יוני רוטנברג@Yoni_Roten
שלום מיכאיל בולגאקוב ידידי. ברצוני להחמיא לך על ספרך "האמן ומרגריטה", או "השטן במוסקבה" כפי שהוא מכונה על ידי אחרים. יצירת מופת של ממש. אבל אין אני כדאי לתת שבח לגאון כמוך. לכן רק אשתף אותך בדבר אחד שעורר את רוחי.
איזה דבר יפה עשית כשבחרת לשכן בבית חולי הרוח את בזדומני המשורר הנחשב, בחדר הסמוך לאמן המיוסר והכושל. גאונות של ממש. בלילה האמן מתגנב, דרך המרפסת, לחדרו של בזדומני, ומפגש הקצוות ביניהם הופך לצומת שמשנה את כיוון הנסיעה בחיי שניהם.
בזדומני מגיע מהמילייה התרבותי. הוא אמנם משורר מוכשר, אבל בחברה הרוסית דאז זהו רק כרטיס הכניסה לדבר האמיתי - חברות באגודת הסופרים. משם מתחילה בעצם הקריירה האמיתית: ישיבות ארכניות עד אין קץ על דרכו של האיגוד, אכילה ושתיה תכופות במסעדה היוקרתית של בית האיגוד, עיסוק אובססיבי בפוליטיקה פנימית ונוכחות באירועים וקבלות פנים של המילייה.
בזדומני אמנם בז לחבריו, כפי שכל אחד מחברי האגודה בז לכל האחרים, אך הוא לא מבחין בפגם שלו עצמו. הוא שכח את המחויבות הפנימית שלו ליצירה, את החיפוש הנצחי אך הקול המזוכך שצריך לצאת ממנו, את התבטלות הגוף כלפי הנפש. רק נסיבות מטורללות, כמו חתול שטני מהלך על שניים ומפגש עם מלאך המוות בדמות פרופסור, שלחו אותו לבית משוגעים ופתחו לו את הפתח לשוב אל עצמו.
ושם, שם הוא פוגש את האמן המיוסר. זה שכתב רומן מופתי על פונטוס פילאטיוס, אך זכה לדחיה בשאט נפש מצד המילייה. הוא שרף את הרומן הזה, ורק ישויות שמימיות כמו השטן בכבודו ובעצמו התעניינו באותיות שפרחו באוויר. אותו אמן אישפז את עצמו בבית המשוגעים. הוא נותר נאמן בכל עת לקול הדק המייסר שצריך להישמע נצחית בתחתית הקרביים של הסופר. הוא סבור שכתביו בטלים והוא עצמו בטל, מפני שאזנו דרוכה כל העת מתי תשמע את הקול הגדול אליו הוא מצפה. וכל אלה נראים לו עלובים ובזויים לעומת הקול ההוא.
שני האמנים האלה, משתי הקצוות, השתוו ונפגשו בבית המשוגעים רק בזכות תעלוליו הזדוניים של השטן. קרי, בזכות נסיבות בלתי רגילות. בנוהג שבעולם, כל אחד מהם היה מכלה את ימיו בשביל שהכתיב לו הגורל. והמפגש הזה, כמו מפגש של שני קטבים אלקטריים, יוצר הבזק משנה חיים.
בזדומני גמר בלבו להשליך את כל כתביו לפח האשפה, ולהפסיק לכתוב שירה. כאילו הודה לאותו אמן, מבלי לדעת שגם הוא עשה כן. מבית המשוגעים, שמתגלה כבית התבוניים, הוא מביט בשאט נפש אל בית אגודת הסופרים שנראה כעת כבית משוגעים, ולא יכול שלא לראות את הטומאה שנתערבה בכל כתביו. הם מסואבים. חייבים שבירה לצורך תיקון. אין להם טהרה במקווה. רק אחרי ההחלטה הקיצונית הזאת, השלווה חוזרת אליו. כעת אפשר ליצור.
האמן לעומתו, נזקק להתערבות הפוכה של השטן כדי לצאת ממסלול גורלו. לאמן טוב בבית המשוגעים, הוא שמח להתבדל מן העולם. ולפיכך, גם עליו לצאת מאזור הנוחות. על כן מגיע השטן, יחד עם אהובתו מרגריטה, ושולף אותו בעל כרחו לטיול מוטרף בשמי מוסקבה.
השטן גורר אותו אל העולמות העליונים. שם הוא מגלה שהיצירה שלו, שנמחתה מעל פני האדמה, עושה גלים כבירים בשמיים. היא נדחתה על ידי פקיד נהנתן מאגודת הסופרים, אך אומצה בחום בקרב הדמויות המיתולוגיות שמככבות בה. שם הוא כוכב עולה, אבל הוא כבר לא הוא. הוא הופך לדמות לא אנושית, כנראה לרוח של אדם שנפטר מן העולם.
אז למי צריך לכוון הסופר בכתיבתו, לבני האדם או לתכלית הרוחנית העליונה? שאלה. אפילו שאלה מעשית מטרידה מאוד. שאלה שהולכים איתה לכל אורך התקופה שניתנה לנו בארצות החיים.
