דרור רפאל

"פגישה" עם רוני קובן ו"קובנוביק" עם רוני קובן הן תוכניות נהדרות. אבל השאלה היא אחרת: למה אנחנו צריכים לממן אותן ואת עקיבא נוביק, ואת קלמן ואת ליברמן, ולממן את משכורתו של אריה גולן. כולם אנשים מצוינים עם תוכניות מקסימות, אבל מה ההבדל בין מה שהם משדרים לבין מה שכל איש תקשורת אחר עושה? מה התרומה היתרה, הערך המוסף, החלקיק האלוהי שמצדיק מימון מכסף ציבורי? בריאיון לפודקאסט, קובן הסביר שאין עוד מקום בטלוויזיה שבו פשוט יושבים ומדברים עם אדם במשך חצי שעה. מעבר לתהייה אם זה אכן אירוע שבגינו כולנו צריכים לפתוח את הארנקים, זה גם פשוט לא נכון. פורמטים דומים משודרים בערוצים מתחרים כמו "אינטימי" עם רפי רשף בערוץ 12 ו"שיחה" עם עודד הרוש בערוץ 14. על השאלה בדבר הנחיצות של השידור הציבורי התשובה המקובלת היא כי יש שם תכנים עמוקים ותחקירים נוקבים. האומנם? רוב התוכניות בתאגיד הן רגילות לחלוטין. במהלך היום הם משדרים פאנלים של חדשות, כשההבדל בינם לבין פאנלים בערוצים מתחרים הוא שלסחורה שלהם יש פחות קונים. רוב התוכניות הן כאלה שמנסות לעשות כמו, להידמות, לחקות. עובדה היא שלא יצאו מכותלי הבניינים המפוארים שלהם בירושלים ואור יהודה תחקיר מטלטל או סאטירה נוקבת או ריאיון מסעיר או חדשה מרעישה שלא הייתה יכולה להגיע מכל כלי תקשורת אחר. הציבור לא מקבל תמורה ראויה, בוודאי שלא שונה. בנוסף, קהלים רבים עדיין מרגישים מודרים מהשידורים. למשל, חרדים או ערבים או רוסים או ימניים. לכן כל אחת מהאוכלוסיות האלה נאלצה לפתוח לעצמה ערוץ תקשורת משלה. כמו רדיו קול חי, רדיו א־נאס וערוצים 9 ו־14 ועכשיו גם i24. יותר מזה, אם רבים מהמגישים בתאגיד הם רל"ביסטים במודע ובמופגן - שזו זכותם - האם, רק לשם האיזון, היה צריך להביא גם מגישים ופרשנים שהם ביביסטים על מלא, רק כמענה? או שהמסקנה היותר הגיונית היא שלא זה ולא זה, וששידור ציבורי פוליטי חדגוני הוא יקר ומיותר. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

"ליכודניק שעזב"

@HarelKleiner לא סותמים. חובה.

תגידו גם לכם מרגיש שיש טונות של פודקאסטים אבל הרוב זבל טהור? מה אתם מאזינים? מחפש כמה מעניינים חדשים

ההודעה הכי משמחת בעולם

הקמפיין של איזנקוט מעולה - אבל לא לאיזנקוט!

