כלכלה קלה

אדמירל איסורוקו יממוטו, מפקד הצי היפני במלחמת העולם השנייה, ידע בדיוק למה הוא נכנס. בניגוד להיטלר, שזלזל בארה"ב וראה בה אומה מנוונת שיודעת לייצר רק "מקררים וסכיני גילוח", יממוטו למד בהרווארד ושימש כנספח צבאי בוושינגטון. הוא ראה במו עיניו את פסי הייצור של דטרויט ואת שדות הנפט העצומים של טקסס, וידע היטב למה הכלכלה הגדולה בעולם מסוגלת. הוא הזהיר את ההנהגה היפנית כי במקרה של מלחמת התשה ארוכה מול ארה"ב – יפן תפסיד בוודאות. מתקפת הפתע על פרל הארבור הייתה למעשה הימור שנבע מהפחד הזה: ניסיון לשתק את הצי האמריקאי ולהציג הישגים בזירה הפסיפית מספיק מהר, כדי לכפות הסכם מיטבי על ארה"ב, לפני שהמפלצת התעשייתית תספיק להתעורר. אלא שמה שהפתיע את היפנים לא היה עצם העוצמה הגלומה בתעשייה האמריקאית, אלא המהירות הבלתי נתפסת שבה היא הוסבה למלחמה. בזמן שהיפנים נשענו על כוח אדם מיומן כדי לבנות כלי נשק מסובכים, האמריקאים ייבאו את גישת פס הייצור של "פורד" אל הים והאוויר. בשיאה, ארה"ב ייצרה מטוס מפציץ כבד כל 63 דקות ובנתה למעלה מ־100 נושאות מטוסים במהלך המלחמה; יפן הסתפקה בפחות מ־20. עד היום, האמריקאים גאים בתעשייה שלהם במלחמת העולם השנייה, ובצדק. תוך חודשים ספורים פועלים ומפעלים הוסבו מאותם "מקררים וסכיני גילוח" למפלצת ביטחונית בלתי נתפסת. רוב ההיסטוריונים רואים את התפוקה האסטרונומית של התעשייה האמריקאית כתנאי הכרחי, וככל הנראה המרכזי, לניצחון בעלות הברית. דוד קנדי, פרופסור עטור פרסים להיסטוריה והעורך הראשי של "סדרת אוקספורד לתולדות ארצות הברית", ניסח זאת כך: "הייתה זו התפוקה המסחררת וחסרת התקדים של הכלכלה האמריקאית אשר חימשה את הקואליציה הגדולה ביותר בהיסטוריה, והפכה את תבוסת הפשיזם לבלתי נמנעת". אנשים רבים תוהים בימים אלה מה יקרה לשער הדולר, אשר הגיע בשבוע שעבר לשפל (זמני?) של 2.9 ש"ח. ההסברים המקובלים העיקריים למצב זה הם ירידת פרמיית הסיכון – התפיסה של משקיעים זרים את ישראל כפחות מסוכנת בעקבות תוצאות המלחמה, והגידורים המוסדיים – הצורך של גופים מוסדיים לקנות שקלים רבים כדי לגדר כנגד עליית שוקי המניות האמריקאיים. עם זאת, נראה כי לא ניתן להבין את עתידו של הדולר בלי להבין גורם נוסף – הרצון של גורמים חזקים בתוך ארצות הברית להחליש את המטבע. פיחות מטבע הוא כמובן פרקטיקה נפוצה בקרב מדינות כדי לתמרץ את הכלכלה לטווח קצר, אך כאן מדובר ככל הנראה בחשש אחר לגמרי. כדי להבין אותו, צריך לזכור את הגאווה האמריקאית בניצחון על יממוטו, ולבחון מה קורה בסין היום. מזה שנים רבות שקהיליית המודיעין של ארה"ב תופסת את סין כיריבה אקטיבית, המכוונת לעקוף את ארצות הברית במגוון יכולות טכנולוגיות וצבאיות, מתוך מטרה ליצור סדר גלובלי חדש שבו ארצות הברית היא שחקן חלש הרבה יותר. בהקשר הזה, החשש משנים רבות של שחיקת הבסיס התעשייתי של ארצות הברית נתפס כאיום אסטרטגי. אם בעבר היה קונצנזוס אמריקאי שהביקוש לדולר כנכס רזרבה – המאפשר לארצות הברית לייבא סחורה רבה מכל העולם בתמורה לשליחת פיסות נייר או כסף אלקטרוני אשר יישב בחיסכון ולא ישמש לכלום במשך שנים – הוא עסקה משתלמת במיוחד, היום נראה כי המצב כבר מתחיל להשתנות. כדי להבין את רוח הדברים, ניתן להתרשם מדו"ח אותו פרסם הכלכלן סטיבן מירן, תחת הכותרת: A User’s Guide to Restructuring the Global Trading System. מירן פותח את הדו"ח במילים הבאות: "הרצון לערוך רפורמה במערכת הסחר העולמית ולהציב את התעשייה האמריקאית בעמדה הוגנת יותר אל מול שאר העולם, היווה מוטיב עקבי עבור הנשיא טראמפ מזה עשרות שנים [...]. שורש חוסר האיזון הכלכלי טמון בהערכת יתר מתמשכת של הדולר, המונעת את איזון הסחר הבינלאומי, והערכת יתר זו נובעת מביקוש קשיח לנכסי רזרבה [...]". הדו"ח ממשיך לדון בחסרונות הרבים (לדעת הכותב) בערך הגבוה של הדולר לארצות הברית, ומציע מגוון כלים להחלשתו, כאשר המטרה המרכזית היא החזרת מפעלי תעשייה "הביתה". הדולר החזק אמנם טוב לצרכנים, אך נתפס כרע מאוד למפעלים. שימו לב: הדו"ח של מירן פורסם בנובמבר 24'. בדצמבר 24' טראמפ מכריז על מירן כמועמדו ליו"ר מועצת היועצים הכלכליים לנשיא ארצות הברית. כבר בינואר 25', עם תחילת כהונת הממשל, הדולר התחיל לרדת. כיום, כשנה וחצי לאחר תחילת הכהונה, ירד המטבע האמריקאי ביותר מ-8% מול סל המטבעות העולמי המורחב. אם כן, ההתחזקות של השקל מול הדולר אכן חזקה במיוחד ותלויה במגוון נסיבות מקומיות, אבל אל לנו להתעלם מהתמונה הגדולה: ככל הנראה הממשל מעוניין שארצות הברית תחזור להיות המפעל של העולם, והוא מראה נכונות לשלם על כך בערך המטבע שלה.

2/2 לבסוף, הגברת היבוא פירושה הרחבת המבחר, ריסון כוחם של המונופולים והשחקנים החזקים, והחזרת כוח הקנייה לידי הצרכן. הכסף שנחסך בסל הקניות החודשי מתפנה לצריכת מוצרים ושירותים אחרים, דבר המחולל צמיחה רוחבית בכלל ענפי המשק. זהו אמנם תהליך של הסתגלות מבנית שאינו חף מקשיים, אך כלכלה בריאה וצומחת אינה יכולה להתבסס על קפיאה על השמרים והנצחת המצב הקיים. היא חייבת לאפשר דינמיות ותחרות. ואולי זו בדיוק התזכורת הקטנה שמסתתרת השנה בתוך מגש הגבינות של שבועות. מאחורי הקממבר, הברי והפרמזן, שנמכרות כיום במחירים שפעם נחשבו דמיוניים, מסתתר סיפור מאקרו־כלכלי רחב על שווקים פתוחים, תחרות, יבוא, ויוקר מחיה, וכן על הדרך שבה מדיניות כלכלית מתגלגלות בסופו של דבר אל המקום הכי פשוט ויומיומי: אל שולחן החג של כולנו. תודה על הדגמת השפע בתמונה מבית הגבינות B סנטר כפר סבא

1/2 גם אתם הופתעתם השבוע ממחירי הגבינות בסופר השכונתי? פתאום קממבר נמכרת ב־12 שקלים, גאודה הולנדית מוצעת במבצע קבוע, ופרמזן, מוצרלה, אמנטל או מסקרפונה נמכרות במחירים שפעם היו שמורים רק לחו"ל או למעדניות יוקרה. מי שגדל בישראל של שנות ה־90 או תחילת שנות ה־2000 זוכר היטב: מגש גבינות חגיגי לשבועות היה עסק יקר מאוד. למעשה, עד לא מזמן גבינות כאלה נחשבו לכמעט מוצר צריכה אקסקלוסיבי. הן נשמרו לאירוח חגיגי במיוחד, לקנייה "מפנקת", או למזוודה שחוזרת מאירופה כשהן עטופות היטב בבגדים כדי שישרדו את הטיסה. מאחורי מדף הגבינות החדש של שבועות מסתתר סיפור כלכלי מרתק על השנים האחרונות בישראל. במשך עשורים, שוק החלב המקומי היה אחד הענפים המוגנים ביותר במשק. המדינה הפעילה מכסי מגן גבוהים מאוד על יבוא, לצד מכסות מוגבלות ותכנון מרכזי וריכוזי של משק החלב. במילים פשוטות: היה קשה מאוד לייבא גבינות מחו"ל במחיר תחרותי. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה מחירים גבוהים, מגוון מצומצם, ושוק ריכוזי שבו מספר זעום של שחקנים מקומיים שלט במדף. למבנה השוק הזה הייתה גם זווית תרבותית מעניינת. ישראלים שגדלו כאן בשנות ה־80 וה־90 זוכרים מציאות קולינרית שונה בתכלית. במובן מסוים, ישראל הייתה כמעט המקום היחיד שבו המושגים הגנריים "גבינה לבנה" ו"גבינה צהובה" תפסו כסוגי גבינה בפני עצמם. בעולם, גבינות מזוהות עם שמות, אזורים גיאוגרפיים, מסורות ייצור וטעמים מובחנים: ברי, רוקפור, גאודה, מנצ'גו, קממבר, פקורינו או פרמזן. בישראל של אותם ימים, המבחר היה דל, והתרבות הקולינרית סביב עולם הגבינות הייתה עדיין בחיתוליה. זה לא קרה משום שהישראלים לא העריכו אוכל טוב, אלא משום ששוק סגור ומוגן נוטה באופן טבעי לצמצם את המגוון ולהעיב על חדשנות. כשמעט שחקנים שולטים במדף ואין איום תחרותי מבחוץ, נעלם התמריץ להרחיב את היצע המוצרים, לפתח טעמים מיוחדים או להתחרות על איכות וחוויית צריכה. השינוי החל בהדרגה בתחילת העשור הנוכחי, וביתר שאת בשנים 2021–2022, כאשר הממשלה הרחיבה את מכסות היבוא הפטורות ממכס ופתחה חלקים משוק הגבינות לתחרות רחבה. לפתע, לרשתות השיווק התאפשר לייבא גבינות מאיטליה, הולנד, צרפת, פולין וליטא במחירים נמוכים משמעותית מבעבר. ומה שקורה כמעט תמיד כשנפתחת תחרות אמיתית – קרה גם כאן. לא זו בלבד שהיבואנים הורידו מחירים, אלא שגם היצרנים המקומיים נאלצו להגיב לשינוי בכללי המשחק. המבצעים התרבו, המגוון התרחב, והצרכן הישראלי החל להתרגל למציאות חדשה: גבינות איכותיות במחיר נגיש ויומיומי. באופן מעניין, התחרות לא רק שחקה את המחירים, אלא שימשה קטליזטור לשיפור ה פריון והאיכות בתוך השוק המקומי. מחלבות בוטיק ישראליות החלו לייצר גבינות פרימיום ברמה גבוהה מאוד, וחלקן אף קטפו פרסים בתחרויות בינלאומיות. הדינמיקה הזו מוכיחה שתחרות וחשיפה ליבוא אינן מוחקות בהכרח את הייצור המקומי; לעיתים קרובות הן דווקא דוחפות אותו לשכלל את היתרון היחסי שלו ולהתפתח. עבור הרפתנים והיצרנים המקומיים, פתיחת השוק ליבוא אינה סוגיה תיאורטית על גבי גרפים כלכליים. מדובר בפרנסה, במשפחות, ובמסורת חקלאית מפוארת, על רקע תנאים גיאופוליטיים ואקלימיים לא פשוטים. לכן, החשש שלהם מפני יבוא זול אינו גחמה או אינטרס ציני, אלא פחד קיומי מוחשי: אם גבינה מאירופה תגיע לכאן במחיר נמוך בהרבה, האם הרפת המקומית תוכל לשרוד? האם לא נאבד את "הביטחון התזונתי" ואת היכולת לייצר מזון בעצמנו? מדובר בסוגיה הטעונה ברגש, בגאווה לאומית ובמסורת. אף מדינה אינה ששה להיות תלויה לחלוטין ביבוא של מוצרי יסוד, בטח לא מדינה כמו ישראל, המתמודדת באופן תדיר עם מלחמות, משברים אזוריים ותקופות של אי־ודאות באספקה. עם זאת, נדרש לבחון את השאלה הזו מפרספקטיבה רחבה. כאשר מגינים על ענף מסוים לאורך שנים באמצעות מכסים גבוהים וחסימת תחרות, יש מי שמשלם את עלות עיוות כלכלי זה – והמישהו הזה הוא הציבור כולו. כל משפחה שקונה גבינות, חלב, קוטג' או חמאה מסבסדת את ההגנה הזו מכספה. במדינה כמו ישראל, שבה יוקר המחיה הוא מהגבוהים בקרב מדינות המערב, המשמעות של העלויות העודפות הללו משמעותית מאוד. יתרה מכך, הגנת יתר ממושכת על שוק מקומי עלולה להחליש אותו בטווח הארוך. בהיעדר תחרות חופשית, נחלש הלחץ להתייעל, לחדש, לאמץ טכנולוגיות מתקדמות או להוריד מחירים. דווקא החשיפה לשוק הגלובלי יכולה לאלץ את היצרנים המקומיים להתחזק: להשקיע בטכנולוגיה, לשפר האיכות, להתמקד במוצרי פרימיום, ולבנות יתרון תחרותי אמיתי שאינו נשען באופן מלא על סובסידיות או הגנה ממשלתית. הגעה לשיווי משקל חדש ויעיל יותר משרתת בסופו של דבר את המשק כולו, ואת הרפתנים בתוכם. >>

