Itzik Reich

But can it run Crysis (cuda)

@_Gold_1948 You’re missing grimlock

צפו עד הסוף! צבא ארה"ב וישראל נלחמים יחד

@Eldude86 רושם ראשוני שלי, הן לא באמת יותר טובות מה wf-1000xm5

@itzikr עוד לא הצלחתי לשים עליהן ידיים, אבל זה יקרה. את הXM6 גרסת הקשת החזרתי אחרי 48 שעות מטעמי חוסר נוחות

אתמול קניתי טלפון חדש כי מה שמחזיק אותי בשגרה הזו זה זריקות דופמין זולות של ביקורים תכופים מדי ב-KSP, שעוזרות לי להדחיק את העובדה שטילים שמנסים להרוג אותי מרחפים לי מעל הראש על בסיס יומי. המוכרים כבר מכירים אותי. בכל פעם שהגעתי לשם בשבוע החולף הייתי הלקוח היחידי. את הטלפון הישן העליתי למרקטפלייס כדי לרכך קצת את המכה הכלכלית. תוך שעה קיבלתי הודעה מעובד זר סיני ששאל באנגלית שבורה "?the fone work ok". כתבתי שכן. רציתי להוסיף "לא הייתה לי סיבה ממשית למכור אותו, אבל דופמין, אתה יודע". לא עשיתי את זה, כי תיארתי לעצמי שהמניעים הפסיכולוגיים שלי פחות מעניינים אותו ושהוא רק צריך טלפון מתפקד כדי להדחיק את העובדה שהוא מטפל באיש מבוגר בזמן שטילים מרחפים לו מעל הראש על בסיס יומי במדינה שהוא לא מבין את השפה שמדברים בה ולא מחובר אליה רגשית. באורח פלא, הוא לא ניסה להתמקח על המחיר. רק אמר שאין לו איך להגיע אליי ושאל אם אני יכול לעשות משלוח אליו לקרית אונו. בהתחלה סירבתי, אבל אחרי 5 דקות נוספות עם הילדים בבית כתבתי שאני מגיע כי "וואלה, הזדמנות לצאת קצת להתאוורר". מסקנה שאפשר להגיע אליה רק בשעת מלחמה. הוא שלח לי מיקום של גינה ציבורית בקריית אונו. איפסתי את ההגדרות יצרן של הטלפון הישן והתחלתי בנסיעה. הכבישים היו ריקים. חניתי במקביל לגן שעשועים גדול שהיו בו שני ילדים בדיוק ומשהו כמו עשרה זוגות של עובדים זרים עם מבוגרים על כסאות גלגלים. הם ניסו לספוג דקות אחרונות של שמש שוקעת. כתבתי לו שהגעתי. הוא לא ענה. ניסיתי להתקשר למספר שהוא נתן לי. לא הייתה תשובה. ישבתי ברכב משהו כמו 10 דקות וכבר הרצתי בראש את התרחיש המגוחך שבו נסעתי סתם לקרית אונו בשביל מכירה שלא התבצעה לעולם. יצאתי מהרכב והלכתי לכיוון העובדים הזרים. ניסיתי לשאול אחד מהם אם הוא מכיר את קירווין, השם שהופיע בצ'ט של המרקטפלייס, אבל הוא רק בהה בי. חזרתי לכיוון האוטו. הנעתי את הרכב ותחושה שאני יכול לתאר רק כהשפלה התחילה להתפשט לי בגוף. ואז קיבלתי ממנו הודעה. הוא כתב "I near the coffee shop". יצאתי מהרכב והלכתי לכיוון עגלת הקפה שהנחתי שאליה הוא התכוון. ראיתי אותו שם מנופף עם שתי הידיים. כשהגעתי הוא מיד התנצל ואמר "Only place with wifi is here". לידו ישב איש מבוגר על כסא גלגלים שהיה מכוסה בשמיכת צמר, אבל הפגין ניתוק מוחלט מהסיטואציה. קירווין בדק שהטלפון עובד, החליף את השפה לסינית, והושיט את היד לכיס כדי להוציא כסף. ואז התחילה אזעקה. ניסיתי לשאול אותו איפה יש מרחב מוגן אבל הוא לא הבין והמשיך להתנהל כאילו לא קורה כלום. ניסיתי למצוא את התשובה בעיניים של האיש המבוגר, אבל הוא הסתכל עליי באפאטיות. התסכלתי על העובדים הזרים עם צי כסאות הגלגלים שבקצה הגינה. הם התחילו לנוע באדישות מוחלטת לכיווננו. הסככה הקטנה של עגלת הקפה לא סיפקה הגנה טובה יותר בשום צורה מהאוויר הפתוח שהם שהו בו עד לפני רגע. עד שהאזעקה הסתיימה מצאתי את עצמי מוקף עובדים זרים עם מבוגרים על כסאות גלגלים. חלקם ישנו. חלק הסתכלו על היירוטים של כיפת ברזל וחלק המשיכו לבהות בכלום. תהיתי איך הם מרגישים ומה הם חושבים, אבל קירווין הפגין חוסר סבלנות וניכר שרצה לסיים את העסקה. הוא שילם לי 400 ש"ח במטבעות של 10 שקלים. כלומר, 40 מטבעות. אפילו לא ניסיתי להבין או לשאול. המוכר בעגלת הקפה הרים את הראש. עד לאותו הרגע לא ראיתי אותו כי הוא התכופף. הרי ידוע שמה שיציל אותך מראש נפץ איראני אם אתה בעגלת קפה זה התכופפות. הוא ראה רק את סוף העסקה. ראיתי בעיניים שלו שהוא בטוח שהוא נקלע לעסקה פלילית. לא הצלחתי לגייס את הכוחות כדי להסביר לו. הכנסתי את המטבעות לשקע של הכוסות בין המושבים ונסעתי משם.