לפי ההיגיון של האופוזיציה, צריך לפטר את בהרב-מיארה

ישראל חולה במשפטיזציה ממארת - יש שמאמינים שהתרופה תגיע ממדינה אחרת בזמן שבימין רק מתלוננים על דיפ סטייט ועל כך שהם לא מצליחים לקדם, למנות ולהעביר חוקים, דווקא משה כהן אליה, שמאלני לשעבר, מראה להם שאפשר. בימים אלה משודרת בכאן 11 הסדרה "השופטים", שעוקבת לראשונה אחרי שישה שופטים מכהנים מבתי משפט לענייני משפחה בבתי המשפט השלום והמחוזי, ונותנת הצצה נדירה לדיונים ובעיקר אל אחורי הקלעים של לשכותיהם ואל החששות והאתגרים שאיתם הם מתמודדים. מטרת הסדרה היא לנפץ את הסטיגמה שדבקה במערכת המשפט בכלל ובשופטים בפרט. כסדרה טלוויזיה תיעודית ישראלית היא מצוינת, אבל ככתב סנגוריה על המערכת, היא נכשלת. הסדרה מראה שגם השופטים (אם כי הזוטרים) הם בני אדם שמחוברים לישראליות העכשווית. האחד מניח תפילין, לשנייה יש בן חייל. הם מספרים שהם יראים מפני כס השיפוט ושהם בסך הכל נותני שירות. זאת לא סדרה תמימה - היא תשובה רלוונטית עכשווית לתרעומת ציבורית. מנסח כתב התביעה החריף, היעיל והסוחף ביותר בימים אלה נגד המערכת המשפטית הוא משה כהן אליה. פרופסור למשפט חוקתי שהפך לפאנליסט קבוע ב"הפטריוטים" בערוץ 14, תוכנית שאותה עזב ואליה חזר. כהן אליה פתח לפני כחודשיים עצומה שפונה לנשיא ארצות הברית כדי שיטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ועל היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה. רבים מתנגדים לפנייה של כהן אליה למדינה זרה, מכיוון שזה צעד דרסטי שממנו אין חזרה. אבל גם ההתנגדות היא צבועה. הרי מדינות זרות ממילא מתערבות בנעשה בישראל מבחינה מדינית, צבאית וערכית. בעבר ארצות הברית אף הטילה סנקציות על נערי גבעות. זה התקבל בדרך כלל באדישות, אם לא בהנאה. בנוסף, רבות מהפעולות של שוברים שתיקה היו מחוץ לגבולות, כדי לשכנע ולהשפיע על דרכה של המדינה. מי שבעבר קרא לג'ו ביידן "תציל אותנו" מחשש לאיבוד הדמוקרטיה, לא יכול להתלונן כשמזעיקים את דונלד טראמפ להצילנו מפני היוריסטוקרטיה. כהן אליה חושב שאין מנוס. מערכת המשפט הפכה את עצמה לחזקה יותר משאר הרשויות, והיא כבר לא רק מאזנת אלא מתקנת את מה שנדמה לה כ"מדינה מקולקלת". בית המשפט תוחב את אפו למקומות לא לו. הוא מתעקש לדון בסוגיות פוליטיות, חברתיות ומוסריות. הוא מינה את עצמו לפוסק אחרון. הביקורת עליו במובן הזה רחבה מאוד, מחיים רמון דרך יאיר לפיד ועד כמובן הליכוד וימינה ממנה. בנוסף, מצפייה בדיונים האחרונים של בג"ץ, נראה שהשופטים אינם פועלים רק לפי שיקולים משפטיים, נקיים וטהורים, אלא הם מונעים גם מרגשות, פגיעות אישיות והטיות שנובעות לעיתים מקריאת עיתונים. בדיון בעניין איתמר בן גביר, ציטטו השופטים עמית וחאלד כבוב ציוצים של השר וטענו שהיו פוגעניים כלפיהם ומעליבים. יתרה מזאת, בית המשפט נראה כמי שמייצג את ישראל של שנות ה-90 ולא הסתנכרן עם חילופי ההגמוניות והשינויים הדמוגרפיים והפוליטיים שעברו על המדינה בשנים האחרונות, בייחוד מאוקטובר 2023. השופטת רות רונן התעניינה בסוף 2024 באספקת נייר טואלט ובגדי חורף לאסירים הביטחוניים, והשופטת דפנה ברק-ארז העסיקה את עצמה בפרודוקטים קולינריים שהם אינם מקבלים. בדיון על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, למשל, השופט נעם סולברג העיר שאולי כדאי שההכרעה תובא לידי העם. זו הערה טובה ונכונה ואולי היא הגיונית, אבל כלל לא משפטית. בכלל, יותר מדי דיונים שאמורים להיות משפטיים-בג"ציים, נראים כמו שיחות חולין והחלפת דעות. אם השופטים לא היו עוטים גלימות ומקפידים על כינויים וגינונים, היה אפשר לחשוב שזה פרלמנט שישי בארומה. מכל אלה, אי אפשר שלא לתפוס את הראש ולהגיע למסקנה שישראל חולה במשפטיזציה ממארת, שאם לא תיעצר אולי תגיע התרופה ממדינה אחרת. העצומה של כהן אליה אולי לא ישימה, כי היא מעין התרסה כדי למנוע שסע פנימי או משבר חוקתי, כשהוא עצמו מתפקד פה רק כשליח. נקווה שמשהו יקרה, לפני שהוא יצליח. לינק לטורי המלא בתגובה הראשונה

