Eyal Gonen

לפני 40 שנה כתב כך העורך דב יודקובסקי

אני לא בטוח שאנשים מבינים מה זה יצחק אשפיז. הוא מתפרץ כמו יפני, מחבק כמו קווקזי, נכנס נמוך כמו ספרדי, תוקף ללא הפסקה כמו ענבר לניר – והוא רק בן 18. ניסיתי להחזיק את עצמי מלקפוץ על רכבת ההייפ, אבל אין ברירה. זה סטאר ברמה עולמית.

רון מיברג בשנים האחרונות בחרתי להתנזר מבעלי המקצוע העוסקים בנפתולי הנפש. הם לא עוזרים לי. במפגש איתם יצאתי תמיד עם המהום לא מחייב במקום תשובה או מראה דרך. בשנתיים שלי בישראל השליך עלי פסיכיאטר של מכבי את רוב התרופות שתפקידן להציב מדרגה תחת רגלי כדי שלא אתחיל את היום במרתף. זה היה מסע לשומקום. חמש תרופות ממשפחות שונות. כוסות רוח למת. עד שאתה מתרגל אליהן. עד שהן עושות את שלהן ועד שאתה מגלה שאינן עוזרות לך. אז פרשתי. אני לא אדם שמח אבל גם לא אובדני. חשבתי שאשרוד. לא פחות חשוב, מצאתי אישה שאני אוהב ועברתי ללוס אנג׳לס. אני נודד כבר 50 שנה. אבל פתאום נעשה נורא קשה. במיוחד עכשיו כשהיא בהפקה ואני לבד. יש לי את הכלים לנתח מה קורה לי. נשארתי ללא קבוצת ההתייחסות הקרובה אלי. האנשים שבמפגש איתם לא הייתי צריך להגיש להם קורות חיים. שהמשכנו היכן שהפסקנו פעם קודמת. שהיו בינינו קודים שהיו תמצית של הבנות והסכמות קודמות. אם זה אדם ברוך, שסימן אותי מהיום הראשון שלנו לרשת אותו במוניטין. או חיים בר און, המו״ל שאישר לו את המינוי. גם אמנון דנקנר שהיה חבר קרוב עד שהתברר שבינתו השתבשה, לפחות זמנית. וכמובן יוסי גנוסר, שהסתובב עם אות על מצחו. חלקם היו קולגות כמו דודו גבע ומיכה קירשנר, ערך שאני מוקיר כמו חברות. ויבדלו לחיים רן אדליסט, דודו הלוי, אמנון רבי, אמיר בן דוד. נשארתי לבד. שכחו אותי בחיים. בימים האלה זה קשה מנשוא כי הגיל, המכונה בישראל גילנות, מקשה על כל עשיה או רעיון מקורי. ישבתי כבר עם פסיכולוגים אמריקאים. אין להם יכולת לעכל מישהו מישראל או שיש להם דעה נחרצת. בינתיים אני זוחל קדימה. לא דבר קל בגילי. אולי נשאר לי עוד משהו לעשות או ששליחותי ההיסטורית הסתיימה ועכשיו נותר להעלות גירת זכרונות. לא סגור על זה.