@rohanvarma It’s very slow at times

If you have tried the Codex App, but don't use it as a daily driver yet: What needs to improve to make it the primary place you work with coding agents?

@Shaughnessy119 @GeminiApp @demishassabis Not even AGI can do it

@GeminiApp @demishassabis can it accurately explain the ending of the hit show LOST?

Gemini 3.1 Pro is here: A smarter model for your most complex tasks. Building on the Gemini 3 series, 3.1 Pro is a step forward in reasoning. It's designed for tasks where a simple answer isn’t enough, taking advanced reasoning and making it useful for your hardest challenges.🧵

@ElifazOnline באיזשהו שלב, התעשייה תבין שאי אפשר לבן אנוש לעשות review על כל שורת קוד שנכתבה ע״י AI

מפתח בצוות ביקש ממני "quick look" על PR של 45 קבצים ו7,500 שורות. כולו נכתב ע"י קוד אייג'נט בלתי מרוסן בלי שום שמירה על טיפה עקרונות של קוד נקי או קריא. רואים שהוא לא עבר על זה בכלל. כמה זעם על הבוקר

Just saying

Priorities..

We used to just refer to them as change agents

@Eldude86 בתור איציק שגדל באתא, אני יכול להעיד, הכל אמת (כולל ההסעה)

כשעליתי לכיתה ז' הלכתי עם ההורים לקנות אופניים בקריית אתא. לא מתנה, לא פינוק, לא "היה לך יום הולדת". לא הייתה בזה שום חגיגיות. זה היה פריט חובה. צורך לוגיסטי. כמו ילקוט או מחברת. הכפר שלנו לא היה על המסלול של ההסעה. לא מתוך התנכלות - פשוט נראה שאף אחד לא טרח לעדכן את משרד החינוך שאנחנו קיימים. כדי להגיע לנקודת האיסוף הייתי צריך לרכב שלושה קילומטרים בדרך צרה שחיברה בין שדות יבשים, מטע תפוזים, ובדיעבד אני חושב שגם בין הילדות לבגרות שלי. האופניים היו אמורים להוביל אותי לאיציק. איציק היה מסוג הילדים שהחיים האירו להם פנים. קם בבוקר, פותח עיניים, ההסעה מחכה לו מתחת לבית. אני, לעומתו, התנהלתי כמו מהגר עבודה בלתי חוקי: השכמה לפני האור הראשון, רכיבה בתנאי שטח, קרב יומיומי מול הכוח העליון היחיד שבאמת שלט בי בגיל 12 - השעון המעורר. הייתי מנסה לנהל משא ומתן עם הזמן. מצמצם שלבים. ממציא לעצמי קיצורי דרך שגבלו בהפרעת אישיות. כל שנייה הייתה שווה לי. שום דבר לא היה מביך מדי אם זה נתן לי עוד רגע במיטה. בכל יום הייתי קם ב־5:45, שעה שאף ילד בן 12 לא אמור לפגוש, אלא אם הוא מנהל משק במאה הקודמת. בחוץ היה חושך מוחלט. לא הייתה הדרגתיות, לא פיהוק ראשון, לא רגע של "אולי יש עוד זמן". פשוט פתיחת עיניים ישר לתוך העובדה שאני על סף איחור ליום שלא ביקשתי לקחת בו חלק. את הכריך הייתי מכין לילה מראש ומכניס למקרר. לארוחת עשר הייתי זוכה במנה מפוקפקת שכללה לחם קר שהתקשה וגבינה לבנה שהתייבשה עד שנראתה כמו שכבת טיח שהתלבטה אם להתמסר ללחם. ובכל זאת הייתי בולע את הכל מתוך ידיעה שזה נותן לי עוד ארבע דקות של שינה. וזה מה שהיה חשוב. שינה