Guy Grimland

אי שם בישראל יש זוג שלא גומר את החודש וחייב לצאת לעבודה כדי שלילדים תהיה קורת גג וקצת אוכל. כדי לעשות את זה הם משאירים שלושה ילדים קטנים לבד בבית מול הטלוויזיה כל היום, והשכנה לוקחת אותם למקלט אם צריך. הייתי רוצה שזה מה שיפתח את מהדורת החדשות הבאה

זה כל כך כואב שלא בא לי לחיות במקום כזה שלא רואה את האזרחים.

בלי להסביר את הסיבה האמיתית - לערוך בחצי השנה האחרונה מבצע לשיפוץ ותיקון של כל המקלטים בערי ישראל? אנחנו כל כך לא מסתכלים על האזרחים כאן. על המשפחות שחיות כאן. על עצמנו. השקעה אזרחית ורווחה הן פשוט לא דברים שמעניינים כאן את הממשלה.

אני יושב אמש ומתקשר למשפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים באחת מהערים בדרום, כדי לבדוק מה שלומם בתקופה הזאת של המלחמה. בהתנדבות. לתת קצת מעצמי לחברה הישראלית. ואנשים אומרים, "שמע, אתה לא באמת יכול לעזור לי. כאילו יהיה ממש נחמד אם יגיע לכאן איזה סטודנט וישחק קצת עם הילד על הרצף,

את הדברים האלה כתב אתמול בערב האלוף פרופסור יצחק בן ישראל בקבוצת ווטסאפ סגורה: *נאום ראש הממשלה אתמול בערב* אפשר להעיר על הנאום מכל מיני כיוונים, אבל אסתפק ב-3 הערות עובדתיות: (1) ראש הממשלה אמר שלחיזבאללה היו 150 אלף טילים ורקטות. לא היה ולא נברא. בשיא היו להם כ-30,000 רקטות ועוד 120,000 פצצות מרגמה! מתוך הרקטות היו (לפני התקיפות שלנו) רק כמה אלפים בודדים שהטווח שלהן הוא מעבר לחיפה. (2) ראש הממשלה אמר שלאיראן היו ״עשרות אלפי טילים בליסטיים״. לא היה ולא נברא. היו להם בתחילת המלחמה כ-2000. (3) ראש הממשלה אמר שאיראן הייתה קרובה לפצצה גרעינית. נכון. היה לה ערב המלחמה חומר בקיע ל-11 פצצות, *וזה עדיין ברשותה*. מזכיר המעבר להעשרה ברמה גבוהה נעשה אחרי ביטול הסכם הגרעין איתה, ביטול שנעשה ע״י טראמפ בקדנציה הראשונה בדחיפת ראש ממשלת ישראל.

@Eldude86 משתמש בפלקס כבר עשר שנים ומאוד מרוצה

בשל אילוצים טכניים נאלצתי להשתמש השבוע בסטרימיו והמסקנה החד משמעית שלי היא שעדיין אין תחליף להורדה של תוכן וצפייה בו באמצעות PLEX. כל מערך המולטימדיה שלי מרושת באינטרנט קווי במהירות גבוהה, כולל המחשב, הטלוויזיה והסטרימר, ועדיין החוויה בסטרימיו מזעזעת: אי אפשר לצפות ב-4K בלי שהתוכן נתקע, חוסר סנכון בין אודיו לתמונה ועוד שלל באגים מרגיזים שלא ידעתי שעדיין קיימים ב-2026

לעובדים ישראלים הוא 14,800 ש' בחודש. #יוםהאישה2026

בשני העולמות בו זמנית, ואני לא מצליח להסביר לעצמי את הפער הזה. חברה שמתמחרת ככה את מי שמחזיקה אותה בשעות הכי קשות - צריכה לבדוק מול המראה מה היא באמת מעריכה. מקור תמונה: צילום מסך מתוך מחשבון השכר של העובדים הסוציאלים (שכר עוסית בשנה ה-1). נ.ב נכון למרץ 2025, השכר הממוצע בישראל

ביום יום שלי אני דובר אינטל. זאת משכורת הייטק. אני לא מתלונן. אבל בשנתיים האחרונות אני נמצא גם במרחבים אחרים. מרחבים טיפוליים. לא כמטפל, אבל מספיק קרוב כדי לראות. ומה שאני רואה זה בעיקר נשים. נשים שלומדות שנים. שעושות אינסוף הכשרות. שמחזיקות את החברה האזרחית. שיושבות מול כאב של

הימים האלה לא פשוטים. אם אתם מרגישים שהחרדה מתגנבת, אם העומס הרגשי לוחץ, או אם אתם פשוט צריכים מקום לאורר את הנפש ולדבר קצת, הקו הטלפוני בבר-אילן פתוח עבורכם. אנשי ונשות מקצוע מתחום בריאות הנפש מחכים לכם. חינם. 03-5318811. שעות הקו החם: 📷 א'-ה': 10:00–22:00 יום ו': 10:00–14:00.