הניגון חוזר: מלכודת הדבש של המכס ״עוד חוזר הניגון" של הנשיא טראמפ בתחום הכלכלי המועדף עליו: הטלת מכסים. הפעם על הפרק – מכס בשיעור של 25% על מכוניות אירופאיות. קשה להאשים את טראמפ בבחירה הזו; מכס הוא פיתוי פוליטי כמעט בלתי עמיד עבור ממשלות דמוקרטיות. זהו המס הקל ביותר לגבייה, שכן אכיפתו מתרכזת בנקודות כניסה מוגדרות כנמלי ים ותעופה. כמו כן, עם הטלתו, תעשיות מקומיות מסוימות זוכות לעדנה מיידית: הן מייצרות מוצרים שבעבר יובאו מחו"ל, ומצבת כוח האדם בהן גדלה. בדומה לאכילת סוכר, התועלות מורגשות בן רגע – טראמפ "מרוויח" יצירת מקומות עבודה בתעשיית הרכב המקומית, זוכה לתמיכה פוליטית מהנהנים מהמהלך, ונהנה מתקבולי מס מהירים לקופת המדינה. אולם, כפי שהסוכר מזיק לגוף בטווח הארוך, כך המכס הוא מהמסים המזיקים ביותר לכלכלה. למעשה, הוא נחשב למחולל עיוותים כה חמור, שמרבית מדינות העולם הקימו יחדיו את ארגון הסחר העולמי (WTO), שכל תכליתו מאבק במכסים. עד לפני שנים אחדות, המכס נראה היה כעל סף היכחדות: בעוד שלפני כמאתיים שנה הוא מימן כמעט לבדו את ממשלת ארה"ב, בעשור האחרון צנח חלקו לכ־1% בלבד מהכנסות האוצר האמריקאי. מאז חזרתו של טראמפ לבית הלבן, המכסים שבו למרכז הבמה. שינוי מדיניות זה מחייב אותנו לבחון מדוע הכלכלנים מודאגים כל כך. הרי מכס הוא בסופו של דבר מס, וקיימים מסים רבים אחרים בעלי השלכות שליליות. מס הכנסה ומע"מ, למשל, פוגעים בפעילות הכלכלית ויוצרים תמריץ שלילי לעבודה ולצריכה. זהו מחיר מצער אך הכרחי למימון פעילות הממשלה. הייחוד השלילי של המכס טמון בכך שמעבר לנזק הרגיל של כל מס, הוא גם פוגע ביעילות הייצור. כדי להבין זאת, נדמיין שתי מדינות: "מדינת ההרים" הקרה ו"מדינת החוף" החמימה. במדינת ההרים אוהבים עגבניות. ניתן לגדלן שם בחממות מוסקות, אך הדבר הופך את התוצר ליקר ומורכב בהשוואה לגידול עגבניות תחת השמש הטבעית של מדינת החוף. גם הטעם נפגם. מנגד, במדינת החוף אוהבים גבינת עזים. עזים מותאמות לתוואי הררי ויכולות לרעות בנחת במקומות שאינם מתאימים לחקלאות אחרת. גידולן במדינת החוף אינו תואם את הסביבה, והתוצאה היא גבינה יקרה יותר ואיכותית פחות מזו המיוצרת בהרים. בעולם ללא מכסים, מדינת ההרים הייתה מתמחה בייצור גבינה, מדינת החוף בגידול עגבניות, והן היו סוחרות ביניהן לרווחת כולם. נניח שכל אזרח היה צורך 4 עגבניות ו־4 חקיקות גבינה. הטלת מס הכנסה או צריכה (כמו מע״מ) הייתה אמנם מקטינה את הכמות הנצרכת (למשל, ל־3 מכל סוג), אך הייצור היה נותר במקום שבו הוא היעיל ביותר: הגבינה בהרים והעגבניות בחוף. אולם, אם המדינות יחליפו את המסים הללו במכס של 25%, המסחר ביניהן ידעך. אנשי ההרים, למשל, ייאלצו לחדול מייצור יעיל של גבינה ולהתחיל לגדל עגבניות בחוסר יעילות בחממות יקרות. התוצאה: הצריכה תרד ל־2 עגבניות ו־2 חתיכות גבינה נחותות בלבד לכל אדם. יתרה מכך – אם אין מסחר, אין גם תקבולי מכס, והכנסות הממשלה ייעלמו. הנזק הוא כפול: הייצור נפגע וכך גם היכולת לממן שירותים ציבוריים. תהליך זה אינו קורה בן לילה; חוות עזים או חממות אינן מוקמות בשבוע. זהו תהליך הדרגתי של שחיקת המסחר, פגיעה ברמת החיים וכרסום בהכנסות המדינה. זהו סיפורו של המכס: מס שפוגע לא רק בכיסו של הצרכן, אלא בעצם היכולת של המשק לייצר בצורה מיטבית. אם אדם קם בבוקר לעבודה, מוטב שיעסוק במה שהוא עושה בצורה הטובה ביותר. זו הסיבה שבעבר זנחה ארה"ב את המכסים לטובת מסים על עבודה וצריכה. ייצור חייב להיות יעיל, גם אם גובים ממנו מס. ישנם אמנם מקרי קצה שבהם המכס מוצדק (מטעמי ביטחון לאומי או במדינות ללא תשתית גבייה מפותחת), אך כשיטה גורפת למימון ממשלה, מדובר במדיניות הרסנית במיוחד.

מה הכשל בסבסוד משכנתאות? הצעת החוק לסבסוד משכנתאות עולה היום לאישור בועדת השרים לענייני חקיקה. מערכת כלכלה קלה מנסה לעשות קצת סדר בנושא- משקי בית שנטלו משכנתא בשנת 2022 עם החזר חודשי של כ־5000 ש"ח, נאלצים להתמודד כיום עם החזרים העולים על 7,000 ש"ח. מדוע לא להקל על משקי הבית הללו? מכמה וכמה סיבות, כלכליות ומוסריות: 1. מקורות מימון וצדק חלוקתי: חשוב לזכור שכל סבסוד ממשלתי מגיע ממקור כלשהו; למדינה אין "עץ כסף". לכן, יש לבחון כל תוכנית כלכלית דרך היחס שבין אלו שיקבלו את הכסף לבין אלו שייאלצו לשלם אותו. כאשר המדינה מסבסדת משכנתאות, היא למעשה מטילה מס עקיף על מי שאינם בעלי משכנתא. קבוצה זו מורכבת משתי אוכלוסיות עיקריות: אלו שסיימו לשלם את המשכנתא, ואלו שאינם משלמים משכנתא כי הם צעירים מדי או מתגוררים בשכירות. כלפי הקבוצה הראשונה, מדובר בחוסר הוגנות: מדוע שזוג בני 70 הנמצאים בגיל פרישה יממנו זוג צעיר בשיא הקריירה שלו? כלפי הקבוצה השנייה, המצב בעייתי עוד יותר, שכן מדובר בהעברת עושר מ"עניים יחסית" ל"עשירים יחסית": שוכרי דירות ישלמו מיסים גבוהים יותר כדי לסבסד אנשים שהצליחו לרכוש נכס. 1. עידוד נטילת סיכונים (Moral Hazard): קיימת אפליה מובנית גם בקרב נוטלי המשכנתאות עצמם. מי שרכש דירה צנועה יותר או נטל משכנתא שקולה ופחות מסוכנת, ייאלץ לממן את מי שנטלו סיכונים גבוהים מדי. לסבסוד הסיכון יש משמעות מעבר לעלות התקציבית: הוא יוצר תמריץ שלילי המעודד את הציבור ליטול סיכונים גדולים יותר בעתיד, מתוך ציפייה שהמדינה תחלץ אותם בעת משבר. אמנם אין כאן דמיון מלא לסיבות שהובילו למשבר הסאב־פריים ב־2008, אך קיימים קווי דמיון מדאיגים. 2. השפעה על הביקוש ועליית מחירים: סבסוד משכנתא הוא למעשה סבסוד של הביקוש לדיור. משק בית שמשלם החזר של 7,000 ש"ח ומקבל סבסוד של 1,000 ש"ח מהמדינה, עשוי לבחור לרכוש דירה גדולה ויקרה יותר. כלומר, חלק משמעותי מהכסף לא יקל באמת על "יוקר המחיה", אלא פשוט יתגלגל לביקוש גבוה יותר לנדל"ן, מה שינפח את המחירים עוד יותר, על חשבון הציבור כמובן. 3. סבסוד של עליית ערך הנכס: העלייה בהחזרי המשכנתא התרחשה במקביל לעלייה משמעותית בשווי הדירות בשנים האחרונות. כלומר, בעוד שבעלי המשכנתאות משלמים יותר, הם מחזיקים בנכס שערכו עלה. סבסוד המשכנתא, אם כן, מממן למעשה את עליית הערך שנשארת בכיסם הפרטי של בעלי הדירות. 5. הטיה בין אפיקי השקעה: אנשים מקבלים החלטות כלכליות שונות; חלקם בוחרים לא לרכוש דירה אלא להשקיע את הונם בבורסה, בעסקים או בנדל"ן מניב שאינו למגורים. מדוע שהמדינה תסבסד נטילת סיכונים דווקא בשוק המשכנתאות ולא באפיקי השקעה אחרים? קיימות דרכים יעילות בהרבה לסייע לזוגות צעירים ולמשק כולו: פתיחת השווקים לתחרות חופשית שתוריד מחירים; הפחתת רגולציה בתחומי התכנון והבנייה שתסייע להגדלת ההיצע; רפורמות בארנונה ובמיסוי; והפחתת נטל המס במקביל לקיצוצים תקציביים נדרשים. לסיכום, מדובר בסבסוד לא מוצדק ומזיק מאוד, ויש לקוות שיוסר מסדר היום במהירות האפשרית.