לפיד עקץ את בנט. לפחות שיגידו את האמת

מרדכי דוד התארח אתמול (שלישי) בתוכנית "הפטריוטים" של ערוץ 14 והודיע שהוא מגייס אנשים להילחם בכנופיית ה-SSQ. באותה שעה חרדים פרצו לחצר ביתו של מפקד המשטרה הצבאית. בבוקר של אותו יום, מערכת החינוך פתחה את הלימודים בשיחה על האלימות. הרצח של ימנו זלקה ז"ל זעזע את המדינה המזועזעת ממילא. התוקף אמר לשוטרים "הוא עצבן אותי אז דקרתי אותו". בבאר שבע ארבעה נערים רצחו בן 19. במגזר הערבי הגענו למספר שיא ברציחות השנה, אבל לזה כבר התרגלנו, אולי אפילו דפדפנו. זה "לא משלנו". אבל עכשיו זה כבר פה קרוב, בפיצה האט של פתח תקווה, בערב יום העצמאות – או בתל אביב ליד הבית של רותם סלע, שכתבה על זה פוסט, זה כבר ממש כאן. חייבים לדבר על זה, לעשות עם זה משהו. לברר איך הגענו למצב הזה. הילדים שלנו בסכנה. מפכ"ל המשטרה, דני לוי, הגיע לבית משפחת זלקה ואמר שזה באשמת דור הקורונה: "הרבה נערים מסתובבים, הם לא היו במסגרות". אבל הוא, שדווקא כן היה במסגרות, יכול היה להפגין קצת יותר רגישות והרבה יותר אחריות. בדרום תל אביב, ילדה בת 12 הותקפה השבוע באכזריות על ידי נערים ונערות שמשתייכים ל"כנופיית שפירא" הפועלת בעיר. אחת החשודות היא נערה בת 15 שמשתייכת לכנופיית הפשע SSQ הפועלת באזור. הלינץ' תועד והועלה לרשת. הכנופייה מורכבת מילדים ונערים של עובדים זרים מדרום תל אביב ומבצעת מעשי ביזה ושוד אלימים. צעיר אחר הותקף על ידם רק כי העז להתלונן במשטרה. הם גונבים טלפונים וכופים על הקורבן לגלות להם את הסיסמה ל-icloud. גילם הצעיר של החבורה מאפשר להם לבצע פשעים ועבירות, ולחזור אחרי יום לרחובות. מדובר בבני מהגרים שהופכים לבעלי הבית, לאדונים בשכונה, והם תופסים ילדים אקראיים. הם דוהרים על אופניים חשמליים, במהירויות מוגזמות כמו בסרט אימה. אפוקליפסה עכשיו. כלי התחבורה הזה משרת בדרך כלל שליחים, שבנסיעתם גונבים רמזורים, חותכים נתיבים, וכשהם עוצרים ברמזורים, הם צופים בסרטונים קצרים וצעקניים של כוכבי רשת שצורחים לתוך המסך. דור שהתרגל לבהות, או לצלם או להצטלם או לצפות בקטעי וידאו של אחרים. כולם זרים אחד לשני. מנוכרים. לא מסתכלים בעיניים. מרגישים חופשיים לכתוב ברשת בשמות בדויים או אמיתיים. וכולם גוללים וקוראים את התגובות כמו אחוזי דיבוק. נהנים מהלעג, מהרשע, מהקללות. עושים לייק. משתפים כדי להפיץ את הרוע. מוסדות המדינה מתפרקים ומתפוררים זה אחר זה, כל אחד בדרכו ובזמנו. בית המשפט, התקשורת וכמובן המשטרה שהיא הגוף המרכזי לאכיפת החוק והסדר האזרחי. היא כאילו הולכת ומופרטת. אזרחים נוטלים את החוק לידיים. מתארגנים בכנופיות, פלנגות, מיליציות חמושות, חבורות מתפרעות ברחובות. אזרחים חוסמים כבישים, תוקפים, סוחטים, מרביצים, גונבים, מצלמים ומעלים. ובערב, מרדכי דוד, עבריין מורשע, שמחליט מדי יום את מי לחסום, מגיע לפטריוטים להכריז שהוא נלחם בפשע. "אנחנו נראה לילדי הכאפות האלה, הזבל שבג"צ השאיר פה, נראה להם שאנחנו לא סופרים אותם", הכריז דוד. ינון מגל חשב שזו יוזמה נהדרת ואמר כל הכבוד: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". או במילים אחרות, במקום שאין משטרה, תקים לעצמך מיליציה או כנופייה. לינק לטורי במעריב בתגובה