הייתה הדבר היחיד שהיה לי עליו שליטה בגיל הזה. ההורים שלי היו בטוחים שאני ילד אחראי שמתארגן מראש. הם לא הבינו שאני פשוט ילד מותש שמוכן לאכול מוצר חלבי שלא היה עובר שום ועדת אישור רק בשביל עוד רגע אחד במיטה. ישנתי עם הבגדים שלבשתי למחרת. זה לא היה טריק לניצול זמן - זו הייתה טקטיקה של מי שמנהל את חייו כמו משימת חילוץ. מכנסיים, חולצה, גרביים, הכל. הייתי נכנס למיטה כמו חייל בכוננות. בבוקר פשוט קמתי. לא התלבטתי, לא חיפשתי בגדים, לא פתחתי ארון. קמתי ישר לתוך היום כאילו מישהו לחץ על כפתור הפעלה. זה היה ההסכם ביני לבין הבוקר: אני מוותר על חצי מהטקסים של ילדים נורמליים, והוא בתמורה לא גונב לי זמן. אפילו את הקפה הייתי מכין בלילה. ילד בן 12 שותה קפה. זו לבד הייתה צריכה להיות נורת אזהרה למערכת החינוך. לא שוקו חם, לא תה, נס קפה של עלית. הייתי מערבב סוכר ותמצית נס קפה בכוס לילה לפני, ומכסה בניילון נצמד כאילו אני מנהל ניסוי מדעי מורכב. בבוקר, הייתי שופך מים רותחים מקומקום שהורתח בשנייה שקפצתי מהמיטה. בדיעבד, זה חסך לי אולי שלוש שניות. זה לא היה טעים. זה היה פונקציונלי. זו הייתה שתייה שנועדה להרים אותי פיזית מהקרקע ולהניח אותי על האופניים. הקפה הזה, ביחד עם הבגדים שלבשתי מראש והכריך שעבר לילה שלם של הזנחה, הפכו את הבוקר שלי לאירוע בלי שום שלב ביניים. לא היה "להתעורר". לא היה "להתחיל את היום". היה רק מעבר חד ממצב שכיבה למצב רכיבה. קמתי, שתיתי, יצאתי. כמו פועל בנמל, רק בלי השכר והקהילה התומכת. ואז הייתי יוצא לדרך. שלושה קילומטרים של שקט, קור וחושך. הכבישים והשבילים היו ריקים לגמרי. הדרך הייתה נמשכת קצת יותר בכל יום, לא באמת, אבל ככה זה הרגיש. רכבתי דרך ערפל, גשם, בוץ, או ימים של חום ויובש שגרמו לגרביים להידבק לנעליים. לפעמים הייתי מגיע לאיציק רטוב לגמרי. לא "רטוב" כמו אחרי מקלחת, אלא כמו משהו שהושלך מחוץ לספינה. איציק היה מסתכל עליי מהמדרגות, שיער מסודר, ריח של מקלחת וכריך טרי בתיק. מולו עמדתי אני - ילד בן 12 שנראה כאילו הטבע ניסה לבחון את עמידות החומרים שלו. אחרי שהייתי קושר את האופניים לגדר, הייתה מגיעה ההסעה. ארבעים דקות נסיעה לחיפה. בכל בוקר הייתי נרדם על החלון הקר תוך חמש דקות, הראש שלי נופל קדימה ואחורה כמו בובה ישנה, מנסה להשלים את כל מה שלא הספקתי לישון לפני. עד שיום אחד, באמצע החורף, הגיע הבוקר שנצרב לי בזיכרון. קמתי כרגיל ב־5:45, יצאתי החוצה, ובמקום בוקר שגרתי, העולם החליט לעשות עליי ניסוי כלים אפוקליפטי. הרוח לא נשבה - היא תקפה אותי אישית. דחפה את הדלת בזמן שאני פותח אותה, כאילו מנסה לשכנע אותי לחזור למיטה. הגשם ירד בזווית שלא מתאימה לאף חוק פיזיקלי מוכר. הראייה שלי הצטמצמה לפסים מטושטשים של אור, והאדמה הייתה מכוסה שלוליות עמוקות שנראו כמו מלכודות. תוך פחות מדקה הייתי רטוב מהשיער ועד לגרביים. לא "רטוב" כמו מי שחטף גשם בדרך לעבודה. רטוב כמו חפץ שנשטף לחוף אחרי לילה סוער. בדרך ירד ברד קטן שפגע בי בקצב אחיד, כאילו מישהו מפזר עליי חצץ קפוא כדי לבדוק איך אני מגיב. הערפל היה כל כך צפוף שיכולתי לראות בערך שני מטר קדימה, וגם זה היה תלוי בזווית. כמה פעמים באמת עצרתי רק כדי לוודא שאני לא רוכב לתוך תעלה או בעל חיים. הרוח המשיכה להסיט אותי מהמסלול, לא משהו דרמטי, פשוט מספיק כדי לגרום לי להבין שאני לא זה שקובע את הכיוון. האופניים הרגישו כמו משהו שתוכנן לטיול קיץ רגוע, לא למסע הישרדות שיצאתי אליו בטעות. כשסוף סוף הגעתי לבית של איציק, רועד ומטפטף, עם תחושה שמישהו הפעיל עליי יום גיבוש לסיירת כלשהי, איציק יצא מהדלת. רגוע, יבש, מחויך, כאילו מדובר בעוד בוקר רגיל. הוא הסתכל עליי ואמר בלי למצמץ: "מה אתה עושה פה? אין הסעה. הנהג אמר שהוא לא נוסע במזג אוויר כזה ושהוא לא רואה כלום עם הערפל". עמדתי שם כמה רגעים, סחוט, ספוג מים, מנסה להבין מה אני אמור להרגיש. שמחה? תסכול? אולי פשוט להיכנע לעובדה שאני ילד בן 12 שיצא למסע שיכול היה להופיע בכתבה של חדשות הערב על "תנאי מזג אוויר קיצוניים", רק כדי לשמוע שתי מילים: "אין הסעה". לא טלפון, לא הודעה מוקדמת, אפילו לא מבוגר שצועק מרחוק "חמוד, תחזור הביתה". שום דבר. רק אני, אופניים שלא נבנו לתנאים האלה, וההבנה המדויקת והחד-משמעית שעשיתי שלושה קילומטרים בתוך סופה בשביל מידע שהיה נשמע טוב יותר אם מישהו היה לוחש אותו לפני שיצאתי מהמיטה. בדרך חזרה הרוח סוף סוף החליטה להפסיק עם העוינות. כאילו מישהו במערכת ההנהלה של מזג האוויר התעורר והבין שנעשה פה שימוש לא סביר בילד אחד. היא דחפה אותי קדימה, הפעם בעדינות יחסית, לא כעונש אלא כמחווה של פיוס. כאילו מציעה פיצוי סמלי על כל מה שקרה בדרך הלוך. הגעתי הביתה בחצי מהזמן, התקלפתי מהבגדים הרטובים ונכנסתי למיטה כאילו כל מה שקרה היה תקלה זמנית שאפשר להתעלם ממנה אם רק חוזרים לישון מהר מספיק. וכמו תקלה, נרדמתי שוב מיד, מנסה לחזור לרגע שבו עוד הייתה תקווה שהיום הזה יתנהל כמו יום רגיל. כשסיימתי כיתה ח' הסיוט הזה נגמר. עברתי לפנימייה. ושם, במקום לקום ב-5:45, המדריך היה מעיר אותנו לתפילה ב-5:50.

My feed is full of memes from @thebigshort Sorry, this is the best part youtu.be/7vzUh_55x2M?si…

This is like the fourth reboot already! Can’t we all agree that the original was the best ?

Every, Word.

Innovation.

@sama @zacharynado Wow what’s representing the Scarif Data Vault?

@zacharynado no no--we are the rebels, you are the death star...

@sama How it ended

💾

As the sun sets, the fast of Tisha B’Av begins. 🕯️We mourn the destruction of our Temples, the fall of the ancient Jewish kingdom in the Land of Israel, and generations of exile, persecution, and loss. This year, our grief includes the 50 hostages still held in Gaza. צום קל וצום מועיל