קטונתי מהיות משפיענית חינוך אבל חברה שהיא מחנכת דגולה אמרה שיש לי מספיק הורים שעוקבים אחרי בשביל שזה יביא תועלת, אז הנה זה - הורים ומורים וכל מי שבקשר עם ילדים, תהיו מודעים לזה שהשבוע של פורים זה שבוע סופר מציף לילדים רגישים. בתי הספר די בכאוס, הרעש, המוזיקה והשינויים בלוז, התחפושות והכל - פשוט מוציא ילדים מאיזון. יש ילדים שפורחים בשבוע הזה, כן, אבל כמות משמעותית של ילדים סובלת וצריך המון רגישות מצד ההורים. לא להכריח ילד להתחפש (הוא לא יהיה כזה שונה, יש כמותו הרבה), לעודד רוטינות קבועות של בית שנותנות ביטחון ושגרה, להתכונן ליום שוק פורים עם הילד (לעבור על הלו"ז עד כמה שיודעים מראש) ולא להיבהל מרגרסיה בהתנהגות, בכי והתקפי זעם. כשהילד חוזר, קחו בחשבון שהוא יהיה מוצף מאד. כדאי לא להעמיס בשבוע הזה על הילדים אחר הצהריים ולתת להם סביבה בטוחה ושקטה לויסות רגשי בחזרה לנורמה. (זה נשמע ברור מאליו לחלקכם, אבל תתפלאו כמה הורים לא מודעים לזה) בהצלחה לכולכם ♥️

החזרתם כבר את המזרונים לחדר ממ"ד? באמת שואל. מנסה להבין מה אחרים עושים.

תשמעו סיפור מרתיח. תיכון צייטלין, שהוא תיכון דתי לאומי במרכז ת"א, קיבל הודעה מהעייריה שעומדים להעביר אותו זמנית לאיזור גלילות על מנת שישופץ ויוסיפו בו כיתות לימוד. ההורים וההנהלה נזעקו, הפעילו לחץ פוליטי, וההחלטה בוטלה. במקום זה הוחלט שתיכון "ההזדמנות האחרונה" שנמצא גם >>>

בוקר טוב, באיזה כלי יהיה לי הכי קל לבנות אוטומציה (אני לא מתכנת) שבודקת מתי יוצאת דירה להשכרה ברחוב שלי ? אני מחפש לאבא שלי דירה לידי ברחוב או ברחוב ליד, ושואל את עצמי איך אם יש דרך לעשות סריקה @barzik @urieli17

מחר יושק מעבד פנתר לייק החדש ב-CES 2026 וגם אחרי 13 שנים כדובר אינטל זה מרגש אותי. זהו רגע מזוקק שבו עבודת פיתוח אדירה של מאות מהנדסים ישראלים מתנקזת למוצר אחד שיוצא לעולם. בזמן שהם כבר שקועים עמוק בתכנון הדורות הבאים, מגיע להם כל הכבוד על ההישג. זה לגמרי סטארט-אפ ניישן במיטבו