דל"פ: ישראל חייבת לאפשר גם לימודי גמרא, ללא ליבה. וויכוח על תקצוב מוסדות ללא לימודי ליבה, אינו באמת ויכוח, משום שכולם נגד. משפטנים, פובליציסטים, פוליטיקאים. המתנגדים אומרים שבוגרי לימודי מדעים, מתמטיקה ואנגלית ברמות גבוהות יהיו יצרניים ויהפכו לטייסים הטובים בעולם ולמפתחי תוכנה ויזמים שיעשו אקזיטים, וטוענים שההייטק הוא ענף היצוא שבזכותו המשק הישראלי חי, משגשג ורווחי. אבל האם ניתן מרחב לחשיבה שונה, למשל, שכסף והצלחה כלכלית אינם הערכים היחידים, הבלעדיים, שלשמם אנחנו לומדים ובשבילם אנו חיים? המדינה בהחלט יכולה להרשות לעצמה לתקצב חברת לומדים מוגבלת, שמתמסרת ללימודי רוח קדחתניים, דתיים. יש להם יתרונות ברורים במישור השכלי, החשיבתי. בהנחה שלימודי מתמטיקה ומדעים ברמה גבוהה ממילא נלמדים ברוב בתי הספר בארץ, וכידוע, אינם בהכרח מתאימים לכולם, מה ייגרע מהעולם אם המדינה תתקצב גם לימודים נטולי ליבה? הכספים המופנים ללימודים אלה תמיד נחשבים גנובים, כספי שוחד, לא חוקיים. רק לאחרונה בג"ץ הוציא צו על תנאי למדינה לנמק מדוע נמשך התקצוב ל"מוסדות הפטור" ו"המוכר שאינו רשמי". ידוע שבוגרי לימודי גמרא ניחנים במהירות מחשבה, יכולת הבחנה בין עיקר לטפל, הבנת מבנים לוגיים והסקה מהפרט אל הכלל. התפלפלות בלימודי משנה מציגה דרכי חשיבה שונות ומגוונות, וכן, בהחלט לא מערביות - ויכולים להיות לזה גם יתרונות. מערכת החינוך הממלכתית הכללית נמצאת במשבר תהומי. התלמידים דבוקים לטלפונים סלולריים ששוטפים את מוחם במיני זוטות ורכילויות, ובחדשות קיצוניות, חלקן הגדול אינו נכון. הם מולעטים בכוכבי טיקטוק ריקניים וחלולים. רבים מהתלמידים פזורי דעת ומאותגרי קשב וריכוז. כמעט מדהים שבאותו זמן תלמידים באותו גיל דנים בשקידה על פסוק מהגמרא שמשלב ידע משפטי עם היבט מוסרי ודורש ריכוז-על, יכולת ניתוח וכיווני חשיבה שונים ומגוונים. היה אפשר לצפות מהחברה הכללית שתשלב את בוגרי מערכת החינוך החרדית, ותזמין אותם לצוותי הנהגה של ניהול המדינה, הצבא והרפואה ואולי אף לאולפני הטלוויזיה. לפני