פטרושקה retweetledi
פטרושקה
73K posts

פטרושקה
@_yali1
'וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע'
ישראל Katılım Ocak 2022
2.5K Takip Edilen945 Takipçiler
פטרושקה retweetledi

אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום!!!
מי שיכול מהם לעזוב, כבר עזב. בשלוש השנים האחרונות עזבו את ישראל כ 211,000 ישראלים.
יש נוספים שמתכננים עזיבה, והם יעזבו כשיוכלו.
בתפיסת עולמם ״הם הכלכלה, הם הביטחון, הם המדינה, הם האוויר שאנחנו נושמים, הם האדמה שאנחנו דורכים עליה, הם מקור חיינו״, וזו התודעה שעמדה בבסיס המהלכים של מחנה המרד. הם ינצלו את כוחם כדי למוטט את המדינה ולאלץ את הממשלה להתפטר ולהלך אימה על האזרחים לפני שיחשבו להצביע לה שוב.
הדבר ה״נורא״ ביותר שהם גילו בשנים האחרונות, זה את מיעוט ההשפעה שלהם על המשק, על החוסן הפנימי של המדינה, על יכולתה להצליח במלחמת התקומה (למרות האסון שהם תרמו לו ישירות) ועל הדמוגרפיה (בנתוני המקרו).
מה שכמובן מעלה את השאלה, האם מדובר במגזר בטלני שמתחפש ליצרני?
האם מדובר במגזר נטול כל השפעה ממשית על מערכת הביטחון? על הכלכלה?
אפילו מחירי השכירות במרכז שהיו אמורים לרדת בגלל עזיבה כל כך מסיבית המשיכו לעלות.
כלומר, איך יכול להיות שעזבו 211,000 אנשים ש״סוחבים את הפרזיטים על גבם״ והמשק ממשיך לצמוח בכל פרמטר, הצבא ממשיך לנצח והחברה הישראלית שומרת על חוסן לאומי חסר תקדים?
האיתנות, הצמיחה וההצלחות הצבאיות של מדינת ישראל תחת ״ממשלת הפרזיטים, המשתמטים, הפשיסטים, הכהניסטים״, הם מקור הייאוש הגדול שלהם. זה המקור המרכזי לזעם ולכעס שלהם שמוביל אותם להתבשל במיצי המרה של עצמם. זה מפריך את האתוס שלהם על עצמם, על מי שהם כקבוצת עלית שנושאת את מדינת ישראל על גבה ועל תפקידם הבלעדי בהובלת מדינת ישראל.
לכן האיום נשאר כעת בלשון עתיד והוא לא יותר מאשר הצהרה ריקה שנכשלה כבר במבחן המציאות.
השדרה המרכזית של העם היהודי, היא זו שנושאת את המדינה על גבה, היא חזקה, פרודוקטיבית, נחושה, מלאת אמונה, בעלת זהות יהודית עמוקה ותחושות של חזון וייעוד, מה שפעם, לפני שלושה דורות היה למחנה הזה.
חג שמח!
Alon Eviatar@AEviatar
יבוא יום והציבור השפוי יעזוב בהמוניו. הציבור המשכיל, החילוני, העובד והיצרני, המשלם והמשרת, שומר החוק והדמוקרט, זה שהפגין בקפלן ובכל הארץ. לציבור הזה ימאס להיות פראייר שסוחב את הפרזיטים על הגב, שצופה בכהניסטים משתלטים על המדינה, בדת שנכנסת לכל מקום. וכשרבים יעזבו, המדינה תתמוטט.
עברית
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi

מִמְצַאֵי הַתַּחְקִיר לִנְסִיבּוֹת נְפִילָתוֹ שֶׁל יְהוֹנָתָן לוֹבֶּר
ו-825 יום אחרי הנפילה
באו נציגי הצבא עם תחקיר שהוכן בקפידה,
וישבנו באותה מרפסת בה ישבנו שבעה,
וכיבוד מיותם היה על השולחן וגם שתייה,
ודמעות בעיניים,
ואשתי ואני מחזיקים ידיים.
והמג"ד הגיש את התחקיר, הערוך בשפה צבאית,
ופתח מפות שנראה את המקום בו קרתה התקרית.
והדו"ח סיפר בפירוט מצמרר איך בני הנגביסט הסתער,
ואיך ממבנים גבוהים הוא נורה,
ואיך היה סדר הפינוי והטיפול בנמ"ר הרפואה,
ואיך נקבע מותו וכיצד הוא זוהה.
וסיים המג"ד בנימה עצובה אך החלטית:
עשינו הכול לפי הספר וכמו שצריך,
ואנחנו מצטערים על התוצאה הטראגית.
והיה בי רצון עז לסיים כך את הפגישה,
ולא להגיד את אשר על ליבי מיום קבלת ההודעה,
ולקום ולחבק את אנשי הצבא,
ולהרים כוסית לזכרו של בני שמת בגבורה.
וללכת איש לדרכו בנימה מפוייסת ורגועה.
אבל לא יכולתי.
למען הדורות הבאים לא יכולתי.
ופתחתי ואמרתי בקול מדוד - תודה.
אבל חשוב לי שתדעו,
שגם אם תוצאות התחקיר היו מראות תקלה,
והבן שלי היה נהרג כתוצאה מפקודה שגויה,
או ירי של דו"צ שזיהה בטעות את בני כאויב.
או אפילו אם בני היה נורה תוך כדי בריחה.
לא הייתה לי שום טענה לא עליכם ולא עליו.
כי שגיאות קורות כל הזמן בשדה הקרב.
וזה חלק מהמלחמה שלצערינו אי אפשר כמעט בלעדיו.
אבל שימו לב, כך ביקשתי מנציגי הצבא,
לסעיף ארבע,
וקראתי לפניהם מילה במילה:
"הוּטַל עַל פְּלוּגַת הַחֶרְמֵ"שׁ לִפְשֹׁט עַל מִסְפַּר מִבְנִים וְלִסְרֹק אוֹתָם.
תַּכְלִית הַמִּבְצָע הָיְתָה אִתּוּר מְחַבְּלִים וְתַשְׁתִּיּוֹת טֵרוֹר וְהַשְׁמָדָתָם"
ולא התאפקתי ואמרתי בצעקה כבושה:
כן, בהחלט פעלתם לפי הפקודה,
אבל למה למה למה הייתה כזו החלטה נוראה.
להכניס חיילים כדי לסרוק בתוך מבנים.
ולמה לא להחריב את הבתים ואת הבניינים השולטים.
ואני לא מאשים אתכם כי אתם לא 'הדרגים הגבוהים',
והם הם שהיו צריכים מיד אחרי הטבח לשנות גישה,
ולהורות על השמדה מהאוויר או עם כלי הנדסה.
ולבני זה כבר לא יעזור,
הוא נהרג למען שינוי תודעה.
כי במקום שיש כניעה לקונספציה הזויה,
משפחות שכולות וחיילים מתים עושים את העבודה.
(וראו לדוגמא את ההצהרה של נתניהו המופיעה בתמונה)
רק אנא אנא מכם,
אל תחזרו על אותה שגיאה.
ואם אתם מקבלים כזו פקודה נוראה,
לכו לראשי הצבא,
ואנחנו נבוא אל ראשי המדינה,
ונאמר להם בקול ברור בלי היסוסים,
דמי חיילנו יקרים מכל תשתית ובתים.
והייתה שתיקה בחדר.
והאווירה נהיתה טעונה.
ובנַי המתוקים ניסו להגן על הנציגים.
ונפרדנו בכל זאת בחיבוקים,
ואיחלנו איש לאיש חג שמח וחיים טובים.
ואלו, מבחינתי, ממצאי התחקיר.
חגי לובר

עברית
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi

סיפור אמיתי.
חתן של רופאה בקבוצת הרופאים השפויים״, אב לעשרה שעלה ללבנון.
שמעתי את ההקלטה.
מי יכול על עם כזה שאילו גיבוריו!
כתבו לנו:
*סיפור לחג - עם של אגדה!* 🫓
נוסע בכבישי הצפון, רואה חייל בצד הדרך, החייל עולה - בדרך לביתו לליל הסדר.
מאיפה אתה בא? אני שואל. -יורד מלבנון. גולני. נלחמים. מפוצצים בתים...
ולמה אתה נראה גמור? עובדים קשה, אה?
-לא, לא קשור, קצת מבואס...
מה יש אחי? תרים את הראש, אנחנו מנצחים!
-האמת שכל המחלקה נכנסה להלחם ורק אני נשארתי בחוץ...
למה?
-לא משנה... עשיתי משהו לא בסדר, קיבלתי עונש מהמפקד לא להכנס... אני אכנס ביום ראשון.....
***
איזה עם של גיבורים!! ליסוע לבית לליל הסדר ולא להלחם בלבנון זה עונש!...🥲
כולם רוצים להיות שותפים ביציאת מצריים!...
גאולה!
חג שמח! 🥲
*מי כעמך ישראל!!!*
___
*לַחֲדָשׁוֹת שְׂמֵחוֹת*
עברית
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi

מי שמכאיב לאחרים, מכאיב לעצמו.
מי שמכאיב לעצמו, כואב בעצמו.
מי שכואב בעצמו כעת, הכאיבו לו בעבר.
מי שהכאיבו לו בעבר, לא יכול לשאת את הכאב כעת.
מי שלא יכול לשאת את הכאב כעת, מעביר את הכאב שלו לאחרים. בדרך כלל לחלשים ממנו.
המנהל מכאיב לעובד. העובד מכאיב לאשתו. אשתו מכאיבה לילד. הילד מכאיב לאחותו הקטנה. ואחותו הקטנה מכאיבה לבובה שלה. או לכלב שהיא אוהבת.
וכך, הכאב נמשך, ועובר מדור לדור, מאדם לאדם, מיד ליד, בתוך המשפחה ומחוצה לה.
וכל עוד לא נעצור אותו, הוא ימשיך לנוע.
וכל עוד הוא ימשיך לנוע, נדביק אחרים בכאב שלנו. והם כבר ידאגו להדביק את כל האחרים.
אז אם אנחנו רוצים להפסיק לכאוב בעצמנו, עלינו להפסיק להכאיב לאחרים.
ואם אנחנו רוצים להפסיק להכאיב, עלינו להישאר עם הכאב שלנו ולא לברוח ממנו ולהשליך אותו על האחרים. עלינו לחוות את הכאב. להיזכר בכאב. להתבונן על הכאב. להבין את הכאב. להודות בכאב. להתאמן על הכאב. לטפל בכאב. לבכות כמו שצריך. להיות עצובים עד שהעצב ייגמר. והכאב ייעלם.
ולא לברוח להסחות הדעת המוכרות: טלוויזיה, פייסבוק, עישון, זלילה, פורנו, סמארטפון, שוקולד והכאבה לאחרים. כי הסחות הדעת הללו אינן מפרקות את הכאב ומעלימות אותו, הן רק דוחקות אותו עמוק פנימה ודוחות את המפגש שלנו איתו. והמפגש הזה בוא יבוא.
אם נישאר עם הכאב; אם נודה בכאב; אם נסכים לדבר עליו; אם נסכים להתאמן עליו; אם נוכל לחלוק אותו; אם נהיה ישרים עם עצמנו - אז נקטין אותו. נפרק אותו. נשחרר אותו. נשחרר את עצמנו.
כל אדם שמוכן לטפל בכאב שלו, מפחית משמעותית את הכאב בעולם, עוצר את התהליך, פוקח עיניים, יוצר בהירות, עושה טוב. לעצמו. ולאחרים.
שאלו את עצמכם:
האם אני מוכן לטפל בכאב שלי?
האם אני מוכן לשחרר את הכאב שלי?
האם אני מוכן לשחרר מהכאב שלי
את אשתי, את ילדיי, את הוריי, את חבריי?
האם אני מוכן להיות אחראי?
האם אני מוכן להיות אמיץ?
האם אני מוכן להיות מנהיג?
מנהיג הוא אדם שלוקח אחריות על עצמו, על חייו, על התנהגותו, כלפי עצמו ומול אחרים. מנהיג הוא אדם שמוכן להודות בטעויות שלו ולהתנצל על הכאב שגרם לאחרים. גם על הכאב שגרם לעצמו.
כי מי שכועס ומכאיב - כואב לו.
ומי שצועק ומכאיב - כואב לו.
ומי שמעליב ומכאיב - כואב לו.
ומי שמרביץ ומכאיב - כואב לו.
אולי אנחנו מתקשים לראות את זה ומתקשים עוד יותר לסלוח למי שהכאיבו לנו ופגעו בנו, אבל תחשבו לרגע על עצמכם: האם כשכעסת על הילד שלך, הרגשת שמחה או כאב? האם כשצעקת על בעלך, הרגשת כוח או כאב? האם כשהעלבתם זה את זו, הרגשתם אומץ או כאב? והאם כשהרמת עליה יד, הרגשת כוח או כאב?
אז בואו ניקח אחריות.
כי ברגע שניקח אחריות על עצמנו, נעצור בבת אחת את סחרחרת הכאב ונגרום לעולם סביבנו להיות טוב יותר. אנחנו עצמנו נרגיש טוב יותר. וגם הסביבה שלנו, המשפחה, החברים, בני הזוג, הילדים, ירגישו טוב יותר. זה עד כדי כך פשוט.
וכשלא יהיה כאב,
תהיה קירבה.
יופיע האמון.
יגיע הביטחון.
תחזור גם האהבה.
רוצים לאהוב?
טפלו בכאב שלכם.

עברית
פטרושקה retweetledi
פטרושקה retweetledi