2/2 הסנטימטרים ששווים כסף כאן נכנס הגובה לתמונה. מנקיאו וויינזירל הראו כי מבחינה סטטיסטית, גובה הוא מדד חזק מאוד לפוטנציאל השתכרות. אנשים גבוהים מרוויחים משמעותית יותר, מאיישים משרות בכירות יותר, ואפילו בבחירות לנשיאות ארה"ב קיים יתרון היסטורי למועמד הגבוה. מכיוון שגובה הוא נתון מולד שלא ניתן לשינוי באמצעות "חוסר מאמץ", הוא מהווה מדד יעיל יותר למיסוי מאשר הכנסה לבדה. לפי הגיון זה, אדם גבוה ישלם יותר, ואדם נמוך (שנדרש להתאמץ יותר עבור הכנסתו) ישלם פחות – וכך נתקרב צעד נוסף לעבר המס האופטימלי. זה כבר כאן: נקודות הזיכוי בישראל למרות שמס גובה נשמע דמיוני, מדיניות המס בישראל כבר מאמצת חלק מההיגיון הזה. מס ההכנסה אמנם מוטל על השכר, אך קיימות הטבות (נקודות זיכוי) המבוססות על מאפיינים אישיים המעידים על "קושי" או על פוטנציאל השתכרות מופחת: גיל, מגדר, מקום מגורים, סטטוס של עולה חדש או הורות לילדים עם מוגבלות. כל ההקלות הללו נובעות מההבנה שלאדם מסוים "קשה יותר" להפיק הכנסה מאשר לאחר, ולכן אין לבחון רק את השורה התחתונה בחשבון הבנק. כל שקל שאדם ״בעל קשיים״ מרוויח, דורש לעיתים מאמץ רב יותר מאשר הכנסה זהה של אדם בעל "יכולות" או נתוני פתיחה עדיפים, ולכן המס המושת עליו צריך להיות נמוך יותר. האם בעתיד נראה גם טבלאות מס לפי סנטימטרים? כנראה שלא בקרוב. עם זאת, המאמר על מס גובה מזכיר לנו את הדילמות המובנות במערכת המס הנוכחית ואת הצורך לחפש דרכים חדשניות להתמודד עמן.

1/2 מס סנטימטרים: האם הגובה שלכם צריך לקבוע כמה מס תשלמו? לפני כשני עשורים, שני כלכלנים מובילים מאוניברסיטת הרווארד, גרגורי מנקיאו ומתיו ויינזירל, פרסמו מאמר אקדמי שעורר סערה. הם דנו ברעיון תיאורטי יוצא דופן: הטלת מס על בני אדם גם בהתאם לגובהם. הצעתם הייתה, בתמצית, שאנשים גבוהים ישלמו מס הכנסה גבוה יותר מאנשים נמוכים, וזאת כדי לקרב את מערכת המס הנוכחית למודל של "מס אופטימלי". אך מהו אותו מס אופטימלי, כיצד הוא מוגדר, ואיך לכל הרוחות קשור גובהו של אדם לכל זה? אמנם המאמר לא הוביל אף מדינה להטיל "מס גובה" בפועל, אך הוא הצליח לזקק בצורה מבריקה את מהות הדיון על צדק ויעילות במיסוי. להפתעתם של רבים, חלק ממסקנות המאמר מיושמות כבר היום במדיניות המס בישראל. הבעיה: כשהמס מעניש את המאמץ כדי להבין את הטיעון התומך במיסוי על פי גובה, יש להגדיר תחילה את הבעיה המרכזית בשיטה הקיימת: מס הכנסה ממסה עובדים לא רק על פי כישוריהם, אלא גם על פי המאמץ שהם משקיעים. במערכת הנוכחית, אדם שעובד קשה יותר ישלם מס גבוה יותר מאדם בעל נתונים זהים שבחר לעבוד פחות. נניח, למשל, שקיים יועץ פרסום מבריק שבוחר לעבוד חמש שעות בחודש בלבד ומשתכר 10,000 ש"ח. הוא ישלם בפועל מס זהה לזה שישלם מאבטח מבוגר בקניון, שעובד במשרה מלאה בתוספת שעות נוספות כדי להגיע לאותו שכר בדיוק. מבחינה כלכלית זהו עיוות, שכן המס יוצר תמריץ שלילי לעבודה. מבחינה מוסרית, רבים יטענו כי מדובר בחוסר הגינות: לא הוגן שאדם "עצלן" (בעל יכולת גבוהה שבוחר לא לנצלה) יתרום לקופה הציבורית פחות מאדם "חרוץ", רק בשל העדפתו לפנאי. לפי גישה זו, אדם רשאי לעבוד פחות ולהרוויח פחות, אך עליו לעשות זאת רק לאחר ששילם את "חלקו ההוגן" במס, בדומה לכל אדם אחר בעל פוטנציאל השתכרות דומה. כדי להדגיש את האבסורד, דמיינו שאורך השירות הצבאי בישראל היה נקבע – בדומה למס הכנסה – גם על פי מאמץ. אם חייל היה רץ 3,000 מטר בפחות מ־12 דקות, הוא היה מחויב בארבע שנות שירות; אך אם לא היה מצליח לרדת מ־12 דקות, היה משרת שנה אחת בלבד. ברור לכל שהתוצאה בריצה תלויה ביכולת גופנית, אך ניתן להשפיע עליה בצורה משמעותית באמצעות השקעת מאמץ (או היעדרו). גיוס במתכונת כזו היה נחשב שערורייתי, אך זוהי בדיוק הדרך שבה פועל מס ההכנסה המודרני. הפתרון התיאורטי: מס על פוטנציאל "מס אופטימלי" הוא מס המוטל כסכום קבוע על כל אדם בהתאם לפוטנציאל ההשתכרות שלו, ללא קשר לשאלה כמה בחר לעבוד בפועל או כמה התאמץ בלימודיו. במערכת כזו, אדם שנולד עם יכולות גבוהות ישלם מס גבוה מכיוון שהפוטנציאל שלו גבוה, והוא יחויב בו גם אם יחליט שלא לעבוד כלל. מבחינת הקושי הסובייקטיבי לשלם את המס, הנטל יהיה שווה לשניהם. היתרון הגדול הוא שהמס השולי על כל שקל נוסף של עבודה יהיה 0%, דבר שיעודד את כולם למקסם את כישוריהם, בלי להיענש על כך. אלא שמס כזה הוא כמעט בלתי אפשרי ליישום, שכן אין דרך אובייקטיבית למדוד "יכולת" או "כישרון". מדובר בחלום באספמיה – אפילו בדיקות DNA אינן מסוגלות לנבא יכולת השתכרות במדויק. לכן, הכלכלנים מחפשים "אותות" (Signals) המעידים על פוטנציאל זה. כיום, המדד העיקרי לזיהוי הפוטנציאל הוא ההכנסה הכספית. זהו מדד פגום משום שהוא מערבב יכולת עם מאמץ, אך ההנחה היא שהיכולת משפיעה על השכר יותר מהמאמץ. הדוגמאות שהובאו קודם הן בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: לרוב, אדם בעל יכולות גבוהות ירוויח יותר מאדם בעל יכולות נמוכות. אם כן, מס על פי הכנסה אינו מושלם מבחינה כלכלית או מוסרית, אך בהיעדר דרך אחרת למדידת יכולת – הוא הדבר הקרוב ביותר למס אופטימלי הקיים ברשותנו. (המשך בציוץ הבא>>)

מי זה לורנץ וכיצד הוא מודד את תהליכי השפעת הבינה המלאכותית על שוק העבודה והשכר?! לאחרונה נדמה כי אין מדובר עוד בתחושה בלבד; פרסומים רבים מעידים על תהליכי התייעלות וגלי פיטורים הנובעים מחדירת הבינה המלאכותית לשוק העבודה. השפעת הטכנולוגיה אינה מוגבלת רק ליעילות תפעולית, אלא משתרעת גם על עצם הגדרת המשרות, זהות המבצעים אותן ותגמולם. החשש אינו מתמצה בצמצום מספר המשרות, אלא בשינוי מבני עמוק, הכולל היעלמות של מקצועות שלמים, שינוי בתמהיל הכישורים הנדרש, וריכוז כוח אצל בעלי הטכנולוגיה, העלול להחריף את פערי השכר והתעסוקה. האינטואיציה בסיטואציה זו ברורה מאוד: אם הפערים גדלים, יש לפעול לצמצומם. אולם, בטרם פונים לפתרונות, ראוי להבין מהו בדיוק אותו "פער" שאנו מבקשים למדוד. כדי לבחון אי־שוויון בהכנסות, פיתח הכלכלן מקס לורנץ (Max O. Lorenz) כלי מרכזי ונהיר להמחשה: עקומת לורנץ. עקומה זו מתארת גרפית את התפלגות ההכנסות או העושר בחברה: ציר ה־X מייצג את האחוז המצטבר של האוכלוסייה, מהעני ביותר ועד העשיר ביותר, ואילו ציר ה־Y מייצג את האחוז המצטבר של ההכנסה הכוללת של האוכלוסייה. בעולם של שוויון מוחלט, כל נתח באוכלוסייה היה מחזיק בחלק זהה מההכנסה, כך שהעקומה הייתה מופיעה כקו ישר בזווית של 45 מעלות. בפועל, המציאות מורכבת יותר: השכבות החלשות מחזיקות בנתח הקטן מחלקם באוכלוסייה, בעוד שהעשירים ביותר מחזיקים בחלק הארי של העושר, דבר היוצר עקומה קעורה. ככל שהעקומה קעורה יותר, כלומר שהמרחק בין הקו הישר למרכז העקומה גדול יותר, כך אי־השוויון גדול יותר. המרחק בין הקו לעקומה, שמשתנה בין מדינות, מעורר שאלה עקרונית: האם צמצום הפער הוא מטרה כשלעצמה, או שמא הוא אך אמצעי לשיפור הרווחה, הבריאות והיציבות החברתית? התשובה מורכבת. מצד אחד, מחקרים מעידים על רתיעה אנושית טבעית מאי־שוויון, המקושר לעיתים בצדק לתוצאות חברתיות שליליות: מדינות הסובלות מפערים חריפים נוטות להיות עניות יותר, בריאות פחות וחשופות לחוסר יציבות פוליטית. כמו כן, פערים קיצוניים פוגעים בסולידריות החברתית ועלולים להוביל למדיניות פופוליסטית המבקשת "לתקן" את המצב במהירות, גם במחיר של פגיעה בכלכלה עצמה. מנגד, אי־שוויון אינו מעיד בהכרח על עוול; לעיתים הוא בלתי נמנע, ואף משקף תהליכים חיוביים. בחברה מודרנית, אנשים זוכרים לרמות שכר שונות בשלבים שונים של מעגל החיים: סטודנטים בתחילת דרכם משתכרים לרוב מעט, עובדים באמצע הקריירה מתקדמים בהדרגה, ואנשי מקצוע בשיא יכולתם נהנים מהכנסה גבוהה. גם אם הפרט מצמצם את הפער לאורך זמן, בנקודת זמן ספציפית תמיד יתקיימו פערים. יתרה מכך, ככל שהמשק דורש יותר מיומנות והכשרה, כך הפערים נוטים להתרחב – אך במקביל לשיפור כולל ברמת החיים. בנקודה זו חשוב לדייק: עקומת לורנץ מתארת את אופן חלוקת ההכנסה, אך אינה מסבירה כיצד היא נוצרה. היא אינה מבחינה בין פערים הנובעים מקיפאון ובין פערים שהם תוצר של צמיחה, חדשנות ועלייה בפרודוקטיביות. חברה יכולה להצטייר כ"שוויונית", אך להיות ענייה וסטטית, בעוד שחברה שבה הפערים גדולים עשויה לייצר יותר הזדמנויות, תעסוקה וערך מוסף לטווח ארוך. מכאן נובע גם המחיר האפשרי של השאיפה לצמצום פערים "בכל מחיר". כאשר מדיניות מתמקדת בשוויון בתוצאה – אם באמצעות מיסוי אגרסיבי ואם באמצעות התערבות ממשלתית רחבה – היא עלולה לפגוע בתהליכים המקדמים את הכלכלה: השקעה, יזמות, מאמץ והתמקצעות. במצב כזה, אולי הפערים מצטמצמים, אך במבחן התוצאה לכולם יש פחות. כאן אנו חוזרים לבינה המלאכותית. האחרונה אינה אך "מחולל פערים", אלא בראש ובראשונה מהווה "מנוע צמיחה": היא מגדילה את הפריון, מאפשרת ביצוע משימות מורכבות במהירות, ומורידה חסמי כניסה לתחומים עתירי משאבים וידע. המשמעות היא הגדלה של ההכנסה הכוללת של המשק, במקביל להתפלגות לא אחידה של התועלת, לפחות לא בטווח הקצר. מי שמאמץ את הכלים מוקדם, משלב אותם בעבודתו או מפתח אותם, זוכה ליתרון משמעותי. בניגוד למהפכה התעשייתית, שבה הנפגעים העיקריים היו עובדי הכפיים, כיום השינויים משפיעים גם ואולי בעיקר על שכבות מיומנות מאוד, למשל חלק ממקצועות ההייטק – תופעה שעשויה לעצב מחדש את מבנה השכר במשק והפערים הנובעים ממנו. לפיכך, אם אכן נחזה בגידול בפערים, דומה כי השאלה המרכזית אינה רק כיצד לצמצם אותם, אלא גם כיצד להבטיח שהתהליך מחולל הצמיחה יישאר נגיש ליותר אנשים, וזאת באמצעות הכשרה מקצועית, הסבות מותאמות והסרת חסמים שונים. לסיכום, גם אם העקומה מתעקלת, כל עוד היא מבטאת תנועה קדימה – כזו המגדילה את הפריון ומרחיבה הזדמנויות – התוצאה עשויה להיות שוק צומח ודינמי שבו הרווחה משתפרת לאורך זמן, גם עבור אלו הנמצאים בתחתית עקומת לורנץ.