כחודש, עם העברת התקציב השנוי במחלוקת, מגישת חדשות 12 קרן מרציאנו נשאה מונולוג שממנו עלה מסר חד וברור, שאף אחד מיושבי הפאנל לא חלק עליו, "מה זה לא ללמוד ליבה, נו באמת?", תהתה. אורח אחר אף הוסיף "דיברנו על צה"ל ועל יירוטים ודברים מדהימים שאנחנו עושים רחוק מפה, הם קרו רק כי אנשים למדו ליבה". בני סבטי החרה החזיק אחריו ואמר "מה, אנחנו רוצים להיות כמו באיראן?". אגב, גם באיראן יש חובת לימוד מדעים ומתמטיקה. הטיעון מובן, אבל היוהרה לא. כלומר, האם בהכרח תלמידים בתיכון ממלכתי הם יצורים משוכללים, משכילים ואינטליגנטיים יותר מאשר בחורי ישיבה שלומדים תושב"ע? חובת לימודי תוכנית היסוד היא אקסיומה שמעטים מאתגרים אותה או מביאים מולה זווית ראייה שונה. למשל, שהעולם אינו נע רק סביב טילים ויירוטים, ומדינה לא מתפתחת רק מהייטק ולימודי הנדסה. מפליא שהליברלים הפתוחים לכאורה, אלה שמקדשים את החשיבה מחוץ לקופסה, דווקא הם אלה שסגורים ואטומים. הם הראשונים שהיו אמורים להבין ואף להכיל בוגרי לימודים שונים, שניזונים מחוכמה והשכלה שהיא לאו דווקא מדעים מדויקים או מתמטיקה ברמה גבוהה. פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל, תולה את שיעורם החריג של יהודים בין זוכי הפרס (למעלה מחמישית מהזוכים) במסורת ארוכת שנים שקידשה את תלמוד התורה כערך עליון. לדבריו, השאיפה לסטטוס של "תלמיד חכם" יצרה תרבות שמעריכה חשיפה אינטלקטואלית, אוריינות רחבה ויכולת ניתוח ופלפול, כלים שהפכו בסיס להצטיינות יוצאת דופן במדע ובמחקר. תקיפת החרדים בנושא הזה אינה עניינית, אלא פוליטית, והשיקולים אינם פדגוגיים אלא קואליציוניים. המסקנה של מערכת החינוך הישראלית צריכה להיות שלצד לימודי ליבה מערביים מתקדמים יהיו לימודים הכוללים עיון, ניתוח ודיון מעמיק בטקסטים יהודיים שמשלבים הבנה, לוגיקה ודיונים מופשטים על דת, מוסר ומשפט. שלצד הזרם הכללי שישקיע במתמטיקה ומדעים, נקצה משאבים חוקיים ומקובלים ללימודי גמרא מעמיקים. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

