אסתי ריינר

אבל ביקשו לשלוח גבר ולא את @inbartvizer מה התירוץ עכשיו??

@b76830 נראה דווקא שעבד יפה, כמות צפיות יפה ממש

@esti_rainer אסתי שאת מעלה רעיונות עדיף שזה יהיה בלי תינוק רך ביד ותגובה של בן הגדול ברקע. בפולטיקה זה פחות משכנע... בהוראה אולי יעבוד לך🤭

מפלגה חרדית חדשה, 'שינוי' באוויר, והתוצאה? אותה גברת בשינוי אדרת. שוב רשימה של גברים, שוב אותם עסקנים, שוב אפס נשים. אם ה'חידוש' שלכם נראה בדיוק כמו המיינסטרים של שנות ה-90, אל תקראו לזה מהפכה. תקראו לזה פוטושופ. 🙄 #חרדים #נשים_חרדיות #פוליטיקה #הקהל

@dssd100 אח שלי הגדול אשמח לשלוח את המספר שלו

@esti_rainer וואלה מתת להכיר את השדכן שלכם איך חיבר 2 דפקות כמוכם.

@hwnymy55949 אני מצפה לשינוי אמיתי, לא חצי שינוי ולא שינוי בכאילו.

@esti_rainer בגלל פאנטיות כמוך אין שינוי, בואי נתחיל לשנות ובהמשך יהיו גם נשים ברשימה.

מחכים לרצח הבא חלילה???

מרגישה צורך לשתף אולי זה ידוע, אבל לי התגלה רק הבוקר... "הבראה ליולדת" בהחזרים מקופת חולים זה לא רק בתי החלמה (כמו הדסה/בייבי ליס וכו׳), אלא גם מלונות ואפילו צימרים שעומדים בקריטריונים. שווה לבדוק!

בזמן שחלק מהצופים יקוננו ויתגעגעו קשות לגלות, להשמדה, לשואה, לאינקווזיציה, לגטאות, לטלאי הצהוב, לגירוש מכל מקום, לפרעות ופוגרומים, אנחנו נסב סביב השולחן הערוך, נחגוג את שיבת עם ישראל לארצו ונודה לאלוהים על כל הטוב שעשה עימנו. עם ישראל חי!🇮🇱

הרבה גבות הורמו אתמול כששמעו את השם שבחרנו לבן שלנו: הַלֵּל שָׁלֵם 👶 לא במקרה זה השם. הוא נולד בכ"ז בניסן, ביום שבו עם ישראל מתמודד עם זיכרון כואב ומר (יום השואה) ונכנס לברית בד' באייר, ערב יום העצמאות, רגע לפני שאנחנו מציינים את התקומה. ובתוך הרצף הזה, בין כאב לזיכרון, בין נפילה לקימה, בחרנו בשם הזה ולא בכדי. חז"ל מלמדים שהלל נאמר לא רק בזמנים קבועים, אלא גם כאשר עם ישראל עובר מצרה לגאולה. כשיש מעבר מסכנה לחיים, מאיום להתבססות, יש צורך לעצור ולהודות, ואם מסתכלים ביושר על התקופה האחרונה, אנחנו חיים בתוך מציאות כזו ממש. שלוש השנים האחרונות, והחודשים האחרונים בפרט, לא היו רגילים. עם ישראל מתמודד במקביל מול כמה וכמה חזיתות. זו מציאות שלא הרבה עמים בעולם היו יודעים לעמוד בה. וזה לא שאין מחיר. יש כאב, יש אובדן, ויש מורכבות גדולה. אבל בתוך כל זה, יש אמת אחת פשוטה: עם ישראל עומד. לא רק עומד, אלא פועל, נלחם, פוגע באויבים שלו, ומוכיח פעם אחר פעם עוצמה ויכולת והתאוששות. נכון, זה לא ה"ניצחון המוחלט", אבל יש כאן דבר עמוק מאוד, כמעט בלתי נתפס: עם שחוזר לארצו אחרי אלפיים שנה ומנהל מערכות מורכבות מול כמה וכמה חזיתות בו זמנית ומצליח להחזיק, להגיב, ולהכות באויבים שלו. ובתוך מציאות כזו, לא רק שאומרים הלל, יש חובה לבחור בהודיה, לראות את הטוב ולהנציח אותו! אבל לצד ההלל הלאומי, יש גם הלל פרטי, הלל על הבית שלנו, על המשפחה שהולכת ונבנית ועל אור המתוק שלנו, שמאיר את חיינו בכל יום מחדש. והלל עמוק במיוחד על אסתי שלי, על הריון לא פשוט, על חודשים של קושי אמיתי ועל הכוחות, הסבלנות והאהבה שהביאו אותנו לרגע הזה. לכן קראנו לו הַלֵּל. אבל השם שלו הוא לא רק הלל. קראנו לו הַלֵּל שָׁלֵם. "שלם" הוא השם הקדום של ירושלים, העיר שמסמלת יותר מכל מקום אחר חיבור בין עבר להווה, בין חורבן לתקומה. והמשמעות השנייה היא הלל שלם, הודיה שלמה. לא הודיה חלקית, לא כזו שמחכה שהכול יהיה מושלם, אלא הודיה שלמה גם בתוך מציאות מורכבת שעדיין לא מושלמת. וכשמחברים את הכול יחד, יוצאת אמירה ברורה: הַלֵּל שָׁלֵם. להודות באמת על מה שיש ולהישאר מחוברים לשורש, להיסטוריה ולזהות שלנו. בימים האלה, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, כשאנחנו זוכרים את מי שלא איתנו ואת המחיר ששולם כדי שנוכל לעמוד כאן, הבחירה להביא חיים, לתת שם כזה, ולהכניס ילד לברית, היא לא רק שמחה פרטית. זו אמירה של עם. עם שממשיך, עם שבונה, עם שלוחם, עם שלא שוכח להודות. הַלֵּל שָׁלֵם🇮🇱🤍👶

