמו ילד בן שמונה שמשחק בחיילים") וכן הלאה. זה לא מפתיע לאור חוסר הפופולריות של המלחמה בקרב הציבור הדמוקרטי, למרות ההסתייגות הקצרה של שפירו מאופיו של המשטר - "אנשים אומרים לי 'מה זה משנה מה הסיבה למלחמה, הם אנשים רעים'. ברור שהם אנשים רעים, אבל אם אתה לא יודע למה אתה יוצא למלחמה אתה לא תדע איך לצאת ממנה." שפירו חצי צודק פה בעיניי: לממשל לקח זמן להתגבש על ההצדקה למלחמה (השמדת יכולות טילאות, חיל ים ותוכנית הגרעין) והוא העביר מסרים סותרים בהתחלה, אבל מהרגע שהתכנס סביב ההצדקה הזו הוא גם מסמן תנאים די ברורים ליציאה. אבל הנקודה שהוא מעלה, על חוסר בניית הלגיטימציה למלחמה ("טראמפ צריך להיות בבית הלבן, לא במועדון השחייה שלו בפלורידה, להסתכל לעם האמריקאי בעיניים"), תתפוס יותר ויותר אחיזה ככל שהביקורת על המלחמה - ולא פחות חשוב מכך, על מחיריה - תתרחב (וראו בהקשר הזה הכתבה של ה-CNN, בתגובה הראשונה, ובה שורת רפובליקנים בקונגרס מביעים הסתייגות מהמשך תקצוב המלחמה). 5. ישראל בקצרה, שפירו מייצג בצורה מאוד ברורה ומאוד לא מתנצלת עמדת שמאל ציוני, על שני רכיביה - ובהתאם הוא בו זמנית מועמד מאוד פרו-ישראלי, בוודאי בהשוואה לאחרים במפלגתו (או לחילופין לשוליים הבדלניים של הרפובליקנים), ובה בעת יהיה מאתגר מאוד לממשלה. שמאל, כי הוא בשמאל: הוא מדבר באריכות על המחויבות שלו לשלום ועל כך שלשיטתו פתרון שתי המדינות (כאשר הן שוחרות שלום ומקבלות זו את זכות קיומה של זו, שזו הסתייגות חשובה שמראה איך הוא מסתכל על הבעיה הזו כבעיה שחייב להיות לה פתרון במציאות ולא רק אידיאל, בהמשך לסעיף 3) הוא האמצעי הנכון להבטיח שלום במזרח התיכון. כמו כן הוא מבקר באריכות את ממשלת נתניהו ובפרט את היד החופשית שהיא נותנת, לדבריו, לפשיעה לאומנית ביו"ש. ציוני, כי הוא ציוני: כשלאביט שואל אותו על האמירות של ניוסם בנוגע לאפרטהייד, שפירו מבהיר שהתייחסות למזרח התיכון חייבת להיות "מדויקת" ו-"מעוגנת במציאות", שזו דרכו המנומסת (הוא גם לא רוצה לבקר את ניוסם ישירות) להגיד שישראל אינה מדינת אפרטהייד מבלי להיהפך לסנגור של הממשלה הנוכחית. אבל שפירו פותח את הטיעון שלו באמירה רחבה הרבה יותר וחשובה הרבה יותר: אם ההישג הנדרש במזרח התיכון הוא שלום, "ואני מניח שגם אתה (לאביט) רוצה בזה", לנהל דיון על זכות קיומה של ישראל לא תורם לכך. יתרה מכך, שפירו מבהיר שיש משהו לא הוגן בעיסוק באופייה של ישראל: "יש 46 מדינות עם רוב מוסלמי, מהן 23 מדינות שאסלאם היא הדת הרשמית בהן - ויש מדינה אחת שיהדות היא הדת הרשמית בה, והיא היחידה שאנחנו מדברים עליה". כשלאביט שואל אותו על "האם זו אותה ישראל שגדלנו עליה", לשפירו יש תשובה די ברורה: אני לא מתערב במי הישראלים בוחרים ומה הם רוצים שיקרה, אני מתעסק במה אמריקה צריכה וזה אומר שאנחנו צריכים לשים גבול לישראל. בשורה התחתונה - אני לא יודע אם שפירו יהיה המועמד הדמוקרטי לנשיאות, או אפילו אם יהיה מועמד חזק או סתם עוד שם שמגרד את החד-ספרתי. מצד אחד, יש לו את כל החבילה: ניסיון ביצועי, ניסיון בניהול קמפיינים, מגיע מהמדינה המתנדנדת הכי גדולה וחשובה (ופופולרי בה), מצד אחד מתון וענייני ומצד שני סוחף וכריזמטי (לא סתם זכה לכינוי "אובמה היהודי"). וכן, לאור החוויה של הדמוקרטים בשלוש מערכות הבחירות האחרונות - העובדה שהוא גבר לבן ומסורתי (וראו מיד) עם ארבעה ילדים ולא אישה חילונית כנראה עשויה לעזור לו בקרב מצביעי פריימריז שיחשבו ש-"הימין לא בשל לנשיאה" או שירצו לראות בפרונט "ערכי משפחה". מצד שני, יש לו כמה וכמה מטרות על הגב: "אובמה היהודי" זה לא בהכרח מחמאה כשבמחנה הפרוגרסיבי יש יותר ויותר כעס על אובמה, שנתפס כ-sellout שהיה בעיקר טוב בלדבר ופחות בלעשות (כי הוא היה מתון ולא פרוגרסיבי, הלם). הנטייה המרכזית שלו מבחינה כלכלית, כולל הנכונות לדרוס רגולציה וזכויות עובדים בפרשת הגשר, תקשה עליו לצבור קולות בשמאל הפרוגרסיבי. תוסיפו לזה את ההקשר הישראלי (מעבר לרמת הצהרות התמיכה, שפירו התנדב כמה חודשים בצה"ל והיה עובד מקומי בשגרירות ישראל בוושינגטון) והיהודי (מצד אחד, "אמריקה לא מוכנה לנשיא יהודי"; מצד שני, אנטישמיות ברמה כזו או אחרת) וברור לחלוטין למה רוב ההערכות הן שהוא מועמד הרבה פחות חזק ממה שהוא אמור להיות. אז אם נסכם, אני חושב - ושוב מעבר להעדפה האישית שלי - ששפירו הוא אחד המועמדים המעניינים ביותר לקראת 2028, כי הוא "חזק" מאוד על הנייר אבל בו זמנית עם הרבה אתגרים. העובדה שהוא לא נחשב פייבוריט בין היתר בשל העמדות הפרו-ישראליות שלו (וגם הוא, כזכור, מבקר מאוד את הממשלה וחלקים במדיניות שלה) צריכה להמשיך לחדד לכולנו את ההשתנות של המפלגה הדמוקרטית ושייתכן ושנצטרך לעבוד עם נשיא מאוד שונה מביידן (ובטח מטראמפ).