מהתנתקות להתפכחות

תעצרו את המדינה אני רוצה לרדת - שווה להתעכב על הסרטון של מאור ברוכמן, יוצאת "האח הגדול", שמסלון ביתה המעוצב, כשהיא מתפנקת על כוס קפה ולבושה בחולצת אלו יוגה יוקרתית, היא מספרת שרע לה, וכששמעה שבסביבתה מתכוונים לעזוב את הארץ, היא מודה שגם היא תוהה אם ההשקעה בישראל שווה. זה מקום בעייתי, מסוכן, בלתי נסבל. ברוכמן כמובן לא לבד. המאיימים החדשים בעזיבה הם בדרך כלל תת־אוכלוסייה פריבילגית, חלקם עיתונאים ואנשי תקשורת (פאולה רוזנברג, שכבר עזבה), אחרים הייטקיסטים ובני המעמד הגבוה (תום לבנה, עינת גז), אנשים שחיים טוב אך מתאוננים שנעשה להם לא נעים. האיום האקטואלי ביותר הוא שאם נתניהו ייבחר שוב, הם יממשו את האיום ויעזבו. הם לא מוכנים לעוד ארבע שנים של ממשלת ימין. בחצי השנה שנותרה הם עדיין כאן כדי להשפיע וביום הבחירות הם יהיו כדי להצביע. אבל אם התוצאה לא תהלום את מה שהם רואים כתקווה, המזוודה שלהם כבר ארוזה. הסנטימנט הזה שייך יותר מכל למחנה השמאל, ובאופן פרדוקסלי הוא אנטי־דמוקרטי ומאוד לא ליברלי. הוא מנוגד לחלוטין לערכים שלהם עצמם, שמושתתים על קבלה, הכלה והבנה של חוקי משחק שכוללים בחירות חופשיות ושלטון העם. בבחינת "תעצרו את המדינה, אני רוצה לרדת". בשבילם הדמוקרטיה היא על תנאי. אם המחנה שלי מפסיד, תשכחו ממני. מהצד השני של המפה הפוליטית אפשר למצוא רק מספר אמירות ספורדיות של אנשים שאיימו בעזיבות. הם כתבו, התראיינו או צוטטו כמי שאמרו שיום יבוא והם יעזבו. אבל זו בוודאי לא הייתה נהמה שתפסה תאוצה. איום בנטישה זוכה להבנה ואפילו אהדה. ברוכמן, לדוגמה, הפכה במהרה ל"קול השפוי". מישהי שעד היום הייתה פליטת ריאליטי זניחה, ועכשיו, העיניים נשואות אליה, מבקשים את מוצא פיה. היא הוזמנה לראיונות באולפנים, כשהטון כלפיה מחבק ומבין. גם לכלי התקשורת יש תפקיד שמעודד את היורד. דב גילהר בכאן 11 ראיין לא פעם ישראלים שהתאקלמו בנוחות בחו"ל. הוא תיאר את חייהם כשקטים ומקסימים, על אף הקשיים. כמעט ללא נימת ביקורת כלפיהם. עיתון "הארץ" נהנה לפרסם מדי פעם כתבה בסגנון "יורדים ונהנים", שבה הוא סוקר את מושבות הישראלים המוקמות במיאמי, פורטוגל או קפריסין. ב"דה מרקר" יספרו על עסקאות נדל"ן נוחות בעולם, כשהמסר לקורא הוא מדוע להשקיע בנתניה, אם אפשר לקנות באותו מחיר שתי דירות בפאפוס או בקטלוניה. בשבוע האחרון הרשת התמלאה בפוסטים עם איומי עזיבה. הם מספרים על הסבים והסבתות שעלו לארץ כי חשבו שאין מקום אחר בעולם, והיום הם מאמינים שמגיעה להם התנצלות מהמדינה על מה שהם עוברים, ומחפשים יעדי מגורים חלופיים. היורדים בפוטנציה מזכירים את הסרבנות, או בשמה המקובל "אי־התנדבות לשירות". בשני המקרים לא הייתה באמת כוונה לממש, אלא בעיקר רצון לייאש. להעביר מסר שאם הכיוון ימשיך באותו מסלול, אנחנו פורשים. בדיעבד, האולטימטום הזה נראה גרוע מכפי שהיה בזמן אמת, את זה אנחנו יודעים ברטרוספקטיבה אחרי הקטסטרופה. גם האיומים הנוכחיים נשמעים כרגע כביכול מקובלים, סבירים. המאיימים רואים ביחסים עם המדינה מעין חוזה: אם היא טובה ומשתלמת, יש בינינו עסקה, אם היא משנה את דרכה, זו הפרה בוטה. אבל היחסים עם מדינת ישראל הם אחרים וברורים, הבית הזה הוא מקלט ייחודי לעם היהודי. אם נתפזר לכל עבר, לא תהיה כאן מדינה חזקה, מוצלחת, עשירה ומשגשגת. החיים פה אכן תובעניים ודורשים מאיתנו מחירים, לעיתים קשים. אם שכבות חזקות יעזבו, ישראל תהפוך למדינה בינונית במזרח תיכון עוין. ואם היא תהיה כזאת, היא פשוט לא תהיה. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