כמה חיכינו לרגע הזה😍👶 אין ניצחון גדול מזה. אין תשובה חזקה מזו. אין רגע סמלי יותר מלהביא חיים חדשים לעולם דווקא ביום השואה, ביום שבו אנו זוכרים את הניסיון להשמיד את העם היהודי. דווקא ביום שמוקדש לזיכרון ולכאב, התשובה הפשוטה והחזקה ביותר היא עצם החיים עצמם. תודה גדולה לבורא עולם על הזכות לרגע הזה. ותודה עצומה לאסתי שלי @esti_rainer האישה של חיי, שנשאה בגבורה את הילד שלנו במשך 9 חודשים. חודשים של קושי, של כאב, של מאבק יומיומי, אבל גם של עוצמה שאין לה מילים. תודה שהבאת אותנו עד הלום. תודה על הזכות להיות בעלך. תודה על החיים החדשים שהבאת לעולם. אה, ותודה גם לדונלד על הפסקת האש, שבזכותו אסתי לא הייתה צריכה ללדת באיזו חנייה תת קרקעית של בית החולים. אז תודה גם לך דונלד, וזה בדיוק הרגע לשוב ולחזור ללחימה בכל הכוח…😂

אתמול אני: 'אור מחר יש גן' -'מה עושים שם?'

או שאין ילדות בשיח סוד או שפשוט לילדות אין חלומות...

@YossiShtark עצובבבבבב

נכון, הנערים בסרטון שיורדים לכביש הם טיפשים (לא למדו מיוסף אייזנטל ז"ל, יורי וולקוב, והרשימה ארוכה). אבל למי אכפת מטיפשים, כאשר מסתובבים בכבישי ישראל רוצחים עם הגה בידיים? זו סכנה עבור כל אחד מאיתנו. מחר יתעצבנו שעקפת אותם בכביש, וזה יכול להיות אתה שתיפגע...

