Netta

אני כותב את זה ויודע שחצי מהקוראים כבר מכינים את התגובה של ״לך לעזה״. אבל בואו ננשום עמוק ונוציא את הראש מהחול: הגיע הזמן למפלגות ערביות בממשלת ישראל. נקודה. בואו נדבר רגע על ״האויב מבפנים״. תסתכלו להם בעיניים. לאחמד מטייבה ולנער הגבעות ממאחז ״מעלה עזים״. עם יד על הלב, עם מי יש לי הישראלי החילוני, העובד, השפוי, יותר מכנה משותף? האזרח הערבי הממוצע קם בבוקר עם אותן דאגות בדיוק כמוני: שהמינוס בבנק יצטמצם, שהכביש לא יהיה פקוק, ושמשאית הזבל תגיע בזמן. אין לו פנטזיות משיחיות על בית מקדש שיורד באש מהשמיים, הוא לא מחפש להבעיר את המזרח התיכון בשביל גאולה, והוא בטח לא רוצה לכבוש מחדש את יפו. הוא גר שם. הוא רק רוצה לסיים את היום בלי להירצח בפשיעה שהמדינה החליטה להזניח בשיטתיות. בניגוד לממשלת ״ימין על מלא״ הנוכחית, לאזרח הערבי אין מניות ב-7 באוקטובר. הוא לא העביר מזוודות דולרים לחמאס, הוא לא זלזל בתצפיתניות, והוא לא היה חלק משום קונספציה שהתפוצצה לנו בפנים. באותה שבת שחורה, הוא ננעל בבית ופחד בדיוק כמוני. ההבדל היחיד? כשהוא מתקשר למשטרה, אף אחד לא עונה לו כבר שלוש שנים. הצביעות הישראלית בשיאה: אנחנו נמחא כפיים לראש הממשלה כשהוא טס ללחוץ יד לשייח׳ בדובאי או בריאד, נראה בזה ״הישג היסטורי״. אבל נקבל שבץ כשרופא ערבי ירצה להשפיע על תקציב הבריאות בכנסת. שלום עם ערבים רחוקים זה גאוני, שותפות עם ערבים שחיים איתנו זו ״בגידה״. אי אפשר לקרוא לעצמך ״ליברל נאור״ ולהתגזען על 20% מהאוכלוסייה. זה לא עובד ככה. באירופה היינו זועקים לאנטישמיות אם היו פוסלים מפלגה יהודית, אבל כאן? כאן זה נחשב ציונות. אז יגידו שאני ״אוהב ערבים״. נו, שיהיה. עדיף לאהוב ערבי שרוצה לחיות בשקט, מחכה לראות בקיץ מונדיאל ולפצח גרעינים, מאשר לאהוב יהודי שמתפלל למלחמת גוג ומגוג על הראש של הילדים שלנו. הם כאן, הם לא הולכים לשום מקום, והם השותפים הכי נורמליים שנשארו לנו בתוך הטירוף הזה. תתקדמו.

נגמר עידן ה"מתכנתים כותבים קוד". כעת מתחיל עידן "מתכנתים כותבים קוד אבל יצקנו למילה כותבים משמעות קצת אחרת"