ayelet am

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה

@AdamAlbag open.spotify.com/track/5LbfWHHf…

מישהו צייץ שהיום יום ההולדת של אושיק לוי אבל לא צריך שום תירוץ להיזכר בזמר הנפלא הזה, ובשיר המצוין הזה שתמיד אקטואלי open.spotify.com/track/6KJCLlcl…

בין שיכוני הרכבת הישנים שברחוב יוספטל בקריית ים, יושבת בסטי יעקובוב בת ה-62 על כיסא פלסטיק ולידו מקל ההליכה שלה, תזכורת לניתוח שעברה לפני המלחמה. כיסא הפלסטיק בכניסה למקלט הוא עמדת התצפית שלה - שנמצאת במצב הזה מאז תחילת המערכה הנוכחית באיראן. כבר 30 שנה שיעקובוב מתגוררת בקומה הרביעית בבניין בעיר, אבל מאז שפרץ מבצע "שאגת הארי", המרחק בין הדירה שלה למקלט הפך עבורה לבלתי אפשרי. אחרי הניתוח להחלפת הברך שבסטי עברה, ועם זמן התרעה של דקה מפני ירי רקטות של חיזבאללה - אין לה למעשה את האפשרות להיות בבית אם היא רוצה לשמור על חייה ולנהוג על פי ההנחיות. המציאות של בסטי כמעט בלתי נתפסת: כדי לא לקחת סיכונים, היא פשוט יושבת שם, מחוץ למקלט, לאורך כל שעות היום. מחכה לשקט שלא תמיד מגיע. הכתבה המלאה mako.co.il/news-israel/20…

למה אף ערוץ לא שם שעון לתום האולטימטום?

@sigalcs זה מאד מוזר בעיניי.

@ayeletam לא השתנה זמן הגילוי אלא זמן ההודעה לציבור, פשוט שינו החלטה שהיתה להם בקשר לזמן ההתרעה המוקדמת, אלמוג בוקר גילה את זה והסביר אצלו בעמוד

אני מודה מראש : אני סתומה. אבל אני לא מצליחה להבין את הדבר הזה. מה זה הוספנו? מה השתנה? הטילים יעופו יותר לאט? אני מרגישה שמסתלבטים עליי.

שערוריה.

@batiag אני מתקשה מאד מאד להאמין.

@ayeletam צודקת. אבל מתקדמים תוך כדי

@DorDugy ורק עכשו אחרי שלוש שנים של מלחמה הם גילו את זה? ברצינות?

@ayeletam מה שהשתנה זה שהתברר שבצה"ל מצליחים בעצם מוקדם יותר להבין ששיגור קורה, ועדכנו בהתאם את זמן ההתגוננות

@batiag ורק עכשו הם גילו את זה? ברצינות?

@ayeletam הם יכולים לזהות יותר מוקדם את השיגור

שני לוחמים מילואים התאבדו אתמול, מצטרפים לעשרות שכבר התאבדו אחרי ה-7.10 והמלחמה שבאה בעקבותיו. שוב צריך להדגיש שכל הכספים שאמורים להיות מנותבים למסלולי הטיפול והשיקום הישיר והעקיף שלהם, הולכים לחרדים משתמטים ולקניית ריינג׳רים לנערי גבעות, אבל ככה זה בחברה שמנהיגיה אדישים לחיי אדם

