Sabitlenmiş Tweet

ימי מלחמה. אב ובנו נפגשים בתחנת רכבת. הבן, בדרכו חזרה לביתו, פצוע מהמלחמה. האב, גויס בכפייה לצבא עקב מצוקת כוח אדם. כשהבן חוזר לביתו, הוא מגלה שאימו ו- 4 אחיותיו נשחטו בידי המקומיים, וכל הרכוש נבזז.
הבן, הוא סבא שלי מצד אבא. סבא שמואל.
האב, הוא סבא רבא שלי, סבא גרשון.
המלחמה היא מלחמת העולם השניה, הצבא הוא הצבא האדום- והלקח הוא הזיכרון הקצר של עם הנצח.
אנחנו, יהודי ארץ ישראל רחוקים רק 3 או 4 דורות מפוגרומים אכזריים, שמחקו קהילות יהודיות שלמות. לא רק בידי הנאצים, אלא גם בידי "סתם" אנטישמים באוקראינה, פולניה, ליטא ורוסיה, שתבעו את ליטרת הדם שלהם מהיהודי הקרוב אליהם באווירה של אנטישמיות גלובלית.
ומה נשתנה מאז?
האנטישמיות הגלובלית עוד חיה ובועטת, ובכל רחבי העולם הערבי והמערבי דמם של היהודים מותר תחת אצטלה של "אנטי-ישראליות". בסידני אוסטרליה, עוד לפני שגופות הילדים מקיבוצי העוטף הושמו בקברן, פנאטים כבר זימרו "GAS THE JEWS". בארה"ב, הנשיא הנבחר של המעצמה החזקה בעולם, רק השבוע עצר לרגע את נאומו בעצרת פוליטית בהתייחסו לתומכי רצח יהודים המפגינים מחוץ לאולם ואמר- "יש להם נקודה".
האם זהו צירוף מקרים שעם שנשחט באלפיו בגרנדה המוסלמית במאה ה-11, גם גורש מבריטניה במאה ה-13, ולאחר מכן גם מספרד ופורטוגל במאה ה-15?
האם זהו צירוף מקרים שאותו עם שקהילותיו נשחטו ופוזרו במזרח אירופה במאה ה-19, ושנשרף בתאי הגזים במהלך השואה במאה ה-20, הוא גם אותו עם שסבל לפני פחות משנה מהטבח האכזרי ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ועדיין נשלל ממנו הגיבוי הבינלאומי המספק כדי להכריע את רוצחי ילדיו?
היהודי, גם שיתבולל וינהג כגוי, לא מתקבל אל משפחת העמים. תמיד ינהגו כלפיו בסטנדרט כפול ודעות קדומות. זה מה שהרצל הבין, ומה שדרייפוס למד בדרך הקשה- ומה שכה רבים מאיתנו אשר הוטלו לקבר אחים במאה ה- 20, שכחו.
אך אנו, כבר איננו נמצאים באותו מצב. עם כל הבעיות, וכל החולשות- עדיין יש לנו מדינה משלנו! היא החוצצת בינינו ובין אבדון מוחלט בעולם שיחסו ליהודים לא באמת השתנה ב- 80 השנים האחרונות. ובמובן הזה יש לנו מה ללמוד מאויבנו- בראש ובראשונה כי הפרוגרסיביות היא אשליה. פיקציה מטורללת שעוד תחלוף מהעולם. כי ההיסטוריה האנושית אינה קו לינארי הנע בעקביות מן הפיגור אל עבר הקידמה, אלא מטוטלת אכזרית אשר תנועותיה מניעות את אירועי ההיסטוריה הלוך וחזור.
במאי 2024 חגגנו את יום העצמאות ה- 76 של מדינתנו תחת תחושות חרדה, שכול ופילוג מתמשך כפי שטרם חווינו. 76 שנים הם כמובן זמן מכובד, אבל אויבנו האכזריים סבלניים הרבה יותר מכך.
במאי 1291, בקרב עכו, הצליחו המוסלמים לחסל את מה שנותר מהמדינה הצלבנית. ניצחון זה הושג לאחר 100 שנים של המתנה מאז הניצחון האסלאמי הקודם על הצלבנים- כיבוש ירושליים בקרב חטין על ידי המצביא המוסלמי המהולל סלאח א-דין.
בוודאי שעבור רוצחי ילדינו המזמרים בגאווה על שחיטתם של יהודי חייב'ר לפני כמעט 1,400 שנה, 100 שנים אינם תקופת זמן ארוכה, ו- 76 שנים הם אפילו מעט פחות מכך. לדידם של המוסלמים שונאי ישראל ההיסטוריה של דומיננטיות אסלאמית מעל היהודים, כמו גם כיבוש מוסלמי של ארץ ישראל, נידונה לחזור על עצמה, והקיום של המדינה היהודית הוא סטיית תקן שעוד תטופל.
על כך עלינו היהודים להשיב בנחישות וזיכרון ארוך! אין אנו הצלבנים, וגם לא שחוטי אירופה או הלבנט. אנו צאיצהם של מתי המעט מהיהודים אשר בחרו לברוח דווקא לארץ ישראל החל מהמאה ה- 18, שארית הפליטה של אירופה המדממת, מאות האלפים שגורשו ללא רכושם מארצות ערב, הרבבות שחצו את מדבריות אתיופיה וסודאן והותירו אהובים רבים בדרכם לירושליים- בירת עמנו עוד מתקופה בה אויבנו הערבים היו עובדי אלילים ברברים.
עם הנצח האמיתי, עם תודעה נצחית ומבט מפוכח על ההיסטוריה, יודע שנוכחותו בארצו היא הקבוע של ההיסטוריה, ואילו הכיבוש וההתנחלות של המוסלמים באדמות ישראל הוא סטיית התקן. ראוי שמדיניותנו מול אויבנו השפלים תשקף אמת נצחית זו ביד חזקה ובזרוע נטויה.
סבא רבא גרשון לא נולד ברוסיה. המשפחה הגיעה במקור מפולניה, וכאשר פלשו הנאצים, סבא גרשון הצמיד סכין לגרונו של גוי עגלון, והכריח אותו לשאת את כל המשפחה לתוך רוסיה. מי שנותר מאחור נרצח. אך גם ברוסיה, מלבד סבי, סבא שמואל, כל בנות המשפחה נרצחו. ועדיין, היום בארץ ישראל עשרות נכדיו, ניניו וילדי ניניו של סבא גרשון חיים ומתפללים לטוב והמשכיות.
והלקח הוא שלפעמים אין אופציה טובה. בטח לא ליהודי, שאף כאשר סיים את נדודיו עדיין מוצא עצמו מושפל ונרדף. אך אם אכן עם הנצח אנו, ראוי שנלמד כיצד לקום בנחישות לחיים גם מטרגדיות מדממות, ואם צריך, אז להצמיד סכין אל צוואר הגויים למען עתיד ילדינו.
עברית


