האסון הנורא והבלתי נתפס שאירע במעון ברוממה בו נספו ל"ע הפעוטות ליה גולובנציץ בת השלושה חודשים, ואהרון (ארי) כץ בן החצי שנה איננו סיפור על תקלה חריגה, וגם לא על אדם אחד שכשל. הוא מצטרף לרצף כואב של אסונות שבהם בטיחות נדחקה הצידה, לא בגלל רוע או זלזול מכוון, אלא בגלל נרמול של סיכון. זו אינה תופעה שמוגבלת לגיל הרך. ראינו אותה באסון מירון, וראינו אותה גם בבית שמש, כאשר מבנה גן קרס. המכנה המשותף ברור. צפיפות, עומס, היעדר פיקוח אפקטיבי, ובעיקר קבלה שקטה של מצב לא בטיחותי כמצב נתון. לא במקרה קיימים תקנים מחמירים. הם לא נולדו מתוך עודף זהירות אלא מתוך ניסיון מצטבר, מתוך הבנה שמערכות אנושיות קורסות תחת עומס. כשדוחסים יותר מדי אנשים למרחב שלא נבנה לכך, כשמעמיסים אחריות בלתי סבירה על אדם אחד, כשמוותרים פעם ועוד פעם על מרווחי ביטחון, האסון אינו שאלה של אם אלא של מתי. התקנים המחמירים במעונות היום לא נקבעו מתוך גחמה בירוקרטית, אלא מתוך הבנה פשוטה של טבע האדם. כאשר אדם אחד מופקד על מספר גדול מדי של פעוטות, שיקול הדעת נשחק. הקשב מתפזר. פעולה אחת דוחקת פעולה אחרת. ילד אחד בוכה, ילד אחר זקוק להחלפה, שלישי צריך השגחה, והרביעי פשוט נעלם מהעין. לא מתוך רוע, לא מתוך זדון, אלא מתוך עומס אנושי בלתי סביר. זו בדיוק הסיבה שמצבים כאלה לא מתרחשים בבית פרטי. לא בבית שלי ולא בבית של אף אחד אחר. אין סיטואציה טבעית שבה אדם אחד נדרש להשגיח במשך שעות ארוכות על שמונה עשר פעוטות קטנים, ברצף, ללא הפוגה, ללא תגבור, ללא תנאים בסיסיים. ברגע שמייצרים מציאות כזו, מייצרים גם את האסון הבא. לכן הדיון אינו צריך להתמקד בדליפת גז, בחומר כימי או בתקלה נקודתית. גם בלי שום גורם חיצוני דרמטי, עצם הצפיפות, עצם מספר הילדים, עצם חוסר הפיקוח, הם רשלנות מערכתית. לא פלילית במובן האישי, אלא ציבורית ומדינתית וייתכן גם מגזרית. גם הגננת אינה לב הבעיה. להטיל עליה את כל האחריות זו טעות מוסרית. היא חוליה בתוך מערכת שלא סיפקה לה תנאים סבירים לפעול בהם. היא לא פושעת, והיא לא חריגה. מה שחריג הוא לא האדם, אלא המציאות שנוצרה סביבו. זה יכול היה לקרות בכל מקום. בבני ברק, בירושלים, בבית שמש, בתל אביב, בפריפריה ובמרכז. זה לא עניין של הגננת עצמה וגם לא עניין של המבנה בו שהו הילדים. לצערי אין כאן משהו חריג, התנאים הבלתי סבירים האלו מתרחשים בכל יום באינספור פעוטונים ברחבי הארץ. אנחנו בשתיקה שלנו נירמלנו זאת. אנחנו אלופים בלהיות חכמים בדיעבד ולזעוק מרה עכשיו. היכן היינו לפני יומיים? וצריך לומר ביושר. בציבור החרדי יש ריכוז גבוה במיוחד של תנאים שמגבירים סיכון. משפחות גדולות, צפיפות פיזית, משאבים מוגבלים, וביקוש עצום לתשתיות, חינוך, תחבורה ומבני ציבור. מעל כל אלה מרחפת גם תרבות של הסתגלות. לומדים לחיות עם הלא אידיאלי, עם המאולתר, עם זה שעובד איכשהו. כל עוד לא קרה אסון, המערכת ממשיכה להתגלגל. וזו הנקודה הכואבת באמת. האסון אינו נתפס ככשל צפוי אלא כהפתעה. גם במירון וגם בקריסת הגן בבית שמש, בדיעבד כולם ידעו להגיד שזה היה מסוכן. אבל בזמן אמת, הסכנה נראתה נסבלת. כאן האחריות היא כפולה. המדינה נושאת באחריות כבדה על פיקוח חלש, אכיפה רופפת ובירוקרטיה שחונקת יוזמות בטוחות ומאפשרת בפועל מסגרות לא בטיחותיות. אבל גם לנו כחברה יש אחריות. האחריות לא להתרגל לצפיפות. לא לקבל אלתור כסטנדרט. לא להשתיק תחושת בטן שאומרת שזה לא אמור להיות ככה. והשאלה האמיתית שהאסון הזה מציב איננה מי אשם, אלא איך מונעים את הבא. כי כל עוד לא נבין שהבעיה היא בשיטה, ולא באדם הבודד, אנחנו רק מחכים לאסון הבא. זה לא משחק. אלו לא מספרים ולא טפסים. אלו הילדים שלנו. כל העולם שלנו. בתקווה לעתיד טוב יותר. לכולנו.

כל החיים אמרו לי להיזהר מסוכר- היום הרופא ביקש שאשתה אותו בכוס. מדע זה דבר מבלבל🤔

@yossi_rainer למי?

@esti_rainer שנייה, מה? מגיע לנו מזל טוב???

שואלים אותי איך זה מרגיש תנועות עובר בבטן. זה כמו לאכול שוקולד עם סוכריות קופצות…

ברמב"ש ב' מצאו שיטת הטרלה חדשה להתמודדות עם כתובות הגרפיטי המסיתות

@yossi_rainer ארוך, אבל שווה!

היום אני בוחר לדבר על אבא שלי. מדוע? כי היום אנחנו מציינים את עשרה בטבת עשרה בטבת היא אחת מארבע תעניות הקבועות מדי שנה לזכר חורבן בית המקדש. ביום זה הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה ושישה חודשים, כאשר נפרצו חומות העיר. מספר שבועות לאחר פריצת החומות, בט׳ באב, נחרב בית המקדש הראשון, תמה ממלכת יהודה והחלה גלות בבל. יופי. אחרי ההקדמה הזו, שבוודאי ידעתם, זה הזמן לחבר. אבא שלי שיחי׳, שגידל אותנו במאמץ ובמסירות נפש אמיתית, ציפה בוודאי שאמשיך את דרכו כפי שטווה לי. הוא השקיע את כל חייו ומרצו בגידול הילדים לפי המשנה החינוכית שלו. אני בחרתי אחרת. לא מתוך מרד, אלא משום שראיתי את המציאות אחרת. לא יכולתי להתכחש לה, גם אם הדבר דרש ממני לסלול לעצמי דרך. >>>>>