אז למה אנחנו אמורים לשנוא את ויקטור אורבן?

@VladimirBeliak גם. מביך.

@drorrefael אח שלי, לפחות תבדוק עובדות - מתוך 800 מיליון ש"ח שניסו לגנוב בליל התקציב לא הכל הלך לחינוך החרדי. וזה לא מהלך "לגיטימי" כי הוא לא חוקי. ובכל אופן שקל מזה לא יעבור - כי עצרנו את זה. אין לך מושג, מי נותן לך לכתוב טור בעיתון? מביך.

יאיר לפיד פשוט לא עובד. הוא פסאדה. גרוטסקה ליאיר לפיד הייתה עבודה אחת: להפיל את הממשלה. אחרי שכשל במשימה הזו, הייתה לו עבודה אחת אחרת: להפיל את התקציב. גם בה הוא נכשל. הקואליציה הצליחה להערים עליו, להתל בו ובמפלגתו. אם אנחנו בעידן של לקיחת אחריות והסקת מסקנות, יאיר לפיד צריך ללכת הביתה, לפרוש מהפוליטיקה. תחזיותיו התבדו. הערכותיו נפלו. לפיד משלב באמירותיו יומרנות וזחיחות, זה מתכון בדוק לאי־ראיית המציאות ולניתוק. בפודקאסט של יוסי מרשק הוא טען כי "אף ממשלה לא מעבירה תקציב אחרון, בטח לא תקציב קשה בשנת בחירות". והוסיף, "להגיד שהממשלה תגיע ל־2026 זו אגדת עם". הממשלה הגיעה והעבירה תקציב, שבמסגרתו הוקצו עוד 800 מיליון שקל ללימוד החרדי נטול הליבה, כשמפלגתו של לפיד לא שמה לב שהיא תומכת בו ומצביעה בטעות בעדו. קשה לתאר את גודל הפדיחה, אבל קורה. אוזלת יד מקרית. ועדיין, לפיד מנהל אופוזיציה כושלת ומביכה שמתיימרת להנהיג את המדינה. לפני שבועיים צייץ נתון שלפיו "הקואליציה זוכה ל־70% מזמן השידורים בטלוויזיה וברדיו". כך הסביר תחושה של רבים שלא שומעים אותו. עוד הוסיף בעברית קלוקלת עתירת סימני קריאה: "זה למה!!!!". אנשי תקשורת כמו אסף ליברמן ועמרי אסנהיים התייחסו לנתון והסבירו שלפיד מחרים אותם ומסרב להתראיין אצלם. כך הם חשפו שלא די בכך שאינו חורך את השטח, שנוכחותו בכנסת דלה, עכשיו גם מראיונות הוא משתדל להימנע. לפיד פשוט לא עובד. הוא פסאדה. גרוטסקה. כשנשאל בריאיון על ימיו הראשונים כראש ממשלה, הוא סיפר שדבר ראשון ביקש לשבת על הכיסא ואמר לעצמו "הכיסא הזה לא נוח. תביאו לי כיסא אחר". הוא לנצח תסריטאי שרואה את הצד הסמלי והאירוני של התפקיד, ולא צולל לעומקו האידיאולוגי, הביצועי, הפרקטי. נתניהו טען שאם היו מעירים אותו בזמן, היה מונע את 7 באוקטובר. על