הודעת איחוד האמירויות על עזיבת ארגון אופ"ק או שיעור בכלכלה: המקרה של אופ״ק – האם לכל קרטל יש תאריך תפוגה? הודעת איחוד האמירויות על עזיבת ארגון אופ"ק היא לא רק "חדשות חוץ", אלא מקרה בוחן מצוין לאחד הנושאים המורכבים בכלכלה: מבנה הקרטל. בעוד שהעולם מתמקד בשינוי התפוקה המיידי, הסיפור האמיתי הוא השחיקה בעקרונות היסוד המאפשרים לקבוצת יצרנים לשלוט במחיר השוק. כדי להבין מדוע זה קורה, יש להתבונן בדינמיקה הכלכלית הפנימית של הארגון. מהו בעצם קרטל? מבחינה כלכלית, מדובר בהתאגדות יצרנים הנועדה לצמצם את התחרות במטרה לגרום לעליית מחירים מלאכותית. המדינות המייסדות של אופ"ק – שהוקם בבגדד ב־1960 – זיהו שהן מחזיקות ביתרון יחסי אדיר, אך סובלות מביזור. המטרה הייתה להחזיר את "השכירות הכלכלית״ (רווח עודף שנוצר כתוצאה משליטה במשאב מוגבל), שזרמה ברובה לחברות המערביות ששלטו בשוק, אל המדינות עצמן. אלא שעל פי התיאוריה הכלכלית, קרטלים הם יצורים לא יציבים מטבעם. כך, העיקרון הראשון לקיום קרטל הוא שליטה בנתח שוק מכריע. כדי שקרטל יצליח לקבוע את מחיר השוק, הוא חייב לשלוט ברובו המוחלט של ההיצע. לכן, אם הקרטל מצמצם את הייצור כדי להעלות מחירים, אך מנגד יצרנים מחוץ לקרטל (למשל ארה"ב או ברזיל) מגדילים את תפוקתם, הקרטל מאבד נתח שוק בלי להשיג את עליית המחיר המיוחלת. בשיאו, ארגון אופ"ק איגד כ־70% מתפוקת הנפט העולמי. כיום, בעיקר עקב תגליות נפט וגז משמעותיות מחוץ לגבולות המדינות החברות, נתח השוק של אופ"ק צנח ל־40% לערך. עם הירידה, יכולתו להשפיע על המחיר העולמי, בלי לפגוע בעצמו אנושות, הולכת ונעלמת. העיקרון השני, והמכביד יותר, הוא משמעת פנימית ומניעת "רמאות". כפי שכתב הכלכלן וחתן פרס נובל ג'ורג' סטיגלר (תיאוריה של אוליגופול, 1964): "כל קרטל נושא בתוכו את זרעי חורבנו, שכן לכל חבר יש תמריץ כלכלי חזק לרמות על המכסות של עצמו". במונחי תורת המשחקים, העניין מובן ביותר: מצבה של כל חברה בקרטל ייטיב, אם האחרות יצמצמו ייצור (כדי שהמחיר יעלה), בעוד שהיא עצמה תגביר ייצור בסתר. כמובן, אם כל שחקן יתנהג כך, הקרטל יאבד אפקטיביות. ואכן, ככל שהרחיבה אופ"ק את שורותיה, כך האמון, הקולגיאליות ויכולות האכיפה נחלשו. בפרט, כשהאמון הפוליטי בין סעודיה לאמירויות נסדק, המשמעת הכלכלית קרסה יחד איתו. מדוע איחוד האמירויות בחרה לעזוב דווקא עכשיו? בנוסף למתיחות הולכת וגוברת בין האמירויות לסעודיה סביב מגוון נושאים אזוריים, ישנה השפעה של עיקרון הערך הנוכחי של העתיד. ככל שטכנולוגיות שמש, רוח ואנרגיה גרעינית הופכות ליעילות יותר, המדינות המפיקות מבינות שהביקוש לנפט לא יימשך לנצח. במצב כזה, האסטרטגיה הרציונלית משתנה: במקום לשמר מחיר גבוה ולשמור על הנפט באדמה לטווח הארוך, המדינות עוברות למצב של "חיסול מלאי" – להפיק כמה שיותר, כמה שיותר מהר, ולהשקיע את ההון בענפים אחרים. כבר ב־1776 כתב הכלכלן אדם סמית' כי "אנשים מאותו המקצוע רק לעתים רחוקות נפגשים יחד, אפילו לשם שמחה, בלי שהשיחה מסתיימת בקנוניה נגד הציבור, או בתחבולה כלשהי להעלאת מחירים". אולם, גם אותן הקנוניות דורשות תחזוקה ועמידה במגוון אתגרים ואל מול אינטרסים נוגדים. פרישת האמירויות מסמלת את המעבר לשוק נפט חופשי ותחרותי יותר, שבו המחיר נקבע על פי היצע וביקוש אמיתיים, ולא לפי הנקבע בחדרי חדרים. היא גם מהווה סימן לכך ששמא אף חובבי הנפט הגדולים ביותר סבורים שזמנו כסחורה החשובה בעולם הולך ואוזל.

לפני שמסתיימות חגיגות עצמאות 78- צוות כלכלה קלה נותן עצות זהב לתאוצת הכלכלה ו״לתפארת מדינת ישראל״ 🇮🇱 1 גמישות והישגיות במערכת החינוך: הנפילה בדירוגים הבינלאומיים במדעים ובמתמטיקה היא תמרור אזהרה בוהק. עלינו להקטין את הכוח המופרז של ארגוני המורים וועדי העובדים, המונעים כל ניסיון לתמרץ הצטיינות. מערכת החינוך צריכה להתמקד בטובת התלמיד ובשיפור הישגיו, ולא בשימור מבנה שכר ארכאי וקביעות תעסוקתית. 2 תקצוב חינוך מותנה בלימודי ליב"ה: מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך לממן דור שלם שאינו מקבל כלים בסיסיים לשוק העבודה. התניית תקציבים בלימודי מתמטיקה, אנגלית ומדעים היא לא רק צעד כלכלי מתבקש להגדלת קופת המדינה, אלא חובה מוסרית כלפי הבנים החרדים, הזכאים להזדמנות להשתלב ולפרנס את משפחותיהם בכבוד. 3 ממשלה רזה ויעילה – מ-38 ל-20 משרדים: בזבוז הכספים על תוספות שכר ולשכות הוא אכן "כסף קטן"; הבעיה הקשה באמת היא שמספר המשרדים מייצר סרבול בירוקרטי בלתי נסבל. פרויקטים נופלים בין הכיסאות בגלל ריבוי ממשקים, וקבלת ההחלטות הופכת לבלתי אפשרית. ממשלה בת 20 משרדים תהיה איכותית, זולה וממוקדת בהרבה. 4 צדק בפנסיה – השוואת הפרשות: לא ייתכן שבעלי פנסיה תקציבית, הנהנים מקצבה מובטחת בשווי מיליונים, יפרישו רק 2% משכרם, בעוד שאר הציבור מפריש הרבה יותר. השוואת תנאי ההפרשה היא צעד קריטי להגברת השוויון בנטל ולהזרמת מיליארדים לקופת המדינה. 5 ניקוי אורוות במערכת המס: מערכת המס שלנו מחוררת בפטורים שנוצרו כתוצאה מלחצים פוליטיים של קבוצות אינטרס. ביטול הפטורים הללו והחלפתם בסיוע ישיר לנזקקים יגדילו את הכנסות הממשלה, יעודדו יזמות ותעסוקה, וישימו סוף לאפליה בלתי צודקת בין מגזרים. 6 דיור: בנייה אמיתית במקום "סבסוד אקראי": תוכניות כמו "מחיר למשתכן" ו"דירה בהנחה" עלו עשרות מיליארדים ולא פתרו את משבר הדיור. הן לא הגדילו את היצע הדירות, אלא רק סבסדו זוגות בודדים באופן אקראי. הגיע הזמן לעבור למדיניות המעודדת היצע אמיתי ומפחיתה חסמי בנייה. 7 הוזלת יוקר המחיה דרך חקלאות חופשית: במקום לחסום יבוא ולייקר את המזון של כולנו כדי להגן על קבוצות קטנות, יש לעבור לתמיכה ישירה בחקלאים. זהו המודל המקובל בעולם המערבי – הוא מוזיל את סל הקניות לצרכן, מגביר את התחרות ומבטיח ביטחון תזונתי ללא מחסורים מלאכותיים. לסיכום: ישראל היא מדינה חזקה עם עם של גיבורי על. כדי להמשיך לשגשג, נדרש הובלה שאינה חוששת מקבוצות לחץ ואינטרסנטים, כדי לאפשר תחרות בריאה וכלכלה חופשית וצומחת. ולתפארת מדינת ישראל