לימור צדוק צילמה וכתבה: סיפורים במקלט – לוחם בלי בית. קובי הוא אחד מאותם אנשים שהמדינה אוהבת לקרוא להם “מלח הארץ”. בפועל, הוא חסר בית. במהלך מלחמת חרבות ברזל, שירת 274 ימים במילואים, במסייעת 97 של חטיבת כפיר, גדוד דוכיפת. שלוש פעמים גויס — במטולה ובחניתה — בכל פעם השאיר מאחוריו חיים שגם ככה התפרקו. אבל עוד לפני המדים, היה הרגע ששבר משהו עמוק יותר. בשבת ההיא, באירועי טבח הנובה, הגיע כחובש עם צוותים רפואיים. “הגענו לשם — ואני לא מסוגל לדבר על זה,” הוא אומר. רק שברי משפטים מצליחים לצאת: ריח שלא עזב שלושה ימים. רכבים שנפגעו מטילי אר.פי.ג'י. שקי גופות. הוא נמנע מלעבור ליד מתחמים תל אביבים בהם מדליקים נרות נשמה. פוחד לזהות. ואולי בגלל זה — ואולי למרות הכול — הוא התגייס שוב. הוא לא היה חייב. בן יחיד לאם חולת לב. אבל הוא יצא למילואים, בלי לספר לה. בנובמבר האחרון נאלץ לסיים את חוזה השכירות שלו בתל אביב. "מחירי השכירות — גבוהים מדי". המדינה מכירה בו על הנייר. יש לו הבטחת הכנסה. יש סיוע בשכר דירה. אבל בין המספרים למציאות, יש פער שלא ניתן לגישור. מאז, הוא נע ונד בין ספות של חברים. "דייר רחוב", הוא אומר על עצמו בפשטות. בלי דרמה. עם תחילת המלחמה ירד קובי אל מתחת לאדמה. אל חניון מינוס 4 של דיזינגוף סנטר. על מזרון, אפילו ללא אוהל, הוא "גר שם" למעלה מחודש יחד עם אביו, אדם עם דמנציה, שגם הוא חסר בית. שבע שנים שהוא מטפל בו וצמוד אליו. הסיפור של קובי הוא לא רק סיפור אישי. הוא שאלה. איך ייתכן שמי ששירת מאות ימים במילואים, שפינה גופות, שסיכן את חייו שוב ושוב — מוצא את עצמו ללא קורת גג? איך קורה שמי שנשא את המדינה על הגב, נותר לבסוף בלי קרקע לעמוד עליה? קובי עובד בשיפוצים וישמח אם תפנו אליו: קובי שרביט שיפוץ ואחזקת מבנים - facebook.com/profile.php?id…

בימים שבהם אזרחים נהרגים נפצעים או מאבדים את ביתם כל יום ויום, אפשר לוותר על חגיגות וטקסים וקשקושים. צריך לבטל את הטקס. ביזיון.

אני באמת מנסה להבין. 100 אנשים על טיסה אחת זה סכנת חיים. 100 הורים שמגיעים עם המכוניות שלהם באותה שעה בדיוק לכניסה של בי"ס, זה סבבה?

משטרת המחוז הצפוני עצרה בערב החג תושב מעלות, חבר קהילת בני המנשה, בחשד שפרץ לדירה בעיר ותקף מינית אישה באיומי סכין. החשוד מואשם בעבירות חמורות הכוללות ניסיון אינוס, מעשה מגונה ותקיפה. ​למרות חומרת המעשים, החקירה תקועה זמנית; החשוד דובר את שפת הקוקי-צ'ין בלבד, והמשטרה טרם הצליחה לאתר מתורגמן מתאים מאז המעצר. בית המשפט האריך את מעצרו בשנית, תוך שקבע כי קיים נגדו חשד סביר ברף גבוה, והורה למצוא פתרון לשוני בהקדם כדי לאפשר את המשך ההליכים. mako.co.il/news-law/2026_…