לפיד גם את זה אי אפשר להגיד. גם כשהוא ער, הוא לא מסתער. אף על פי שכבר 14 שנים הוא במקצוע, הוא עדיין לא באירוע, בוודאי לא הפוליטי. בעוד נתניהו הצליח להתיך את הגוש שלו לכדי דבוקה מלוכדת של ימניים־חרדים־חרד"לים, לפיד כשל לאחד את מרב מיכאלי עם מרצ. הוא הקדיש לניסיון הזה - שאולי היה משנה את פני הפוליטיקה - שיחה קלה בסלון ביתו על הספה. יותר משזו קואליציה בעייתית שבה חלק מהשרים כושלים, זו אופוזיציה גרועה עם חברי כנסת מביכים. גם אם חלקם אנשים טובים, עם כוונות ראויות, רובם רופסים, מבולבלים, מפוזרים, מלאי חולשות. כשמלינים על הממשלה שהיא מעבירה תקציבים, או "משחדת" חרדים, זו האשמה קשה מבחינה ערכית, אך לגיטימית מבחינה פוליטית. נתניהו לא נותן לאף ח"כ או מפלגה הזדמנות לפרוש, או להתנגד, או להתנדנד. להבדיל, בזמן שנפתלי בנט טס בשבת להשכין שלום בין רוסיה לאוקראינה, חברי כנסת ממפלגתו פזלו החוצה. הקואליציה שלו התפוררה והתפרקה מבפנים. לנפתלי בנט יש נטייה שיטתית לחוסר יציבות. אחרי תקופה ארוכה שבה לא התראיין ונישא על פני 25 מנדטים מדומיינים בסקרים, הוא לפתע פרץ בבליץ ראיונות שהקרינו תבהלה של פוליטיקאי בחרדה. לבנט יש היסטוריה של היסטריה. ב־2021, ערב הבחירות, חתם על מסמך בשידור חי שבו התחייב שלא יישב בממשלה תחת יאיר לפיד, גם לא ברוטציה. גם הפר הבטחה, גם שיקר עם חתימה, ואת כל זה עשה בהתנדבות מלאה, בריאיון לילי בהפתעה. על בני גנץ חבל להשחית מילים, עדיף לא לדון בו ובפועלו מטעמי רחמים. יאיר גולן הוא היחיד שמציב אלטרנטיבה אמיתית ומרעננת לקואליציה הנוכחית. אבל פליטות הפה שלו מובילות אותו לקיצון הזוי על גבול הבלתי לגיטימי. אמירותיו מוגזמות ומקוממות. בנוסף, הזיגזג שלו בעניין המלחמה, כשתמך בה בהתחלה וחזר בו במהלכה, משדר חוסר עקביות מדאיג. אולי ניסיון לעקם את המציאות בהתאם להתרחשות. פרט לאביגדור ליברמן וגדי איזנקוט, האופוזיציה לוקה באימפוטנציה, ולכן רבים חושבים שאולי נתניהו לא מושלם, אבל הוא כבר שם. עכשיו הבטיח לעצמו עוד חצי שנה לפחות. הבחירות, לראשונה ב־20 השנה האחרונות, יתקיימו כנראה במועדן. לינק לטורי במעריב בתגובה הראשונה

@VladimirBeliak גם זה נניח מביך