מס החובה הוולונטרי של היישוב העברי חגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל הן הזדמנות ראויה לשפוך אור על אחת הפרשיות הכלכליות המרתקות והפחות מוכרות בתולדות היישוב: מערכת גיוס המשאבים של "המדינה שבדרך". בעוד שאירועים מכוננים כגון "ליל הגשרים" או הפריצה לכלא עכו נצרבו בזיכרון הקולקטיבי, סוגיה חשובה לא פחות – ואולי אף קריטית יותר לעצם קיומו של היישוב היהודי – נותרה נחלתם של מעטים: מימון הפעילות הביטחונית והאזרחית באותם ימים. כידוע, כל גוף המספק שירותים – תהא זו מדינה ריבונית או התארגנות קהילתית מצומצמת – נדרש למקורות מימון יציבים. נהוג להניח כי ארגונים קטנים יכולים להישען על תרומות, בעוד שמדינות אינן יכולות להתקיים ללא מערכת מיסוי מחייבת, המגובה בחקיקה ובמנגנוני אכיפה. אולם היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי הציב מקרה בוחן ייחודי: קהילה שמנתה מאות אלפי נפשות ללא סמכויות שלטוניות פורמליות, אשר הצליחה לפתח מנגנון יצירתי לגיוס משאבים בהיעדר יכולת חקיקה, פיקוח או כפייה. מנגנון זה מימן הן את התשתית האזרחית הן את המערך הביטחוני שהניח את היסודות לצבא העתידי. אליעזר קפלן, מראשי הנהגת היישוב, טבע עבור המערכת הזו את המונח "מס חובה וולונטרי" – אוקסימורון מרתק המעורר תהייה: כיצד יכולה לפעול מערכת מיסוי ללא כוח כפייה? בשנת 1938, על רקע המרד הערבי הגדול, גבר הצורך במקורות הכנסה. הוועד הלאומי כונן את "כופר היישוב", מיז ם שהתפתח בהדרגה למערכת מיסוי מסועפת שכללה מסים ישירים ועקיפים: מס הכנסה, מסי צריכה ומס רכוש, לצד קריאות לתרומות נוספות. בהיעדר סמכות חוקית, לא ניתן היה לאכוף את הגבייה או להעמיד לדין משתמטים. לפיכך, המערכת נשענה כולה על שיתוף פעולה מרצון: עסקים, התאחדויות מעסיקים ותושבים פרטיים חישבו בעצמם את הסכומים שנדרשו מהם והעבירו אותם לידי הנהגת היישוב. הכלי המרכזי שעמד לרשות ההנהגה לא היה כוח הזרוע, אלא כוח השכנוע – ולעיתים גם לחץ חברתי. הקריאה למילוי החובה האזרחית לוותה בקמפיינים ציבוריים נרחבים. סופרים ומאיירים בולטים, כדוגמת עמנואל הרוסי ונחום גוטמן, גויסו ליצירת כרזות המעודדות תשלום. העיתונות העברית הדגישה את האחריות המשותפת, ואפילו עיתוני הילדים, דוגמת "משמר לילדים" ו"דבר לילדים", קראו לקוראים הצעירים לוודא שהוריהם ממלאים את חובתם. כך הפכה הציפייה החברתית למנגנון אכיפה אפקטיבי. מעבר לכך, רבים ממשלמי המסים פעלו מתוך אמונה עמוקה בחשיבות המעשה ובתחושת שותפות היסטורית במפעל התחייה הלאומית. האם מערכת כזו הייתה נחשבת לאפקטיבית בסטנדרטים של ימינו? סביר להניח שלא. שיעורי ההיענות לא היו מלאים, במיוחד בקרב קבוצות שלא חשו זיקה לממסד הציוני; עלויות הגבייה היו גבוהות באופן יחסי; והמדיניות לא תמיד התבססה על ייעוץ מקצועי. ובכל זאת, חרף מגבלותיה, המערכת הצליחה לממן את פעילות ה"הגנה" והפלמ"ח לצד המוסדות האזרחיים, וזאת בתקופות המאתגרות והגורליות ביותר – ימי מלחמת העולם השנייה והמאבק המדיני והצבאי למען הקמת המדינה. מודל "מס החובה הוולונטרי" מלמדנו כי ניתן לקיים מערכות ציבוריות רחבות היקף גם על בסיס התנדבותי, ולו באופן מוגבל. התנאי ההכרחי לקיומן הוא תחושת סולידריות ושותפות: הידיעה של הפרט כי הוא חלק מעשייה משותף ובעלת משמעות, גם כאשר אין איש הכופה זאת עליו. בתמונה: "השקל הציוני" היה דמי חבר שנתיים להסתדרות הציונית העולמית. רכישת השקל העניקה ליהודים בכל העולם את זכות הבחירה (והזכות להיבחר) לקונגרס הציוני, הפרלמנט של העם היהודי שבדרך. מעבר להיבט הכספי שנועד לממן את פעילות התנועה, השקל שימש כסמל לאזרחות יהודית ושותפות גורל עוד בטרם הוקמה המדינה.

האם עשרה חכמים שווים לגאון אחד? מוקדש לראש עיריית ניו-יורק… אנו ב״כלכלה קלה״ מרבים לעסוק בחלוקת עבודה, בשווקים ובדינמיקה של קבוצות הפועלות יחד. אולם, ישנם דברים שחלוקת עבודה ושיתוף פעולה – רחבים ככל שיהיו – פשוט אינם יכולים להחליף. לא תמיד נעים לדבר על כך; איש אינו אוהב לשמוע שישנם אנשים ש"יש להם את זה" וכאלו שלא, או שלכל אדם יש תקרה מסוימת שאינה תלויה במידת המאמץ שישקיע. עם זאת, ישנם יחידי סגולה השונים מהשאר – גאונים אמיתיים הניצבים בקצה המרוחק של עקומת ה־IQ והיכולות הקוגניטיביות. קיימת נטייה לחשוב שאם רק נקבץ מספיק אנשים חכמים בחדר אחד, התפוקה המשותפת שלהם תוכל להחליף מוח גאוני בודד. האמונה בכוחו של הצוות קוסמת לנו יותר, מבחינה שוויונית והגיונית, מאשר ההסתמכות על "הגאון הבודד". אולם, המציאות מורכבת יותר: עשרה פיזיקאים מעולים עשויים לשפר מודל קיים באופן מרשים, אך הם לא יגיעו לתורת היחסות באופן אורגני. קבוצה של עשרה מוזיקאים מוכשרים להחריד לא תצליח להלחין יחד סימפוניה של מוצרט. כדי לחולל שינוי פרדיגמה באמנות או במדע, נדרשת רמת עיבוד נדירה ויכולת לזהות חיבורים שאנשים חכמים מאוד ״בלבד״ נותרים עיוורים אליהם. במילים פשוטות: התפוקה של גאון אחד אינה ניתנת לשחזור על ידי שום קבוצה, חכמה וגדולה ככל שתהיה. התופעה הזו מתוקפת מבחינה מחקרית: ראשית, מחקר ה־SMPY (Study of Mathematically Precocious Youth), העוקב מאז תחילת שנות ה־70 אחרי אלפי בני נוער בעלי יכולות קוגניטיביות באחוזונים העליונים ביותר (ה־0.1% וה־0.01% העליונים), מוכיח באופן חד־משמעי כי המוחות הללו אחראים לחלק לא פרופורציונלי מפריצות הדרך המדעיות. בנוסף, נמצא כי אלו מתוכם שזכו לצעדים חינוכיים מותאמים, כמו קפיצת כיתה ולימודי העשרה מתקדמים, היו בעלי סבירות גבוהה משמעותית לרשום פטנטים מורכבים, להמציא טכנולוגיות חדשות ולהוביל את המחקר האקדמי, בהשוואה לעמיתיהם המוכשרים שלא זכו לטיפוח דומה. שנית, החוקר צ'ארלס מארי (Charles Murray), בספרו הקלאסי "Human Accomplishment", סקר וכימת באופן מעמיק את התרומות יוצאות הדופן לאמנות ולמדע מהעת העתיקה ועד שנת 1950. הוא הראה כי חלק זעיר מהאוכלוסייה העולמית הוא שדחף קדימה את הרוב המוחלט בכמעט כל תחום – החל ממדעי הטבע ופילוסופיה וכלה בציור וכתיבה. לעיתים, מערכות חינוך נוטות להתכחש למציאות זו. מתוך רצון למנוע מאף תלמיד "להישאר מאחור", הן משקיעות משאבי עתק בתלמידים מתקשים, אך מקצות משאבים דלים בהרבה לפיתוח מצטיינים. הסיבה לכך היא התפיסה לפיה התלמידים הללו בכל מקרה "מסודרים לחיים". גישה מוטעית זו מתייחסת לעושר ולקדמה האנושית כאל מצב נתון שנותר רק לחלק את פירותיו באופן הוגן, במקום לראות בהם תהליך דינמי שדורש פיתוח מתמיד. חברות השואפות לשגשוג כלכלי, ולא רק לניהול העיזבון שהורישו לנו הדורות הקודמים, ייטיבו לעשות אם יבנו מערכות חינוך המאזנות בין קידום החלשים לטיפוח המצטיינים – תוך הכרה בכך שלשני המרכיבים הללו יש גם ערך כלכלי וגם ערך מוסרי עצום. בתמונה – אנשים ששכחו כי עושר צריך לייצר, לא רק לחלק:

הונגריה תחת אורבן: כלכלת סחיטה… בימים אלו אירופה כולה כמרקחה בעקבות המהפך בהונגריה. ברוב מדינות האיחוד האירופי שרר חשש ממשי מהמשך כהונתו של ויקטור אורבן, אף שהונגריה היא מדינה קטנה יחסית בתוך האיחוד. כאן ב"כלכלה קלה" נדון, מטבע הדברים, במצבה הכלכלי של הונגריה תחת שלטונו. בקצרה, ניתן לומר כי מצבה הכלכלי בעייתי, אך מה שמעניין במיוחד הוא האסטרטגיה שבה נקט אורבן בשנים האחרונות כדי לנסות ולקדם את הכלכלה הלאומית. ראשית, חשוב לדעת שישנן שתי דרכים עיקריות לייצר הכנסה. הראשונה היא ״דרך המלך״, שבה נוקטים מרבית האנשים: עבודה ויצירת ערך מוסף עבור מי שמוכן לשלם עבורו. הדרך השנייה היא הפקת רווח באמצעות איום בנזק פוטנציאלי, כך שהצד השני מוכן לשלם כדי למנוע אותו. אמנם זוהי דרך פחות נפוצה, שכן היא מחייבת קיום של צדדים אחרים המייצרים ערך שניתן לסחוט, אך היא עדיין מהווה תופעה מוכרת בעולם הכלכלי. קיימות דרכים מגוונות לפעול לפי השיטה השנייה. דמי חסות ("פרוטקשן") הם דוגמה מוכרת: אדם מבטיח שלא יפגע בעסק בתמורה לתשלום קבוע. דוגמה נוספת מגיעה מתחום יחסי העבודה ההיסטוריים: בעבר היה קיים תפקיד של "מסיק קטר" – עבודה פיזית קשה של הזנת פחם למנוע הקיטור. עם המעבר למנועי דיזל נעלם הצורך המקצועי בתפקיד, אך ארגוני עובדים בארצות הברית התעקשו לשמרו. במקרה זה, השכר עבור המסיק לא נבע מצורך אמיתי, אלא מכוחם של הארגונים לייצר נזק באמצעות שביתות. התשלום נועד למנוע את השבתת הרכבת ולא ניתן כתמורה לערך ממשי. מדינות, בדומה לאנשים, יכולות להרוויח את לחמן באמצעות תרומה לכלכלה העולמית, או לחלופין, להפיק רווחים בתמורה להימנעות מגרימת נזק לאחרים. בעשור האחרון תחת אורבן, הונגריה מיישמת בפועל את הגישה השנייה. היא השיגה יתרונות כלכליים בזכות יכולתה להזיק לשכנותיה, ולא כתוצאה מכושר ייצור יוצא דופן. משום כך, יתר מדינות אירופה מתייחסות בסלידה לאורבן, הנתפס בעיניהן כמי שסוחט אותן כלכלית ללא הצדקה. נבחן כעת שתי דוגמאות לאופן שבו פועלת אסטרטגיה זו. הדוגמה הראשונה היא רכישת אנרגיה מרוסיה. לאחר הפלישה לאוקראינה, ביקש האיחוד האירופי להפסיק בהדרגה את רכישת מוצרי האנרגיה מרוסיה. הונגריה התנגדה למהלך ופעלה לסכלו – לא מתוך התנגדות עקרונית, אלא כדי להשיג תמורה עבור הסכמתה. למעשה, ניתן להניח שבהונגריה קיים חשש מהאיום הרוסי אף יותר מאשר במערב אירופה; בתקופת המלחמה הקרה היא נשלטה בפועל על ידי ברית המועצות, ומיקומה הגיאוגרפי מעמיד אותה קרוב למדי לקו החזית. סירובה של הונגריה ליישר קו היה מהלך ציני שנשען על המחויבות של יתר המדינות לסייע לאוקראינה. כדי לזכות בהסכמתה, אפשר האיחוד להונגריה להמשיך לרכוש נפט מרוסיה במחירים נמוכים ממחירי השוק. רוסיה, מצידה, הסכימה למכור בזול כדי לתדלק את המחלוקות בתוך האיחוד האירופי. כך קיבלה הונגריה יתרון כלכלי שנועד אך ורק לפגוע בלכידות האירופית. הדוגמה השנייה היא הקפאת כספי האיחוד האירופי. האחרון הקפיא העברת מיליארדי אירו להונגריה עקב רפורמות משפטיות שקידם אורבן. עם זאת, האיחוד הסכים לשחרר חלק מהכספים, למרות אי־העמידה בתנאים, בתמורה לכך שהונגריה לא תסכל את המשא ומתן לצירוף אוקראינה לאיחוד. אורבן אכן "יצא מהחדר" בזמן ההצבעה, ומספר ימים לאחר מכן הועברו הכספים. הונגריה קיבלה אפוא כסף שלא הייתה זכאית לו על פי הכללים, רק כדי "לקנות" את שתיקתה במהלך שהיה אמור להיות טבעי עבור מדינה החברה באיחוד. באמצעות הפעלת לחץ על האיחוד והחרגה עצמית מהמדיניות המשותפת, הצליח אורבן לייצר יתרונות כלכליים קצרי טווח. מעבר לשאלות המוסריות, זוהי בעיה מבנית עמוקה: במקום לחזק את עצמאותה, הונגריה הופכת תלויה יותר ברוסיה ובאנרגיה זולה – מה שכבר יצר בעיות בשנה החולפת. בנוסף, תרבות של סחיטה אינה מהווה קרקע פורייה לצמיחת חדשנות, מסחר ויזמות, שהם המנוע האמיתי של כלכלה מפותחת. תחומים אלו נשענים על יצירת ערך אמיתי, והם דורשים מערכת ערכים שתקדם אותם, ולא כזו המתמחה בניצול נקודות תורפה של אחרים.