@OSheinkin @kobbybarda מה הוא אמר שהיה אנטי-ישראלי בעינייך? אני הקשבתי לראיון שלו ב-PSA ושמעתי עמדות ציוניות (אמנם שמאל ציוני אבל ציוניות) מאוד.

@kobbybarda @WashingtonExp התייחסות לשפירו כאמצע הוא אופטימי. אני אכן מקווה שהוא יהיה כזה (בעיקר כי לי בחרו בו למועמד לסגן נשיא). שמעתי השבוע ראיון שלו, ולא נשמע שהוא מעז להגיד משהו שלא במסגרת הקונצנזוס של המפלגה שלו שכרגע בקצה האנטי-ישראלי.

בחיי, זה בפער הסקר הכי מעודד שראיתי בשנים האחרונות (!!!) במפלגה הדמוקרטית. הוא מסדר בסדר יורד את המועמדי אמצע (להלן השפויים) ברמת סולם מדויקת. מה דעתך @WashingtonExp ? אני לא רוצה לקחת לך את התפקיד, אז מה אתה אומר, לכתוב לציבור מי זה בשאיר? גס, אני מהמר ש 98% מהישראלים לא שמעו את השם

@JurukovskiA @kobbybarda בסיס קדמי של CAIR זה חתיכת הפרזה, על מה היא מבוססת?

@kobbybarda @WashingtonExp אבא של סטיב בישיר הוא בפטיסט, שזה בד"כ נתון מעודד. מצד שני גם לטאקר קרלסון וגם לאנג'לינה ג'ולי היו/ישנם אבות תומכי ישראל. בסוף מדובר בעוד חתול בשק/עלה תאנה והמפלגה הדמוקרטית עדיין משמשת כבסיס קדמי של CAIR הזרוע הפוליטית של האחים המוסלמים.

@nickyboyboy33 לא חושב שזה מתואם. בימים הראשונים באמת היו הסברים סותרים לגבי מטרות המלחמה

@WashingtonExp וכמו כן, להגיד שארה"ב משנה כל הזמן את מטרות המלחמה זו הנחה. מה שכן, את שתי הנקודות האלה ראיתי מלא מעט מתנגדים של טראמפ וזה מרגיש מתואם. אבל זה לא משנה, כי הדמוקרטים לעולם לא יתנו ליהודי להוביל אותם בבחירות כלליות, היהודי צריך להגיד תודה שנתנו לו להיות חבר במועדון הגולף שלהם.