הרבה פעמים כתבתי פה שהפליי המרכזי של ביבי הוא לא למשול. הוא לשלוט בשיח. קודם כל הוא מחליט על מה מדברים. אחר כך כולם רבים בעד ונגד, מקציפים פה ומתעצבנים שם, אבל הוא כבר השיג את שלו: לא רק את הנושא שעל סדר היום, אלא גם את גבולות המחשבה. ואז מגיע התרגיל הקבוע. מישהו שואל שאלה אסטרטגית פשוטה, ומיד קופצים עליו: אז מה אתה מציע? וזה בדיוק הטריק. במקום שהשלטון יסביר מה התוכנית שלו, דורשים ממי ששואל שאלות להציג תוכנית חלופית מלאה. במקום שהממשלה תצדיק את המדיניות שלה, מי שמבקר אותה נדרש פתאום להגיש עבודת מטה. נפל לי האסימון השבוע כששאלתי שאלה פשוטה: מה האסטרטגיה שלנו מול חיזבאללה? למה אנחנו שוב מדברים על רצועת ביטחון, כאילו הפעם זה ייגמר אחרת? ומיד באה התשובה המוכרת: אז מה אתה מציע? אז הנה מה שאני מציע: קודם כל, לשאול את מי שמקבל החלטות מה הוא עושה לעזאזל. כי אני לא זה שאמור לספק פתרונות למדינה. ואני גם לא מוכן יותר להשתתף במשחק הזה, שבו במשך שנים מסרבים לנהל דיון אמיתי, ואז כשהכול מתפוצץ דורשים תשובות דווקא ממי שהתריע. וזה דפוס. לא אירוע חד פעמי. ב-2018 היה הסכם גרעין עם איראן. לא מושלם, אבל כזה שקנה זמן והקפיא את תחום ההעשרה לחמש עשרה שנה. גנבנו את ארכיון הגרעין, והיו בידינו הוכחות דרמטיות שאיראן בנתה נשק גרעיני. ביבי וטראמפ החליטו לצאת מההסכם. אפשר להתווכח על זה. אבל הם יצאו בלי אלטרנטיבה. הייתי בחדר. שאלתי בזמן אמת: מה התוכנית? גלגולי עיניים. טראמפ החליט, וזהו. אמרנו: בואו ננצל את ההישג המודיעיני הזה כדי ללחוץ על הארכת ההסכם בלי מגבלת זמן. לא התקבל. יצאנו והיום האיראנים עם אורניום שמספיק ל-11 פצצות. אותו דפוס בעזה. במשך יותר מעשור היה ברור שמדיניות הסבבים, ההכלה והכסף הקטארי תתפוצץ לנו בפרצוף. אבל כל מי שאמר את זה בזמן אמת שמע מיד: אז מה האלטרנטיבה? הרשות המושחתת? כאילו שהיעדר חלופה מושלמת הוא טיעון בעד המשך טירוף מוחלט. כאילו שמותר לבנות מפלצת, כל עוד למבקר אין מצגת מסודרת עם לוגו. ואז הגיע 7 באוקטובר. אבל זה לא נגמר שם. יצאנו למלחמה מוצדקת בעזה. וכבר מהחודש הראשון אנשים שאלו: מי ישלוט שם ביום שאחרי? סירבו לנהל את הדיון. ומה קיבלנו? חמאס שמשתקם שוב, בין היתר על כסף קטארי. אותו דפוס באיראן עכשיו. חייבים להכות באויב. חייבים לפגוע בו קשה. בסדר. ואז מה? מה התוכניות לשמור את הורמוז פתוח? מה אנחנו רוצים שיקרה באיראן ביום שאחרי? מה יקרה עם האורניום? איך מוודאים שלא נקבל משטר אפילו יותר קיצוני, שדוהר לפצצה? צרצרים. כי קל מאוד למכור פנטזיות על הפלת משטר. הרבה יותר קשה להראות איך מבטיחים תוצאה טובה יותר. ועכשיו שוב לבנון. הצפון חוטף. ושוב מדברים על עוד סיבוב. ושוב אותה שאלה פשוטה: מה האסטרטגיה? אז לא, אני לא קונה יותר את ההיפוך הזה. אני לא זה שצריך להחזיק תוכנית מגירה לכל זירה, בזמן שהאיש שמחזיק בשלטון כבר כמעט עשרים שנה פטור אפילו מלתת תשובה אחת. יש פה אדם אחד שמקבל את ההחלטות. אדם אחד שמנהל את המדיניות. אדם אחד שבוחר פעם אחר פעם לא לחשוב עד הסוף, לא לבנות חלופות, ולא לנהל דיון אמיתי על היום שאחרי. ואז, כשהמציאות מתפוצצת, הוא משאיר את כולנו להתווכח עם מי ששאל שאלות במקום עם מי שקיבל החלטות. אז תחסכו לי. את השאלות צריך להפנות אליו. לא אליי. אני לא קובע שום דבר. יש אחד שמחליט. והוא שם עליכם כזה זין, שאפילו שאלות מעיתונאים הוא לא מוכן לקחת. וזה לא נגמר רק בביטחון. אותו דפוס קיים גם בחרדים, גם בחינוך, גם ביוקר המחיה, גם ביחסים עם ארה"ב, גם בפלסטינים. לא בונים עתיד. דוחים הכרעות. קונים זמן. ואת הזמן הזה לא משקיעים בבניית חלופות, אלא בשרידות פוליטית. ואז, כשזה מתפוצץ, שואלים דווקא אותנו: אז מה אתם מציעים? שליש מהתינוקות שנולדים בישראל הם חרדים, ואין למדינה אסטרטגיה אמיתית לשילוב, לפריון ולצמיחה. מערכת החינוך מידרדרת, ואין אסטרטגיה אמיתית לשימור היתרון האנושי שלנו. יוקר המחיה חונק, ואין אסטרטגיה. התמיכה בישראל בציבור האמריקאי הרחב נשחקת, ואין אסטרטגיה. הפלסטינים לא נעלמים, הטרור היהודי בשטחים משתולל, ואין אסטרטגיה. יש רק ניהול שיח. יש רק הדלקת וכיבוי שריפות. התעלמות מבעיות יסוד. פירור החוסן. עוד סבב של מילואים, ועוד סיסמה, ועוד דחייה. ואז לעמוד במסיבת עיתונאים ולהפריח שקרים בקול בריטון, שכבר ברור לכולם שאין מאחוריהם כלום. אז מה האלטרנטיבה? הנה מה שאני מציע: להשתמש בזמן שאנחנו קונים כדי לטפח חלופות, לא כדי לממן את האויב. להעמיק את היתרון האיכותי שלנו. לבנות מנועי צמיחה. לחזק חינוך, תשתיות וכלכלה. להפוך את התמיכה בישראל בעולם לפחות מקטבת ויותר עמידה. לבנות מיצוב אסטרטגי שמייצר הזדמנויות במקום לרדוף אחרי אסונות. לדעת לסיים מלחמות, לא רק להתחיל אותן. נשמע לכם כללי מדי? תתמודדו. ככה מתחילים. לא זבנג וגמרנו, אלא בניין כוח, חלופות, ועבודה של שנים. התוצאות יגיעו. הצעד הראשון הוא להחליף הנהגה.