@doron_shabti תודה מקרב לב על מה שיצרת

אבל המילואימניקים\תקווה ואחריות ד"ר לאה שלף היא הרבה דברים. דיקנית בית הספר לעבודה סוציאלית בספיר. סא"ל שמשרתת היום ביחידה לתגובות קרב. חוקרת טראומה. תושבת שדרות. בשנתיים האחרונות היא גם הפכה להיות אחת המומחיות הגדולות בישראל בטיפול בטראומה של משרתי המילואים. אתמול היא הגיעה למרכז אלון ליום עיון שארגנו לצוות בנושא שהוא בעצם עבודת חייה - טראומה בעולם המילואים. הקהל כאן הוא לא באמת צופה מהצד. כל מי שכאן מטפלת במילואימניקים. חלקן עובדות סוציאליות שמנהלות צוות של סטודנטיות מספיר, אב"ג והעברית ומלוות מאות מילואימניקים ומשפחותיהם. חלקן סטודנטיות. חלקן גם מילואימניקיות בעצמן. הטיפול במילואימניקים, אומרת ד"ר שלף, עוסק המון באבל. אבל על מי שהייתי פעם וחלקים בו שאיבדתי. לפעמים זה כמשמעו איבר גוף. לפעמים זאת יכולת או זהות. אני, כדורון האיש, הייתי שני דברים עיקריים לפני המלחמה: הורה ועו"ס. בשני הכובעים הללו הרגשתי בשיא. ב7.10 ב06:28 הייתי מי שבידיוק סיים חופשת לידה, התקופה הטובה בחיי, והתקבל לעבודת חלומותיו בבית משפט קהילתי. דקה אחר כך הכל השתנה. לקח זמן להבין שלתמיד. זה התחיל בלהעלם לחודשים ואז לחזור הביתה לניסן, התינוק שקמתי וישנתי איתו חודשים בחופשת לידה ועכשיו לא מזהה אותי. בהתחלה הייתה פנטזיה שזה רגע שיחלוף, אבל סבבי המילואים והפוסט טראומה הפכו אותי לאחר. עדיין כאן כהורה אבל מרוחק יותר. חלש יותר. פתאום כבר אי אפשר באמת להגיד שאני ההורה המעורב. פתאום הילדים רוצים, קודם כל, את אמא. כך גם בעבודה. די מהר היה ברור שהעבודה לא יכולה להסתדר עם מילואימניק. עם חוסר הוודאות והסבבים. ושגם אני אחר. מתקשה יותר לצאת מהבית. נבהל מכמות אנשים סביבי. אז אם אני לא ההורה שהייתי, ולא העו"ס שהייתי, אז מי אני? האם יש אני בכלל? הסיפור הזה הוא לא (רק) סיפור אישי. לכל אחת בתמונה, מד"ר שלף ועד אחרונת הסטודנטיות, יש אינספור מפגשים עם הכאב הזה. מילואימניקים שעבדו באותו מקום 20 שנה ופתאום מוצאים את עצמם בשימוע לפני פיטורין. אנשים שהלכו עם הטייטל של 'זה שכולם אוהבים' ופתאום רבים עם עוד חבר ועוד חבר. ואל מול זה יש מערכת שמתעוררת מאוחר מידי. שמצפה שהם, האבלים, המתוסכלים, הכואבים, יגידו מה הם צריכים וישיגו אותו. ושאם הם לא פונים - אז אין בעיה. אבל חלק מהבעיה היא שהם לא פונים. כי הם מתביישים או לא יודעים ובעיקר עייפים. כל כך עייפים. אף פעם לא ניהלתי משהו. בטח לא משהו כל כך גדול. מרכז אלון התחיל בתור רעיון שכתבתי על דף וורד במחשב צהל"י בנחל עוז. והנה פתאום הוא הולך לבד. יש בזה משהו מרגש וגם כבד. האחריות היא הרי שלי. כשסטודנטית מרגישה שההכשרה שלה לא משמעותית, גם אם לא דיברנו בחיים, זה עליי. כשמיילואימניק מרגיש שלא קיבל מענה מספיק טוב, זה עליי. כשאנחנו שואלים את עצמנו מאיפה יבוא הכסף להמשיך או האם נצליח להפוך למענה ציבורי, אין אף אחד אחר שיתן תשובות. זה עליי. מה שעוזר לי זו תקווה. ההבדל בין תקווה לאופטימיות הוא ההבדל בין אקטיביות לפאסיביות. אם יש משהו שאוגדת חמאס מחוץ לבית מחסלת סופית זה את האמונה שיהיה בסדר. שיש אח גדול שידאג לדברים. אם לא נעשה, לא יקרה. אבל ימים כאלו שמזכירים כמה שותפים יש לעשייה. כמה אנשים קמים וישנים את חרדת הקודש שבמשימה להחזיר את המשרתים ומשפחותיהם הרבה, לא רק פיזית אלא בעיקר נפשית, מעוררת תקווה. נותנת לי את הדרייב להמשיך לחפש משאבים ולקום לעבוד ולהתעקש עוד מול המדינה שתקח אחריות. כי בזכותן אני מאמין שאפשר