יהודה ולד@yehodavald
היתקלות.
טיל כתף נורה לעבר הכח.
צרורות ירי מדוייק מהבית הסמוך.
יש נפגעים.
זיהוי של 4 מחבלים. משיבים אש חזרה. מכוונים זיק מהאוויר, סוגרים מעגלים עם הטנקים, פינוי פצועים תחת אש. מחסלים אותם. מוודאים ניטרול עם רימונים.
היתקלות נוספת.
מחבלים יורים מתוך הבית על אזור פינוי הפצועים. החבר'ה חותרים למגע מחלצים פצועים ומפנים אותם אחורה. מחסלים גם אותם.
מסדירים נשימה.
יש עוד זיהוי.
היתקלות נוספת מספר מחבלים באיתור סמוך. מכוונים את מטוסי חיל האויר. מחסלים גם אותם.
יום קרב של מעל עשר שעות.
כ13 מחבלים הרוגים.
הרוג ופצועים קשה אצלנו בכח.
אין דבר בעולם שיכול להסביר מה גורם לאדם להרים את הראש להכנס תחת אש לחלץ את חברו.
שום דבר לא נורמלי בלא להדבק לקרקע או להשאר בבית אלא בלהכנס לכוונת של הנשק ולהשיב באש.
הגבורה הזו.
עוז הרוח.
אחוות הלוחמים.
אהבת המדינה.
מידי יום נקרע הלב עם שמות נוספים שמתפרסמים.
לוחמים שנופלים בקרבות.
כל שם כזה הוא עולם ומלואו.
כל הרוג, כל פצוע נוגע בכל כך הרבה מעגלים.
החדשות ממשיכות הלאה אבל יש אנשים שהחיים שלהם נעצרים ומשתנים לעולם.
כשאתם הולכים ברחוב הם הולכים לידכם.
נראים כאנשים רגילים.
קונים סיגריות בקיוסק,
עומדים בתור לבנק,
יושבים על הספסל בפארק.
אבל הם כבר אחרי 230 יום של מילואים, בעזה ובלבנון,
הם איבדו אבא או חבר,
הם לפני כמה ימים החזיקו אלונקה של חבר מדמם וניהלו אש בקרב כדי שאנשים פה במדינה יוכלו לחיות בשקט.
גדל פה השנה דור של לוחמים,
של נשים, ילדים ומשפחות.
שנתנו למדינה הזו כל אשר אוהביה יכלו לתת לה.
והם התקווה.