העימות בין ישראל לאיראן ממחיש היטב את משקל הטכנו־לאומיות ואת ההשפעתה על כלכלת השוק העולם שלאחר הגלובליזציה כבר כאן. במשך שלושה עשורים לימדו אותנו שכלכלה חופשית, סחר פתוח ושרשראות אספקה גלובליות הם הדרך היעילה ביותר לייצר עושר. אולם בשנים האחרונות המציאות מספרת סיפור אחר, כאשר מדינות מעדיפות יותר ויותר אמון על פני עלות. שינוי זה משקף תפיסה חדשה של רציונליות כלכלית בעולם המושפע מסיכונים גיאופוליטיים רבים. זהו עידן הטכנו־לאומיות, שבו טכנולוגיה אינה רק מנוע צמיחה אלא נכס אסטרטגי הקשור לריבונות ולעוצמה לאומית. שליטה בשבבים, בבינה מלאכותית, בנתונים ובתשתיות דיגיטליות נתפסת כיום כחלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי. כתוצאה מכך, ממשלות מוכנות להתערב בשווקים גם במחיר של פגיעה ביעילות הכלכלית, במטרה להבטיח עצמאות טכנולוגית. שינוי זה לא התרחש בן לילה, אלא נבע משילוב של תחרות גיאופוליטית וזעזועים מערכתיים. המתח הגובר בין ארצות הברית לסין הפך את הטכנולוגיה לזירת תחרות מרכזית, בעוד שמגפת הקורונה חשפה את השבריריות של שרשראות האספקה הגלובליות. שני גורמים אלו יחד האיצו מעבר מחשיבה כלכלית טהורה לחשיבה המשלבת אסטרטגיה. מתוך השינוי הזה נולד עיקרון חדש בכלכלה הבינלאומית – “Friend-shoring“. ייצור והשקעות מופנים יותר ויותר למדינות הנתפסות כשותפות אמינות ומתאימות מבחינה פוליטית, גם אם הן אינן הזולות ביותר. מדובר בשינוי יסודי שבו אמון והתאמה אסטרטגית מקבלים עדיפות על פני יעילות ועלות. במקביל, עצם ההגדרה של "חברים" בזירה הכלכלית משתנה. היחסים בין ישראל למדינות המפרץ, ובעיקר איחוד האמירויות וערב הסעודית, מדגימים זאת היטב. חששות משותפים מפני איראן הביאו להתקרבות בין שחקנים שבעבר היו יריבים, והובילו לשיתופי פעולה כלכליים ואסטרטגיים חדשים. התוצאה היא פיצול הולך וגובר של העולם לבלוקים טכנולוגיים וגיאופוליטיים. מצד אחד נמצאות מדינות המיושרות עם ארצות הברית, ומצד שני מדינות הקרובות לסין. ביניהן פועלות מדינות המנסות לשמור על גמישות וליהנות משני העולמות. ישראל תופסת מקום ייחודי במבנה החדש הזה. היא משולבת עמוק במערכת הטכנולוגית המערבית, אך גם משמשת כספקית מרכזית של טכנולוגיות מתקדמות. בתחומים כמו סייבר, בינה מלאכותית ומערכות ביטחון, ישראל הפכה לשחקן חיוני עבור ארצות הברית ובעלות בריתה. במובן זה, הטכנו־לאומיות עשויה דווקא לחזק את מעמדה של ישראל. בעולם שבו מדינות מחפשות שותפים אמינים, ישראל מציעה שילוב נדיר של חדשנות טכנולוגית ואמינות אסטרטגית. בעשור הקרוב צפויים הקשרים הכלכליים והטכנולוגיים בין ישראל לארצות הברית להעמיק, במיוחד בתחומים רגישים. עם זאת, לשינוי הזה יש גם מחיר. אנו רואים שלושה תהליכים מרכזיים מתרחשים במקביל: הסטת סחר לעבר שותפים אמינים, יצירת סחר חדש בתוך בלוקים של מדינות קרובות, ופגיעה בסחר כאשר קשרים קיימים מתפרקים. תהליכים אלו פוגעים ביעילות הגלובלית ומובילים לעלויות גבוהות יותר. גם דפוסי ההשקעה משתנים באופן משמעותי. הון כבר לא זורם רק לפי תשואה צפויה, אלא מושפע יותר ויותר משיקולים גיאופוליטיים. משקיעים נדרשים לבחון לא רק הזדמנויות כלכליות אלא גם סיכונים פוליטיים והתאמה לבלוקים טכנולוגיים. העימות בין ישראל לאיראן ממחיש היטב את הטכנו־לאומיות בפעולה. זהו לא רק עימות צבאי אלא גם עימות טכנולוגי, הכולל סייבר, מודיעין, טילים ויכולות מבוססות בינה מלאכותית. הטכנולוגיה אינה רק כלי עזר אלא ליבת העוצמה הלאומית. גם ניהול הנתונים הופך לזירה אסטרטגית מרכזית. מדינות מגבילות יותר ויותר את מקום אחסון המידע ואת הגישה אליו, מתוך הבנה שנתונים הם משאב כלכלי ואסטרטגי כאחד. שליטה בנתונים הופכת למרכיב מרכזי בהשפעה ובכוח גלובלי. עם זאת, המערכת הגלובלית אינה מתפרקת, אלא מתארגנת מחדש. אנו עוברים ממודל גלובלי פתוח לרשת של בריתות טכנולוגיות המבוססות על אמון ואינטרסים משותפים. מערכת זו אמנם פחות יעילה, אך היא מותאמת יותר למציאות הגיאופוליטית החדשה. עבור ישראל, האתגר שמצב זה מזמן כפול. עליה לנצל את מעמדה כשותפה טכנולוגית מובילה במערב, אך גם לשמור על גמישות בעולם מפוצל. ההצלחה תלויה לא רק בחדשנות, אלא גם במיקום אסטרטגי נכון בתוך המערכת המתהווה. אם כן, ניתן לומר כי תמונת המצב של העשור הקרוב לא תיקבע רק על ידי צמיחה כלכלית או עוצמה צבאית. היא תושפע גם משליטה בטכנולוגיה, בנתונים ובאלגוריתמים. במובן זה, הכלכלה העולמית כבר אינה חופשית בלבד, אלא פוליטית, אסטרטגית ומבוססת אמון. פוסט אורח- תודה לפרופ’ אילן אלון

האם הנפקת התעשיות הביטחוניות תהיה "המפץ הגדול" של הבורסה בתל אביב? לאחר שנים ארוכות שבהן סירב משרד הביטחון באופן קטגורי להנפיק את התעשייה האווירית ואת רפאל, נראה כי המשרד משנה את עמדתו, כך על פי דיווח ב"כלכליסט". חוסר היציבות העולמי, בלשון המעטה, מוביל את החברות לתוצאות עסקיות מרשימים במיוחד: התעשייה האווירית סיכמה את שנת 2025 עם צמיחה של 20% במכירות, רווח שיא של 712 מיליון דולר וצבר הזמנות חסר תקדים העומד על כ־30 מיליארד דולר. באשר לרפאל, טרם פורסמו נתונים שנתיים מלאים, אך בשלושת הרבעונים הראשונים של 2025 רשמה החברה הכנסות שיא של 14.5 מיליארד שקלים, לצד צבר הזמנות "צנוע" של 21.2 מיליארד דולר. הדיווחים על שינוי המדיניות בנוגע להנפקת 30% ממניות החברות בבורסה המקומית אינם רק סוגיה של תקציב ביטחון. מהלך כזה עשוי לתת מענה לשתי בעיות עומק: 1. הקושי בשימור הון אנושי: המגבלה של חברות ממשלתיות להתחרות על כישרונות (Talents) מול המגזר הפרטי, ללא יכולת להציע תמריצים הוניים כגון RSU (חבילות מניות). 2. רלוונטיות הבורסה: פתרון לשחיקת מעמדה של הבורסה בתל אביב עבור חברות צמיחה ישראליות. המקרה הקנדי כדי להבין את הפוטנציאל הגלום במהלך, ראוי לבחון את המקרה של קנדה ובורסת טורונטו (TSX). קנדה, שכלכלתה מבוססת משאבים ואוכלוסייתה קטנה יחסית, הצליחה להפוך לבירה הבלתי מעורערת של מימון ענף הכרייה העולמי. הצלחה זו אינה מקרית, אלא תוצאה של בניית מערכת אקולוגית (Ecosystem) פיננסית הדוברת את שפת התעשייה: מודל צמיחה דו־שכבתי: קנדה מפעילה את ה-TSXV, בורסה ייעודית לחברות צעירות (Juniors). זוהי חממה המאפשרת לחברות לגייס הון ראשוני למחקר ופיתוח תחת רגולציה מותאמת. מאז שנת 2000, למעלה מ־300 חברות "סיימו" מסלול זה ועברו להיסחר בבורסה הראשית (TSX). ריכוז מומחיות ייחודי: טורונטו מרכזת סביבה תומכת של בנקי השקעות, משרדי עורכי דין וגאולוגים המתמחים בתחום. התוצאה: נכון לשנת 2026, קרוב ל-40% מחברות הכרייה הציבוריות בעולם רשומות בטורונטו. בשנת 2025 לבדה, חברות ב-TSXV הציגו צמיחה ממוצעת של מאות אחוזים בשווי השוק שלהן, תוך משיכת הון מחברות בבריטניה, אפריקה ואמריקה הלטינית. חדשנות מיסויית (Flow-Through Shares): מנגנון מניות ה"זרימה" מאפשר לחברות כרייה להעביר את ניכויי המס על הוצאות חיפוש ופיתוח ישירות למשקיעים. זהו תמריץ משמעותי המושך הון סיכון לשלבים המוקדמים והמסוכנים ביותר של הפרויקטים. כנס ה-PDAC כעוגן עולמי: מדי שנה מארחת טורונטו את כנס PDAC, הנחשב ל"דאבוס של ענף הכרייה". במרץ 2026 נרשם שיא של למעלה מ-32,000 משתתפים. בפורום זה נחתמים חוזים בין ממשלות לחברות ענק, מה שמבצר את מעמדה של קנדה כשומרת הסף של התעשייה. הפוטנציאל הישראלי: בורסת ה־Defense-Tech אם ישראל תשכיל לבנות סביב רפאל והתעשייה האווירית תשתית דומה – הכוללת אנליסטים ביטחוניים, רגולציה תומכת בחברות הזנק ביטחוניות ומנגנוני גיוס הדומים למודל הקנדי – תל אביב עשויה להפוך למוקד משיכה עולמי עבור חברות טכנולוגיה ביטחונית (Defense-Tech). במקום שחברות הייטק ביטחוניות יפנו לנאסד"ק (NASDAQ) בשלבים מוקדמים, הן יוכלו למצוא בישראל שוק המבין את המורכבות המקצועית שלהן, מעריך נכונה את הטכנולוגיה ומציע נזילות. הנפקת ענקיות הביטחון אינה רק מהלך של הפרטה חלקית, אלא אבן פינה אפשרית לבורסה חזקה ורלוונטית בקנה מידה בינלאומי.

