Sabitlenmiş Tweet

נעים מאוד, ענת, הסוררת. הצילומים המפתים שלי הם לא נרקיסיזם, והם בטח לא "תרפיה באומנות" במובן הרך והמלטף של המילה. הם אקט הישרדותי.
הצילום האינטימי הוא הדבק שמאחה את הקרעים בין מי שהייתי עד שחליתי ומי שאני כיום. הוא מספק הוכחה ויזואלית ניצחת ולא מתפשרת בנוכחות שלה: הגוף הזה אולי פגוע, אולי נעזר במקל, אבל הוא עדיין בית לתשוקה ולעוצמה. זו לא רק תמונה יפה; זו הכרזת עצמאות מול גוף שמנסה להכניע אותך. במרחב הריק שנוצר אצלי עם הצליעה והרעד מהטרשת הנפוצה, נכנסת המצלמה.
העולם הרפואי מלמד אותנו להביט על עצמנו דרך פריזמה של חסר. התיק הרפואי שלי הוא קטלוג של כשלים: "ירידה בתפקוד", "נגעים", "הפרעה חשמלית". תחת תאורת הניאון הקרה בחדרי ה-MRI, הגוף הוא זירת פשע שנחקרת, אובייקט נטול נשמה. אבל כשאני לוקחת את המצלמה, או מעמידה את עצמי מולה בדמותה של ג'סיקה ראביט – אדומה, חושנית ומוגזמת – אני הופכת את הקערה על פיה.
כשהמערכת העצבית קורסת והגוף הופך ל"בוגד" – בטרשת, באפילפסיה או בפגיעה שדרתית – נוצר נתק אכזרי, דיסוציאציה בין הראש החושב לבין הבשר שאינו כואב, אלא גרוע מכך: הוא חסר תחושה או משותק. הספרות המקצועית קוראת לזה Re-embodiment ("התגלמות מחדש"), אבל בשטח זהו קרב על הזהות. כצלמת, אני יודעת שהכוח נמצא אצל מי שמחזיק במבט (The Gaze). הפילוסופיה של הפוטותראפיה מלמדת שהמעבר הזה, מאובייקט (מטופל פסיבי) לסובייקט (יוצר אקטיבי), הוא קריטי. אני מנכסת מחדש (Re-claiming) את הגוף שלי. זהו אקט פוליטי של התנגדות למה שהסוציולוגיה מכנה "א-מיניות של הנכות" (Desexualization of disability). החברה מעדיפה אותנו שקופים; המצלמה שלי דורשת נוכחות מלאה.
המחקרים על פגיעות ראש ופגיעות עמוד שדרה תומכים בכך חד משמעית: היכולת לראות את עצמך מחדש כייצור מיני ושלם היא מנבא קריטי לאיכות חיים, לעיתים יותר מכל מדד פיזיולוגי יבש. הצילום משמש כ"מראה מתקנת" המאפשרת למוח לעקוף את הטראומה ולבנות דימוי גוף חיובי.
אז כן, אני מצטלמת. עם המקל, עם הצלקות, עם החיוך ועם הדרמה. כי מול העדשה אני לא "חולה כרונית" ולא "נכה עם קשיי ניידות". אני יצירת אומנות בתהליך, והמדע עומד מאחוריי בכל קליק של המצלמה.
לשמרנים עם או בלי אג'נדה דתית, הנה ביבליוגרפיה ומקורות נבחרים
* Kedde, H., et al. (2013). Sexual health and spinal cord injury: The role of body image and sexual self-esteem.
מחקר המדגים כיצד דימוי גוף חיובי ומיניות הם מרכיבים קריטיים בשיקום ובאיכות החיים לאחר פגיעות במערכת העצבים.
* Lorenz, L. S. (2010). Brain Injury Survivors: Narratives of Rehabilitation and Healing.
ספרה של החוקרת לורה לורנץ, המנתח את השימוש ב"קול ויזואלי" (Photovoice) ככלי לבנייה מחדש של הזהות העצמית ("העצמי") לאחר פגיעה נוירולוגית.
* Taleporos, G., & McCabe, M. P. (2002). Body image and physical disability: Personal perspectives.
מאמר מפתח הבוחן את הקשר בין הערכה עצמית מינית לבין רווחה נפשית בקרב אנשים עם נכויות פיזיות.
* Tiggemann, M. (2004). Body image across the adult life span: Stability and change.
מחקר העוסק בדינמיקה של דימוי גוף וכיצד התערבויות המחיות את תפיסת הגוף יכולות לשפר מדדים פסיכולוגיים.
* Weiser, J. (1999). Phototherapy Techniques: Exploring the Secrets of Personal Snapshots and Family Albums.
ספר היסוד של ג'ודי וייזר המגדיר את עקרונות הפוטותראפיה והשימוש בצילום ככלי לחקר העצמי.
עברית



