אם שאלתם את עצמכם מה מצפה לנו ב2027 אחרי שנגמור עם המלחמה הזאת אני רק רוצה להזכיר שפעם ב100 שנה בממוצע יש פה רעידת אדמה חזקה והאחרונה הייתה ב1927

בערב החג דפקו אצל ההורים שלי שלושה חיילים במדים. אמא שלי שאלה מי זה והם פשוט ענו ״צה״ל״. אח שלי בלבנון. אמא שלי פשוט התמוטטה על הרצפה וסירבה לפתוח את הדלת דקות ארוכות. לקח לה זמן להבין שהם הגיעו כדי להביא מתנה לחג ולא כדי לספר על הנורא מכל. אני באמת לא מבינה איך דבר כזה קורה בכלל

הדבר היחידי שמוצלח בdetective hole זה הפסקול. open.spotify.com/playlist/6hZtI…

@lo_greisas @leon_anavy סורי. לא. הביו שלך הוא מעכשיו : פקיד ברשות המיסים שחווה את משבר אמצע החיים.

@leon_anavy משנה את הביו

אז התראיינתי לווינט על הספר שלי, המשבר שהוביל אליו ואיך טוויטר הוביל אותי לאנשים שעברו משברים דומים ואיך כל זה הוביל ל"בלי האפי אנד". מקווה שתהנו ynet.co.il/dating/couples…