כיפת ברזל ותעתועיו של ״מוצר ציבורי” בימים של מבצע “שאגת הארי”, שהאזעקות חוזרות והעיניים נשואות לכיפת ברזל, יש דבר אחד שכולם מרגישים בצורה מאוד מוחשית: מערכות ההגנה האווירית מגנות על כולנו באופן אחיד. לא שואלים מי שילם, לא בודקים מי תרם - ברגע האמת, כולם נהנים מההגנה. זו דוגמה קלאסית למה שכלכלנים מכנים “מוצר ציבורי”. מוצר שעומד בשני תנאים מצטברים: אי אפשר כמעט למנוע מאנשים ליהנות ממנו (זאת אומרת לגרום להדרה של אדם מסויים) , ושימוש של אדם נוסף שמצטרף, לא בא על חשבון אחרים( אין גבול או בלאי לשימוש). לכן, תאורת רחוב למשל, נחשבת למוצר ציבורי, לא ניתן למנוע מכל עובר אורח להנות מהתאורה ברחוב, והנאה של אדם אחד מתאורת הרחוב אינה גורעת שימוש מאדם אחר. אבל כאן מגיע הבלבול הנפוץ. נדמה לפעמים שיש רק שני סוגים של מוצרים: או “ציבוריים” כמו כיפת ברזל, או “פרטיים” כמו כוס קפה. בפועל, העולם הרבה יותר מגוון. אפשר לחשוב על זה כמו ציר עם שני מאפיינים: עד כמה אפשר למנוע גישה (הדרה), ועד כמה השימוש “מתנגש” בין אנשים . בקצה אחד המקרה הקלאסי של מוצר ציבורי. כמו הגנה מפני טילים או שידורי רדיו פתוחים , בלתי אפשרי למנוע גישה, ואין כל השפעה של עוד "משתמש" על שאר המשתמשים. אבל יש גם מקרים אחרים, בהמשך הסקאלה כמו שירות נטפליקס, לכאורה דומה מאוד לשידורי הרדיו: משתמש נוסף, לא מפריע למשתמשים הקיימים, אבל כן ניתן לחסום גישה למי שלא משלם. כלומר, אפשרות החסימה הופכת אותו למוצר שאינו “ציבורי”, על אף שהוא לא מתכלה בשימוש נוסף. בהמשכה של הסקאלה הזו, ישנם מוצרים כמו כביש פתוח בלי אגרה. קשה למנוע מאנשים להיכנס אליו, אין הגבלה יזומה, אבל ככל שיש יותר נהגים, כך המשתמשים נפגעים מהעומס. כלומר, כן קיימת “תחרות” על המשאב, הוא לכאורה ציבורי, אך בפועל לא ״מתנהג״ כך. ובקצה השני, נמצאים מוצרים "רגילים" כמו כוס קפה: אם אני שותה – אתה לא, ואם לא שילמת – לא תקבל. השימוש מוגבל לפי משתמש , וניתן בקלות להגביל . ה"בעיה" העיקרית במוצרים ציבוריים בשוק החופשי היא "בעיית הטרמפיסט", שגורמת לכך שלא משתלם לספק אותם. טרמפיסט הוא זה שיצטרף לנסיעה ללא תשלום או מחוייבות. בדיוק כמו אזרח שנהנה כבר מהגנה של כיפת ברזל, ולא ניתן למנוע ממנו להנות מהגנת הצבא, אין סיבה מבחינתו לשלם על השירות.ולכן שירותים ציבוריים מסופקים על ידי הממשלה שגובה עבורם מיסים ולא תשלום ישיר. הבעיה ההפוכה היא שמוצרים ש"מרגישים" לנו כציבוריים מסופקים על ידי המדינה, למרות שהיו יכולים בהחלט להיות מסופקים בידי השוק הפרטי, ואז ככל הנראה היו זולים ויעילים יותר. או מצב שבו מוצר שהיה ציבורי, אך עם ההתקדמות הטכנולוגית, המוצר יכול להפוך לפרטי, אך לא הופך לכזה, והמדינה ממשיכה לנהל אותו באופן פחות יעיל, מאשר בשוק פרטי. אם ניקח את המוצר "חינוך" - בתי ספר. התחושה הכללית היא שזהו מוצר ציבורי ושהמדינה צריכה לספק זאת. למרות שעל פי אמות המבחן שכרגע תארנו, חינוך הוא לא מוצר ציבורי בהגדרתו: כיוון שניתן גם למנוע גישה וגם מצטרף נוסף גורע משימוש שאר המשתמשים, כיתה עמוסה פוגעת באיכות הלמידה, ואפשר בהחלט למנוע גישה ממי שלא משלם. הסיבה שהמדינה מעורבת, היא לא בגלל שמדובר במוצר ציבורי טהור, אלא בגלל התועלת לחברה. יש לא מעט מקרים שבהם ניתן וראוי להפוך מוצר ציבורי לפרטי. למשל, לא ניתן למנוע האזנה לרדיו, ולייצר יריבות והדרה שיגרמו ללקוח מתוך הציבור לשלם על שירותי הרדיו. אבל ניתן לייצר תחרות על פרסומות (שם ניתן גם להגביל וגם להדיר) ולגרום להכנסות גבוהות ולייצור מוצר איכותי יותר. אין זה אומר שהשוק התחרותי תמיד עדיף אם ניתן להגביל שימוש במוצר ציבורי. אך מדדים אלו מזכירים לנו משהו חשוב: ההגדרה “מוצר ציבורי” לא מכריעה את הדיון. גם עכשיו, כשהצורך בהגנה ברור ומוחשי מתמיד, השאלה הכלכלית האמיתית איננה רק מהו אופי המוצר, אלא איך נכון לספק אותו. דרך המדינה, דרך השוק, או בשילוב ביניהם. כי בסופו של דבר, ההגדרה היא רק נקודת פתיחה. ההכרעה היא כבר עניין של מדיניות, של סדרי עדיפויות, ושל בחירה חברתית.

מזל טוב! בדיוק לפני 250 שנים ראה אור הספר "עושר העמים" של הפילוסוף הסקוטי והכלכלן הדגול (עוד בטרם נטבע המונח) אדם סמית'. הספר נחל הצלחה מסחררת בכל קנה מידה: המהדורה הראשונה אזלה בתוך שישה חודשים בלבד (חרף חששו של המו״ל שהטקסט יהיה "כבד" מדי עבור קהל הקוראים); בזירה הציבורית הוא זכה לביקורות נלהבות מהוגים ומובילי דעה מכל קצוות הקשת הפוליטית; והשפעתו על העשייה הפוליטית הייתה כמעט מיידית – רעיונות וציטוטים מתוכו הפכו שגורים בפי פוליטיקאים רבים. על אף שהספר גדוש בתובנות חשובות המניחות תשתית נהירה לסחר חופשי ולמדיניות ציבורית-כלכלית יעילה. כמעט אף אחד לא קורא אותו היום , אפילו לא במסגרת הלימודים לתואר בכלכלה. מעניין להבין מדוע. האם מישהו עוד קורא את ספר הגיאומטריה המקורי של אוקלידס? את "על הקפות גרמי השמיים" של קופרניקוס? את ה"פרינציפיה" של ניוטון? התשובה היא לא רבתי, ולו מהסיבה הפשוטה שאין בכך צורך. הניסוח הראשוני של אמת מדעית חדשה הוא לרוב קשה, סבוך ומייסר, מעצם היותו חלק מתהליך גילוי ראשוני. אוקלידס וניוטון עבדו קשה משמעותית מתלמיד תיכון ממוצע כיום כדי להבין את אותם העקרונות בדיוק. רוצה לומר, כאשר חוקר דגול מצליח לחשוף אמת כלשהי, בחלוף 200 שנים אותה אמת תופיע בספרי הלימוד כשהיא מזוקקת, נהירה ואף מעודכנת במידע שנצבר מאז. אלו ספרים ישנים אנו כן ממשיכים לקרוא? אם תבקרו במחלקות למדעי הרוח והחברה, סביר להניח שתיתקלו ב"תולדות המלחמה הפלופונסית" של תוקידידס, ב"המדינה" של אפלטון, ב"הנסיך" של מקיאוולי או ב"שתי מסכתות על ממשל מדיני" של ג'ון לוק. אלו ספרים בני מאות ואלפי שנים המכילים ידע שעל פניו "אמור" להיות מיושן. מדוע אנו קוראים ספרים אלו, אך לא את "עושר העמים" או את כתבי ניוטון? הסיבה היא שהספרים הללו עוסקים בתחומים "רכים" ופחות "מדעיים", המכניסים אותנו למרחב של בעיות פתוחות: איך לוקחים את הישות הנקראת "נפש האדם" – שגלום בה פוטנציאל עצום הן לטוב הן לרע – ובונים ממנה חברה משגשגת? זו אולי השאלה הקשה מכולן, וזה בדיוק מה שסמית' עצמו ביקש לפתור, גם בספרו ״הכלכלי״. סמית', כאמור, לא היה "כלכלן" (המושג פשוט לא היה קיים באותם ימים); הוא גם לא היה איש מדיניות ציבורית או "כלכלה פוליטית" (תחומים שרק החלו להתגבש); הוא היה פילוסוף של המוסר. הוא ניסה להתמודד עם אותן בעיות שהעסיקו את אפלטון ורבים אחרים לפניו. לסמית' הייתה תפיסה מקיפה על המוסר האנושי, והוא פרס אותה בספרו המרכזי "תורת הרגשות המוסריים". הוא זיהה את הטוב הגלום באדם אך גם את מגבלותיו המוסריות. הוא ניסה לדמיין פרויקט שרותם את המגבלות הללו והופך אותן ליתרונות: איך ניתן לנתב את האנוכיות שלנו לטובת הכלל? איך מהנדסים אינטראקציות חברתיות שיחזקו את המידות הטובות שבנו? ומהן בכלל המידות שעלינו לשאוף אליהן? במלאת 250 שנה לספר העצום והחשוב הזה שכבר כמעט איש אינו קורא, זהו זמן מצוין (כתמיד) להזכיר: בואו נסחור, נעבוד קשה ונמציא – אך נזכור שכל אלו הם רק נדבך אחד בתוך הפרויקט הגדול באמת: הניסיון להיות אנשים טובים יותר מאתמול.