@nickyboyboy33 אתה לא צריך לשכנע אותי...

@WashingtonExp הביקורת שלו לגבי המלחמה לא מחזיקה מים. למה צריך לחכות שאירן תהווה איום מיידי? ארגצ'י אמר לוויטקוף שאירן יכולה לבנות 11 פצצות עכשיו. אחרי שיעשו את זה, אם יתגלה שהם מתכוונים להשתמש בהן, איך בדיוק יהיה אפשר לטפל באיום הזה בלי לשלם מחירים הרבה יותר כבדים משאנחנו משלמים עכשיו?

@y1shaul יש הרבה ביקורת עניינית - לחשוב שישראל הפעילה יותר כוח ממה שהייתה צריכה בעזה, למשל. או שהממשלה מעלימה עין מפשיעה לאומנית ביו"ש. או שבנייה בהתנחלויות (גושים/מחוץ לגושים) פוגעת בסיכוי לשלום. אפשר לא להסכים איתה, אבל היא לא בהכרח אנטישמית.

@WashingtonExp האנטי ציונות היא אבולוציה של האנטישמיות. משום שהיא מבקשת לשלול מהיהודי את זכותו לעמוד חזק ועצמאי במדינה משל עצמו. כשם שהאנטישמיות הקלאסית שללה מהיהודי זכויות. יש מעט מעט מאוד בקורת עניינית.

@DorShinar אין סקר קונקרטי. יש לך את Beyond Red and Blue שמראה שבערך 45% מהאמריקאים דמוקרטים וש-16% מהאמריקאים פרוגרסיבים, אבל זה סקר מלפני 5 שנים. אם אתה מסתכל על השדולה, בערך 40% מהסיעה הדמוקרטית הם פרוגרסיבים. אם מסתכלים על מי הצביע לסנדרס או וורן ב-2020, גם בערך 35%.

@WashingtonExp יש סקרים אמינים לגבי ההתפלגות של המצביעים? זה הבדל מאוד משמעותי אם הפרוגרסיבים זה 60% או 20% מהדמוקרטים

@Tzvibrown9021 ברור בדיוק העלתי טיקטוק על הצד הרפובליקני, אמרתי שכל ההתעסקות בסקרים עכשיו היא מיותרת

@WashingtonExp כן, אבל כרגע זה סתם דיבורים וטחינת מים. בתקופה המקבילה ב2022, טראמפ נתפש כקוריוז בגלל אירועי ה-6 בינואר ודסנטיס היה הכוכב העולה של המפלגה והאיש ממנו חשש טראמפ ואותו העליב בפומבי. אף אחד לא חלם שהקרב (סוג של) יהיה בין טראמפ להיילי ואף אחד לא שמעו על ויווק רמאסוואמי

מה כואב לאנשים להעביר ביקורת או להתווכח בלי לרדת לרמות כאלה?

@guy_carmell @MakorRishon כשאני מקשיב ל-PSA משקרים לי? כשאני קורא את NYT ופוליטיקו ו-VOX משקרים לי? כשאני מדבר עם סטודנטים בקמפוסים משקרים לי?

@WashingtonExp @MakorRishon זה בגלל שאתה דוגם צבוע בצבעי כחול לבן ולכן לא מקבל תמונה אמיתית. האלקטורט הבור לא באמת מתעניינים בפרטים הקטנים של הלחימה, הם פשוט תומכים בצד מסוים. נבחרי ציבור יקשקשו לך עד מחר שזה בגלל כל מיני, הוא משקר, בשביל לרצות את האלקטורט הוא צריך להביא ניצחון פלסטיני וחשוב מכך הפסד ישראלי

@wmr_wny הוא התייחס לזה בראיון, אמר שלא לקח ללב. שבסוף "האם אתה במגע עם סוכן זר" או "האם אי פעם עבדת עבור מדינה אחרת" זו שאלה לגיטימית בראיון כזה. (גם את טים וולז שאלו, ומצחיק שהם חשבו על סין ובפועל סומליה הייתה תשובה קרובה יותר...)