קסם הסימביוזה הכלכלית: דבורים הקוראות עיתונים ישנם בעולם הכלכלי מוצרים קסומים שהמוכר מקבל עבורם תשלום משני מקורות שונים. מה שמייחד עוד יותר את ה"מוצרים הקסומים" הללו הוא ששני הרוכשים – שלרוב אינם מכירים זה את זה – נמצאים במערכת של תלות הדדית הדוקה, המכונה בשפה הכלכלית "שוק דו־צדדי". הדוגמה הקלאסית למוצר כזה היא עיתון. מצד אחד, הקורא רוכש עיתון כדי להתעדכן במתרחש בעולם. בו־בזמן, המוציא לאור מוכר למפרסמים את הזכות להופיע באותם דפים ממש. כך העיתון מפיק הכנסות משני שווקים במקביל: שוק הקוראים ושוק הפרסום. הקשר בין הקוראים למפרסמים הוא קשר של תלות הדדית. עיתון יכול, תיאורטית, להדפיס חדשות בלבד ללא פרסומות, אך במקרה כזה מחירו לצרכן היה מזנק, משום שהמו"ל היה מאבד את הכנסותיו ממפרסמים. לכן משתלם לקוראים "לספוג" כמות מסוימת של מודעות שאינן בהכרח מעניינות אותם, בתמורה להוזלת מחיר העיתון. במקרים קיצוניים, כאשר קיימת מסה קריטית של קוראים, עיתונים אף מחולקים בחינם, בהסתמך על הכנסות מפרסום. דוגמה נוספת היא מועדון לילה לפנויים ופנויות. למועדון באים לקוחות משני המינים, כדי להכיר את המין השני. מצד אחד לקוחות מסוג נשים ומן הצד השני לקוחות מסוג גברים, ביניהם יש תלות הדדית. אם יש הרבה גברים ומעט נשים, הערך ממועדון הלילה גבוה מאוד עבור נשים, אך נמוך עבור גברים. במקרה כזה לנשים יש תמריץ גבוה יותר לבוא, דבר האמור להביא לאיזון מחודש בין המינים. יתרה מכך, אם התמריץ הזה לא מספיק, בעל המועדון יכול לקבוע מחיר שונה לגברים ולנשים, במטרה לייצר איזון. באופן מפתיע, מודל כלכלי זה אינו מוגבל רק לעולם העסקים; ניתן למצוא אותו גם בלב הטבע. הדבורה, למשל, פועלת אף היא בשני שווקים במקביל, וחריצותה המפורסמת היא תוצר של אותה סימביוזה. בזמן שהדבורה אוספת צוף – שאותו תהפוך בכוורת לדבש – היא גם מאביקה את הגידולים החקלאיים שעליהם היא נוחתת. כך נוצר שוק דו־צדדי: החקלאים משלמים לבעלי הכוורות כדי להציב אותן בשדותיהם ולהבטיח את הפיכת הפרחים לפירות (שירותי האבקה), בעוד צרכני הדבש משלמים עבור המוצר הסופי. ככל שמחיר הדבש עולה, גדל התמריץ להציב יותר כוורות, מה שמוביל להגדלת היצע שירותי ההאבקה ולהוזלתם עבור החקלאים. ניתן לדמיין גם את המצב ההפוך: אילו לישראל היו שטחי חקלאות עצומים כמו לאוסטרליה, הביקוש האדיר לדבורים להאבקה היה עשוי להציף את השוק בדבש ולהוריד את מחירו לצרכן. מכל התיאור הזה עולה תובנה חשובה לגבי מדיניות ציבורית: כאשר מדינות מתערבות בצד אחד של שוק דו־צדדי, הן מתערבות בפועל גם בצדו השני – בין אם בכוונת מכוון ובין אם לאו. באירופה, למשל, יש מדינות המעודדות את העיתונות הכתובה. צעד כזה מגדיל את צריכת העיתונים, אך בו־בזמן גם מוזיל את שטחי הפרסום לעסקים. כלומר, הממשלה מסבסדת את רכישת העיתונים כדי לעודד מעורבות אזרחית, אך בפועל היא גם מסבסדת בעקיפין פרסום מוצרים בעיתון – ממתקים, למשל – ובאופן זה עשויה לעודד את צריכתם, גם אם לא לכך התכוונה. באופן דומה, המגבלות בישראל על יבוא דבש מסבסדות בעקיפין את החקלאים: התמיכה במגדלי הדבש המקומיים מעודדת אותם לגדל דבורים, וכך גם שירותי האבקה זולים יותר לחקלאות המקומית. האם התערבות בשוק דו־צדדי מוצדקת בכלל? התשובה נחלקת לשני מישורים: כלכלי וערכי. מהבחינה הכלכלית יש לבחון מהי מטרת המדיניות, והאם קיימת דרך יעילה יותר להשיג אותה. לדוגמה, אם מטרתן של הדמוקרטיות האירופאיות היא לעודד קריאת עיתונים כדי להגביר מעורבות פוליטית, יש לשאול האם ניתן להשיג יעד זה באמצעים אחרים שאינם מעודדים גם את שוק הפרסום. הבחינה הערכית מעלה שאלה עמוקה יותר: האם למדינה יש זכות מוסרית להיטיב עם ציבור אחד על חשבון ציבור אחר? כלומר, האם רצונם של אוכלי התפוחים לקבלם במחיר נמוך גוברת על רצונם של צרכני הדבש ליהנות מדבש במחיר נגיש? ובניסוח ציורי יותר: האם זה בכלל תפקידה של המדינה לבחור האם להוסיף לתה שלי כפית גדושה של דבש ?

בואו נדבר רגע במספרים: כמה באמת עולה לנו המלחמה הזו? העלות הישירה היא כמובן עלות ניהול הלחימה: טילים, מיירטים, פגזים, דלק למטוסים וימי מילואים. כל אלו עולים כסף, והרבה. כמה בדיוק? לשם השוואה, העלות הישירה במבצע "עם כלביא" נאמדה בכ-20 מיליארד ש"ח – סכום השווה לכ-1% מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) השנתי של ישראל. במלחמה הנוכחית, לפי נתוני צה"ל, כבר בשבוע הראשון הוטלה על איראן כמות חימושים גדולה יותר מזו שהוטלה בכל 12 ימי מבצע "עם כלביא". עם זאת, מכיוון שמספר הטילים ששיגרה איראן היה נמוך יותר, גם מספר המיירטים ששוגרו היה ככל הנראה קטן יותר. בשורה התחתונה, הערכת מרכז טאוב היא שהעלות הישירה של הלחימה הנוכחית תנוע בטווח שבין 15 ל-25 מיליארד ש"ח. מעבר לכך, יש לקחת בחשבון את הנזק לרכוש ואת עלויות השיקום. ב"עם כלביא" הוגשו כמעט 50 אלף תביעות למס רכוש, והנזק הכולל הוערך אז ב-5 עד 10 מיליארד ש"ח. במלחמה הנוכחית היקף הפגיעות נמוך יותר: עד כה הוגשו כ-7450 תביעות, וחומרת הנזקים לבתים ולתשתיות נראית נמוכה יחסית. אם המגמה תימשך, העלות בתחום זה תסתכם ככל הנראה במיליארדים בודדים. ולבסוף, העלות שהכי קשה למדוד: אובדן התוצר במשק. לפי הערכות הכלכלן הראשי במשרד האוצר, במצב של מגבלות חמורות על הפעילות הכלכלית (כפי שהיה בתחילת המבצע), ההפסד מהשבתת המשק מגיע לכ-9 מיליארד ש"ח בשבוע. מספר זה ירד לכ-4 מיליארד ש"ח לשבוע לאחר הפתיחה החלקית של המשק ביום חמישי האחרון. לסיכום, אם מחברים את הנתונים, עולה כי גם בתרחיש של לחימה קצרה יחסית (נניח שבועיים, בדומה ל"עם כלביא"), אנחנו מדברים על עלות כלכלית של כ-35 עד 45 מיליארד ש"ח. זהו סכום רב. כמובן, אם העימות יתארך מעבר לכך – למשל לתקופה של ארבעה שבועות, כפי שציין טראמפ – העלויות יתפחו בהתאם. הנחת העבודה היא שבטווח הארוך, ההשקעה הזו תשתלם – בין אם זה דרך צמצום דרסטי בהוצאות הביטחון של המדינה בעתיד, פריצת דרך להסכמי סחר חדשים במזרח התיכון ביום שאחרי, ובאופן כללי ,חוסן שיאפשר יציבות אשר בדרך כלל מעודדת צמיחה. בינתיים, בטווח הקצר, תקציב 2026 עומד לספוג אמנם "בור" עמוק מאוד, וביחד ננצח.

הנשיא VS בית המשפט העליון רגע לפני פרוץ המתקפה על אירן ניתנה החלטת בית המשפט העליון בארצות הברית לבטל את המכסים שהטיל הנשיא טראמפ, הוא בתגובה פעל לנתיב חלופי להטלתם. אנחנו כאן כדי לעשות סדר בבלאגן: מה בדיוק קרה, על מה המהומה, ומה אנו משערים שיקרה בהמשך? כרונולוגיה של מאבק הכוחות 2.4.25: טראמפ מכריז על הטלת מכסים בגובה 10% על כלל הסחורות המיובאות לארה"ב. מדינות בעלות מאזן סחר חיובי מול ארה"ב או כאלו המעורבות בהברחת סמים לשטחה זכו באופן פרטני למכס גבוה יותר. המהלך התבסס על חוק "סמכויות החירום הכלכליות הבינלאומיות" (IEEPA). 28.5.2025: בעקבות עתירה של שני יבואנים, בית הדין האמריקאי לסחר בינלאומי קובע כי המכסים אינם חוקיים. הממשל מגיש ערעור באופן מיידי. 5.11.25: לאחר שערעור בערכאה נמוכה יותר נדחה, הדיון מגיע לפתחו של בית המשפט העליון. 20.2.26: בית המשפט העליון קובע ברוב של 6-3 כי טראמפ חרג מסמכותו. להחלטה הצטרפו גם שופטים שמרנים שמונו על ידי טראמפ עצמו. 21.2.26: בתגובה להחלטה, טראמפ מכריז על הטלה מחדש של מכסים גלובליים, הפעם בשיעור של 15%, בהתבסס על סעיף 122 לחוק הסחר של 1974. על מה המהומה? במוקד הוויכוח לא עמדו הפעם עיקרונות כלכליים (אף שאלו ריחפו ברקע), אלא מחלוקת משפטית טהורה. ככלל, החוקה האמריקאית (פרק א', סעיף 😎 מעניקה לקונגרס את הסמכות הבלעדית להטיל מיסים ומכסים, אולם טראמפ מעולם לא הביא את הצעתו לאישור הקונגרס. עם זאת, הוא נשען כאמור על חוק IEEPA, הקובע בין היתר כי בזמני חירום, ותחת תנאים שונים, הנשיא רשאי לחקור, להסדיר, או לאסור (i) כל עסקה במטבע חוץ, (ii) העברות אשראי או תשלומים שיש להן נגיעה למוסד בנקאי, במידה שהן כרוכות באינטרס כלשהו של אדם או מדינה זרה, (iii) ייבוא או ייצוא של מטבע או ניירות ערך. המחלוקת התמקדה בשתי סוגיות מרכזיות: 1. אילו מצבים נכנסים לגדרי "מצב חירום"? 2. האם המונח "להסדיר" מעניק לנשיא יד חופשית לקבוע כל תנאי על עסקאות בינלאומיות, לרבות הטלת מיסוי? בית המשפט העליון סיפק תשובה נחרצת לשאלה השנייה, בקובעו כי המונח "להסדיר" אינו כולל בתוכו סמכות מובלעת להטלת מיסים. בתגובה לביטול הכרזתו, שלף טראמפ שפן אחר: סעיף 122 לחוק הסחר של 1974. סעיף זה מעניק לנשיא סמכות להטיל מכסים נוספים של עד 15% לתקופה של עד 150 יום, במטרה "לתקן חוסר איזון במאזן התשלומים". באשר לשאלה הראשונה, בית המשפט בחר שלא להכריע בה ישירות, אם כי הדיון בה נותר מרתק. ארגונים שהצטרפו כ"ידידי בית המשפט" העלו טיעונים כבדי משקל: מכון גולדווטר טען כי מאחר שגרעונות סחר והברחות סמים הם אתגרים כרוניים ומוכרים, לא ניתן לומר כי ישנו שינוי מצב משגרה לחירום. כמו כן, מרכז ברנן לצדק הוסיף כי אם הקונגרס מסוגל לטפל בבעיה במסגרת סמכויותיו הרגילות, אין הצדקה לשימוש בחקיקת חירום, העוקפת את הרשות המחוקקת. מה צפוי לנו עכשיו? הנבואה אמנם ניתנה לשוטים ולכלכלנים (ויש הטוענים לחפיפה לא מבוטלת בין השניים), אך ניתן לצפות את הצעדים הבאים, תחת תנאי מלחמה הכל מעורפל עוד יותר…: -מערכה משפטית חדשה: סביר להניח שגם הצעד הנוכחי ייתקל בעתירות. הטיעון המרכזי צפוי להיות שהחוק משנת 1974 נכתב בעידן כלכלי שונה לחלוטין, שבו הדולר היה צמוד לזהב וערכו היה קבוע בהשוואה למטבעות אחרים. בעולם של היום, שבו ערך המטבע נייד וזרמי ההון מאזנים את גירעונות הסחר באופן אוטומטי (הון עובר "בתמורה" לסחורות), ייתכן שההצדקה להפעלת הסעיף אינה עומדת עוד במבחן המציאות. טראמפ, מנגד, מהמר על כך שמדובר בתחום אפור שקל יותר להגן עליו משפטית. -לחץ על הקונגרס: מאחר שהסמכות מוגבלת ל-150 יום, טראמפ ינסה לנצל את חלון הזמן הזה כדי להטיל מיסים "בדלת הראשית", כלומר באמצעות חוק. -שיטת "המיחזור": אם הלחץ על הקונגרס ייכשל, איש לא יופתע אם בתום 150 הימים יכריז הנשיא על חוסר איזון חדש במאזן התשלומים הדורש תיקון מיידי, ויפעיל את הסמכות ל-150 יום נוספים, וחוזר חלילה. מהלך כזה יוביל בהכרח לעימות נוסף בבית המשפט. עד כאן המערכה השלישית. נתראה במערכה הבאה.