@WashingtonExp ואגב, להערכתי הסיכוי שלו להיבחר נמוך.. לא מזמן הוא הוציא ספר שבו כתב שהצוות של קמלה, (בעת ששקלו לבחור בו כסגן) שאל שאלות על קשריו עם ישראל בצורה שהרגישה לו פוגענית ומבוססת על סטריאוטיפים – למשל, אם הוא “סוכן ישראלי” או “סוכן כפול”. אם זה הלך הרוח שם.. לא רואה סיכוי שיבחרו בו

@IdoJBerger שאלה טובה. נשמע שהוא נהנה לתת שירות לאזרחים אז יכול להיות שיעדיף להישאר מושל או לרוץ לסנאט. מצד שני הוא מדבר על זה שאחת החוויות המכוננות שלו הייתה כחלק מההכנות לבר מצווה שלו to lobby בסנאט - כולל אצל אחד, סנאטור צעיר מדלאוור בשם ג'ו ביידן - למען שחרור אסירי ציון, אז אולי שה"ח?

@WashingtonExp מרתק, רותם. תודה רבה! נשמע כמו ראיון ששווה האזנה. אתה חושב שאם לא ייבחר בפריימריז הוא ירצה תפקיד בכיר בממשל (אם וכאשר יהיה שם מישהו מהמפלגה הדמוקרטית?) או יעדיף להישאר בפנסילבניה?

@DorShinar במרכז-שמאל מאוד, בפרוגרסיבים רק הדעות החברתיות

@WashingtonExp עד כמה אתה חושב שהדעות שלו פופולריות בקרב הדמוקרטים? ננתק רגע את שפירו הבן אדם, אם היו קוראים לו סמית

@gil_yasur @kobbybarda נראה שכן, ידעו לאתגר את ביידן והאריס בזמנם

@kobbybarda @WashingtonExp האם לא יותר חשוב לעסוק בשאלה, איך וכמה המפלגה תדע לקיים פריימריז הוגנים ומכובדים ולתמוך במי שייבחר בלי להתבטל בפניו?

@AmirGrinstein @kobbybarda מסכים. לדעתי, וזה עוד צריך להיות מוכח, יהודי/גיי זו משקולת פחות כבדה מאישה או לא-לבן.

@kobbybarda @WashingtonExp לשניים מהמועמדים המתונים יש "משקולת" בקרב הציבור הרחב. שפירו יהודי. בוטג'אג' גיי. באשיר מעניין מאוד גם כי הוא מגיע ממדינה אדומה לגמרי.

@skzikit @ShukiFriedman ולכן מותר לחלום על שלום.

@WashingtonExp @ShukiFriedman אתה יודע שלעולם לא תהיה התשובה 0. הצדקה למלחמה תמיד תימצא.

דברו איתנו בתפוקות. לא בתשומות. מה יצא מכל התקיפות והפצצות האלו? מה השגנו?

@y1shaul אני לא חושב שזה בהכרח סותר - יש אנטישמיות וצריך לגנות אותה, יש אנטי-ציונות וצריך להתווכח איתה ולהביס אותה, ויש ביקורת (הגונה או לא) על ישראל וצריך להתמודד איתה.

@WashingtonExp הוא טועה בקשר לאנטישמיות וישראל. משום שהרבה מהקולות האנטי ציוניים הם מסווה נוח לאנטישמיות. לא ביטוי לבקורת מסודרת על ישראל. האנטישמיות אינה מסוגלת להכיל מדינה עצמאית לעם היהודי ומדינה חזקה. משום שבבסיסה היהודי צריך להיות מוחלש.

@Asaf1139 @kobbybarda זה עוד בונוס לבאשיר וניוסם, קצת לשפירו ולבוטג'ג', מכה ל-AOC

@WashingtonExp @kobbybarda ראיתי סקר לפני איזה חודש שעבור 45%~ ממצביעי פריימריז דמוקרטים נבחרות (electability) יותר חשוב מאידיאולוגיה. בקרב רפובליקאים זה רק 30%~.

@shaiyallin המוזיקה של מלך האריות תמיד תגרום לי לבכות.

כולם עפים על הנס צימר שכתב את המוסיקה לכל סרט שלישי שיצא ב-20 השנים האחרונות. אבל מי יכול לזמזם מלודיה אחת זכירה שכתב? המבינים יותר עפים על ג׳ון ויליאמס, שכתב את פס הקול של סופרמן, מלחמת הכוכבים, ואינדיאנה ג׳ונס - ובצדק רב. אני עף על בראד פידל, שכתב את הנעימה האלמותית של Terminator 2, ועוד כמה סרטים, ופרש מהתעשייה. עד היום, 35 שנים אחרי שהסרט יצא, כל פעם שאני שומע את 5 הפעימות הראשונות של הקטע אני מוצף רגש, והמלודיה מתנגנת לי בראש במשך שעות לאחר מכן.